מוגנס סקואו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מוגנס סקואו
מוגנס סקואו
מוגנס סקואו
לידה 24 בנובמבר 1918
קופנהגן, דנמרק עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 29 בספטמבר 2005 (בגיל 86) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת קופנהגן עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס פאול מרטיני (1969)
  • פרס לסקר-דיבייקי למחקר קליני (1987)
  • Eric K. Fernströms Nordiska Pris (1979) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מוגנס אבלין סקואודנית: Mogens Abelin Schou, ‏ 24 בספטמבר 1918 - 29 בספטמבר 2005) היה פסיכיאטר דני שמחקריו על יעילות הטיפול בליתיום (1956, 1967) הובילו להפצת טיפול זה בהפרעה האפקטיבית הדו-קוטבית. סקואו הצטיין כאחד מחלוצי הרפואה מבוססת הראיות בתחום הפסיכיאטרי.[1]. סקואו כיהן כפרופסור לפסיכיאטריה ביולוגית באוניברסיטת אורהוס וזכה בשנת 1987 בפרס לסקר-דבייקי למחקר רפואי קליני.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות וצעירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוגנס סקואו נולד בקופנהגן בשנת 1918 כבנו של הפסיכיאטר והנוירולוג הנס יאקוב סקואו (1952-1886), שכיהן כמנהל בית חולים פסיכיאטרי גדול. אמו, מרגרטה לבית ברודרסן, הייתה פסנתרנית קונצרטים.[2] הוא בחר ללמוד רפואה מתוך כוונה לחקור את מחלת מניה-דפרסיה, הקרויה בימינו הפרעה דו-קוטבית. בשנת 1944 הוא סיים את התואר דוקטור ברפואה באוניברסיטת קופנהגן. סקואו התמחה בהמשך בפסיכיאטריה אצל הרמן קלקאר בקופנהגן, היינריך וולש בניו יורק ואצל החוקר הנורווגי רולף ייסינג ושוב בדנמרק, באוניברסיטת אורהוס, אצל אריק סטרמגרן. אחרי התמחותו בפסיכיאטריה למד גם ביולוגיה ניסויית.

פעילותו המדעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנת 1951 עבד סקואו בבית החולים הפסיכיאטרי בריסקוב, על יד אורהוס. ב-1965 התמנה לפרופסור שלא מן המניין באוניברסיטת אורהוס והחל מ-1971 היה לפרופסור ראש הקתדרה לפסיכיאטריה ביולוגית באותה אוניברסיטה.

סקואו התמקד בעיקר בשימוש הטיפולי בליתיום אצל חולי הפרעות אפקטיביות.

הטיפול בליתיום בחולים מאניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עידן הפסיכופרמקולוגיה התחיל באופן ממשי בשנת 1949 עם מאמר מאת החוקר האוסטרלי ג'ון קייד שדיווח על פעילות אנטי-מאנית של הליתיום. ב-1952, בהשראת מאמרו של קייד, עודד הפרופסור אריק סטרמגרן מהמכון למחקר פסיכיאטרי של אוניברסיטת אורהוס, את תלמידו, מוגנס סקואו, לערוך ניסויים אקראיים בנוגע לטיפול בליתיום. סקואו, שהסתקרן מאוד מהנושא, ערך בשנת 1954 מחקר מבוקר ראשון עם סמיות כפולה בעזרת ליתיום ואינבו. זה היה המחקר הראשון מסוג זה בתחום הפסיכיאטריה שהפיק תוצאות חיוביות.[3][4] סקואו המשיך במחקרים תוך שימוש בסמיות כפולה (1956) והוכיח את היעילות הטיפולית של הליתיום בהתקפים מאניים. מטופלים בשלב המאני של ההפרעה הדו-קוטבית שקיבלו תכשירי ליתיום קרבונט חזרו למצב נפשי נורמטיבי.[5] במאמרו ב-1954 כתב סקואו כי טיפולים אלה עשויים להחליף את הטיפולים שהיו מקובלים עד אז (על ידי ברביטורטים) - נזעי החשמל.[6]

הליתיום כטיפול אחזקתי-מונע בהפרעה הדו-קוטבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-1960 המוקדמות סקואו, ובמקביל ג'.פ. הרטיגן ופול כריסטיאן באסטרופ (2002-1918) באוניברסיטת קופנהגן, הגיעו באמצעות תצפיות ספורדיות כי לליתיום ישנה גם פעילות מונעת (פרופילקטית -של מניעה שניונית). סקואו שם לב שכשהמטופלים בהפרעה דו קוטבית נוטלים ליתיום קרבונט, הם חווים פחות התלקחויות של המחלה ובעוצמה פחותה יותר.[5]. באסטרופ הוכיח זאת לראשונה במחקר שפורסם ב-1964. באסטרופ וסקואו ערכו אחר כך ביחד בבית החולים גלוסטרופ מחקר בלתי סמוי למשך 7 שנים שאישר את תצפיותיהם הקודמות. התרופה הורידה בצורה משמעותית את מספר האשפוזים בגלל דיכאון. הם מצאו כי הממצאים היו כה משמעותיים שהסיקו את המסקנה כי "ליתיום הוא התרופה הראשונה שהוכחה כבעלת תכונה מונעת חד משמעית בטיפול אחת המחלות הפסיכוטיות העיקריות" (1967).

ב-1970, על יסוד המודל של ז'ול אנגסט משווייץ, ערכו סקואו ואנגסט בציריך ניסוי שאישר אפקט מונע במחלה הדו קוטבית.[6] עם זאת ההשערת לגבי ההשפעה המונעת של הליתיום כפי שנוסחו על ידי סקואו ובאסטרופ נתקלו בהתנגדות חריפה מצד פסיכיאטרים בריטיים מבית החולים מודסלי. אוברי לואיס ומייקל שפהרד הגדירו אותן כ"הבלים מסוכנים". שפהרד יחד עם הארי בלקוול התייחסו אליהן כאל "מיתוס טיפולי" שלדעתם התבסס על "ליקויים מתודולוגיים רציניים" ועל "טענות-שוא". הועלו אף האשמות של "עבירות אתיות" ו"חוסר מדעיות". מאוחר יותר כשנתבקש להסביר את הגישה ששללה את הטיפול בליתיום הסביר שפהרד שהיא הייתה מוצדקת בכך שבבריטניה לא עשו הבדל בין סוגי דיכאון שונים והייתה סכנה שיטפלו בהם טיפול גורף בליתיום.[6]

אחרי שלקחו בחשבון את ההיבטים האתיים, כתגובה להתקפות ערכו סקואו ובאסטרופ ניסוי חדש כפול-סמיות המבוסס על דגם של צפי בזמן והפסקת מתן טיפול ועל חלוקה אקראית של חולי מניה-דפרסיה (שהיו כבר מטופלים בליתיום) בין הקבוצות של מתן ליתיום ושל מתן אינבו. הניסוי, שאישר את השערתם, פורסם בכתב העת "לאנסט" בשנת 1970.

סקואו גילה שליתיום עשוי למנוע גם אפיזודות דיכאוניות של ההפרעה הדו-קוטבית ומאוחר יותר, הצביע על אפקט מונע של הליתיום אף במקרים של דיכאון שאינו מתקשר למאניה ("דיכאון חד-קוטבי").[5]. הוא ראה שהטיפול בליתיום הפחית באופן דרמטי אצל אחיו הצעיר את תדירות ההתקפים הדיכאוניים.[7] סקואו היה מודע למגבלות הטיפול בליתיום וקיבל בברכה את כניסתם של תכשירים פרופילקטיים יעילים חלופיים - "מווסתי מצב רוח" - לשוק התרופות. ב-1995 אישר FDA את הטיפול במאניה על ידי החומצה הוולפרואית. לפי ניסיונו הקליני והמחקרי סבר שהליתיום, תכשירים אנטי-אפילפטיים אחדים ותרופות אנטיפסיכוטיות אטיפיות הם יעילים אצל קבוצות חולים שונות.

אחרי פרישתו לגמלאות היה סקואו פרופסור אמריטוס בבית החולים הפסיכיאטרי בריסקוב המסונף לאוניברסיטת אורהוס. סקואו הלך לעולמו בשנת 2005 אחרי מחלה קצרה. היה נשוי החל משנת 1943 עם אגנטה הנרייט יסן, מורה ומנהלת בית ספר (ילידת 1917).

סקואו כתב מעל 500 פרסומים מדעיים, מאמרים ופרקי ספרים.

פרסים ואותות הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

[8]

  • יולי 2000 -יחד עם אלק קופן- הפרס לחלוצי הפסיכופרקמקולוגיה בכנס בבריסל של CINP

(הקולגיום הבינלאומי לנוירופסיכופרמקולוגיה)[9]


[1]

אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • R.Rosenberg - Mogens Schou (1918-2005):lithium treatment, Ugeskr Laeger. 2007 Aug 27;169(35):2898 -
  • Baastrup PC. The use of lithium in manic-depressive psychosis. Compr Psychiatry. 1964;5:396-408

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Dr.Pierre Oswald Lire et critiquer les éssais cliniques en psychiatrie, manuel pratique, Vivio, Paris, (édition adaptée et augmentée par le dr.Stéphane Mouchabac) 2013
  • Kostas N.Fountoulakis Bipolar Disorder: An Evidence-Based Guide to Manic Depression Springer Verlag 2015
  • David Healy Pioneers in Psychopharmacology, International Journal of Neuropsychopharmacology, 3, 351–354. Copyright # 2000 CINP

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Paul Grof - Mognes Schou - Neuropsychopharmacology 2006, 31, 891–892. doi:10.1038/sj.npp.1301018

Appendix I:The full history of Lithium, Nordic Journal of Psychiatry, Volume 61, 2007 - Issue sup46,

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ P.Oswald 2013 עמ' 16
  2. ^ P.Grof
  3. ^ 2000 D.Healy
  4. ^ Fountoulakis ע' 23
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 אתר הפרס לסקר
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 E.Shorter
  7. ^ Francis & Taylor online 2007
  8. ^ דוקטורים לשם כבוד של אוניברסיטת קארל
  9. ^ D.Healy 2000