הפרעה דו-קוטבית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הפרעה דו-קוטבית
P culture.svg
שם בלועזית Bipolar disorder
ICD-10
(אנגלית)
F31
ICD-9
(אנגלית)
296.0, 296.1, 296.4, 296.5, 296.6, 296.7, 296.8
DiseasesDB
(אנגלית)
7812
MedlinePlus
(אנגלית)
001528
eMedicine
(אנגלית)
article/286342 
MeSH
(אנגלית)
D001714

הפרעה דו-קוטביתאנגלית: Bipolar Disorder), הידועה גם בשם מאניה דֶפרסיה, היא הפרעה נפשית המתאפיינת בגלים (אפיזודות) של שינויים, לעתים קיצוניים מאד, במצב הרוח, ללא תלות הכרחית בנסיבות הסביבתיות.[1] ב-ICD 10 (קטלוג המחלות של ארגון הבריאות העולמי) מופיעה הפרעה זו בפרק העוסק בהפרעות מצב רוח, יחד עם דיכאון חד-קוטבי (דיכאון מז'ורי) והפרעות מצב רוח נוספות. ה-DSM 5 מקדיש להפרעה זו פרק שלם (Bipolar Related Disorders), בנפרד מהפרעות מצב רוח[2].

אבחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבחנה של הפרעה דו-קוטבית מתבססת על הערכה קלינית וניתנת על ידי פסיכיאטר. מקובל לקבוע את האבחנה על בסיס הקריטריונים האבחנתיים המופיעים ב-DSM 5. אף שמרבית החולים בהפרעה דו-קוטבית ילקו גם באפיזודה דיכאונית במהלך חייהם, הופעת אפיזודה דיכאונית איננה הכרחית לשם מתן אבחנה של מחלה ביפולרית מסוג I (מספיקה הופעה של אפיזודה מאנית בלבד) אלא רק למחלה ביפולרית מסוג II (ראה להלן). אין בדיקות דם או הדמיה מקובלות בשימוש קליני המשמשות לאבחנה.

הקריטריונים לאבחנת אפיזודה מאנית לפי DSM 5[2][1][עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מאניה
  1. מצב הנמשך שבוע לפחות ללא הפסקות, של מצב-רוח מרומם או נרגן, לצד התנהגות פעלתנית מכוונת מטרה ואינטנסיבית מאד
  2. במהלך תקופה זו לפחות שלושה מהסימפטמים הבאים (או ארבעה אם קיימת רק נרגנות), נוכחים בעוצמה רבה השונה מאד מהתנהגותו הרגילה של האדם:
    1. הערכה עצמית מנופחת וגרנדיוזית
    2. צורך מופחת בשינה (פחות משלוש שעות)
    3. דברנות יתר, דברנות מתוך דחף לדבר
    4. מחשבות מהירות - מעוף מחשבות או מרוץ מחשבות
    5. הסטת הקשב בקלות לנושאים לא חשובים ולא רלוונטיים
    6. הגברת פעילות לקראת מטרה. הגברת פעילות זו מלווה בעוררות גבוהה
    7. ישנה מעורבות, לעתים חסרת רסן, בפעילות בעלת פוטנציאל לנזק: קניות בלתי מרוסנות, פעילות מינית בלתי מרוסנת או החלטות הרות גורל
  3. הפרעה במצב הרוח חמורה דייה כדי לגרום לפגיעה קשה בתפקוד החברתי והתעסוקתי, או שיש צורך באשפוז פסיכיאטרי כדי למנוע פגיעה עצמית או פגיעה באחרים
  4. האפיזודה אינה תוצאת השפעה של סמים או תרופות כלשהן (אפשרית אבחנה של אפיזודה מאנית מלאה במהלך של טיפול נוגד דיכאון בתרופות או נזעי חשמל, אם התסמינים נמשכים מעבר לטווח ההשפעה הצפוי של הטיפול)

הקריטריונים לאבחנת אפיזודה היפומאנית לפי DSM 5[1][2][עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היפומאניה
  1. מצב רוח מרומם או נרגן והתנגות משימתית ומוגברות הנמשכות במשך ארבעה ימים ברציפות ללא הפסקות כלשהן.
  2. במהלך תקופה זו לפחות שלושה מהסימפטמים הבאים (או ארבעה אם קיימת רק נרגנות), נוכחים בעוצמה רבה השונה מאד מהתנהגותו הרגילה של האדם:
    1. הערכה עצמית מנופחת וגרנדיוזית
    2. צורך מופחת בשינה (פחות משלוש שעות)
    3. דברנות יתר, דברנות מתוך דחף לדבר
    4. מחשבות מהירות - מעוף מחשבות או מרוץ מחשבות
    5. הסטת הקשב בקלות לנושאים לא חשובים ולא רלוונטיים
    6. הגברת פעילות לקראת מטרה. הגברת פעילות זו מלווה בעוררות גבוהה
    7. ישנה מעורבות נמרצת לעתים חסרת רסן, בפעילות בעלת פוטנציאל לנזק: קניות בלתי מרוסנות, פעילות מינית בלתי מרוסנת או החלטות הרות גורל
  3. האפיזודה מלווה בשינוי ברור בתפקוד שאינו טיפוסי לאדם בשעה שהוא ללא תסמינים.
  4. ההפרעה במצב הרוח והשינוי בתפקוד נצפים על ידי אחרים.
  5. האפיזודה אינה חמורה מספיק כדי לגרום לנכות או פגיעה תעסוקתית או חברתית ניכרת או כזו המחייבת אשפוז. (אם יש ביטיים פסיכוטיים הרי שזו מאניה ולא היפומאניה).
  6. האפיזודה אינה תוצאת גורמים פיזיולוגיים כלומר סמים, תרופות, טיפול רפואי וכדומה. (אפשרית אבחנה של אפיזודה היפומאנית מלאה במהלך של טיפול נוגד דיכאון בתרופות או נזעי חשמל, אם התסמינים נמשכים מעבר לטווח ההשפעה הצפוי של הטיפול).

הקריטריונים לאבחנת אפיזודה דיכאונית[1][2]DSM-5[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקריטריונים הדרושים לאבחנה של אפיזודה דיכאונית בהפרעה דו-קוטבית זהה לאלו הדרושים לאבחנה דיכאון מז'ורי (הנקרא גם בשם הפרעת דיכאון חד קוטבית), אם כי ישנה טענה כי אפיזודות דיכאוניות בקרב מטופלים הסובלים ממחלה ביפולרית נוטות להיות קשות יותר בחומרתן ולעתים בעלי מאפיינים קליניים שונים מעט.

  1. חמישה או יותר מהתסמינים הבאים המתקיימים יחד ברצף במשך שבועיים ומהווים שינוי מהתפקוד הרגיל הקודם. אחד התסמינים לפחות הוא: 1. דיכאון, או 2. אובדן עניין או הנאה. לא יכלל תסמין המיוחס בוודאות למצב רפואי אחר.
    1. מצב רוח דיכאוני רוב היום כמעט כל יום כמצוין באופן סובייקטיבי: עצבות, חוסר תקווה, ריקנות, בכי שנצפה על ידי אחרים (בילדים ומתבגרים תיתכן גם נרגנות).
    2. ירידה ניכרת בהתעניינות או בהנאה בכל הפעילות או כמעט בכולה במשך רוב היום כמעט כל יום (לפי דיווח האדם עצמו או אדם אחר).
    3. אובדן משמעותי של משקל (5% ומעלה), שלא במסגרת של דיאטה. עליה או ירידה בתיאבון כמעט כל יום. ילדים יכשלו להשיג את המשקל המצופה על פי גילם.
    4. נדודי שינה או ריבוי שינה כמעט כל יום.
    5. תחושת עוררות רבה וחוסר מנוחה או האטה בפעילות הפסיכומוטורית, כמעט כל יום, (כפי שנצפה על ידי אחרים, לא על סמך הרגשה אישית).
    6. עייפות רבה או אבדן אנרגיה, כמעט כל יום.
    7. תחושת חוסר ערך או רגשות אשמה שאינם תואמים. ייתכנו מחשבות שווא כל יום (למעט התייחסות אישית או אשמה לגבי היות האדם חולה).
    8. ירידה ביכולת האדם לחשוב להחליט ולהתרכז, על פי דיווח אישי או דיווח של אחרים.
    9. חשיבה חוזרת על מוות, לא רק פחד ממוות, מחשבות חוזרות על אובדנות ללא תכנון, ניסיון אובדני או תכנון קונקרטי להתאבד.
  2. התסמינים גורמים למצוקה משמעותית ולפגיעה בתפקוד התעסוקתי, החברתי ובתחומי תפקוד חשובים אחרים.
  3. האפיזודה אינה תוצאת השפעתם של סמים, תרופות, מצב רפואי או מצב פיזי כלשהו.

הערה: מצבי אובדן משמעותי (מות אדם קרוב, וכדומה) עשויים לעורר תגובת אבל המותאמת לאובדן.

סיווג הפרעה דו-קוטבית[2][1][עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-DSM וכן ב-ICD מקובלת הבחנה בין שני סוגי הפרעה בי-פולארית: סוג I וסוג II. שני הסוגים נבדלים זה מזה במהלך ההפרעה, בתמונה הקלינית ובפרוגנוזה.

הפרעה דו-קוטבית מסוג I[עריכת קוד מקור | עריכה]

התמונה הקלינית של הפרעה זו כוללת שני גלים חוזרים לפחות של הפרעה חמורה במצב הרוח (דיכאון, מאניה או שניהם גם יחד), עם גלים חוזרים שביניהם יש החלמה. עם זאת, יש להדגיש שלשם מתן אבחנה של מחלה דוקוטבית מסוג I אין צורך בהופעה של אפיזודה דיכאונית ומספיקה אפיזודה מאנית בלבד. צורה זו של הפרעה דו-קוטבית נחשבת לקלה יותר ויש לה פרוגנוזה טובה יותר בהשוואה לסוג השני.

הפרעה דו-קוטבית מסוג II[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרעה זו מתאפיינת בגלי היפומאניה וגלי דיכאון קשים וממושכים. בין הגלים יש חזרה לתפקוד. עם זאת הפגיעה הכרונית בהפרעה זו ניכרת יותר מאשר בהפרעה מסוג 1

מהלך ההפרעה[1] והפרוגנוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוג I[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתחלה היא על פי רוב בשני גלים חוזרים לפחות, בהם ניכרת הפרעה חמורה במצב הרוח, שביטויה העיקרי הוא בדיכאון, במאניה או בשניהם גם יחד. להפרעה יש אופי אפיזודי, המתאפיין בגלים חוזרים עם החלמה ביניהם. בחלוף השנים ההפרש בין גל לגל הופך להיות יותר ויותר קצר ויש נטייה ליותר גלים דיכאוניים. בסוג זה של הפרעה דו-קוטבית יש הבדל בין נשים וגברים מבחינת מהלך ההפרעה ואופן תחילתתה: אצל נשים תתפתח לרוב אפיזודה דיכאונית. אצל גברים לעומת זאת תתפתח אפיזודה מאנית. התחלת הופעת התסמינים היא חדה וחריפה. הגל החריף קצר בדרך כלל. עם טיפול תרופתי מתאים הוא מסתיים ברוב המקרים כעבור ימים ספורים. ללא טיפול הוא עלול להמשך זמן רב יותר. הגל הדיכאוני בדפוס הפרעה זה מתחיל בדרך כלל בהדרגה ויכול להמשך לאורך שבועות. הוא עלול להיות מלווה בחרדה (לרבות סימני חרדה גופניים כמו זיעה קרה, קצב לב מוגבר וכדומה) בפוביות ועוד. בחלק מהמהקרים תחילת הגל הדיכאוני משולבת באירוע דחק רב משמעות. גל הדיכאון במקרה של אירוע כזה תהיה מהירה יותר. ייתכנו שילובים שונים של סדר הופעת הגלים באנשים שונים. כמו כן יש הבדל בתדירות הגלים בעוצמתם ובאופן בו הם מתחילים ומסתיימים. אצל כ- 5 עד 15% מהאנשים עשויים להופיע בשנה אחת ארבעה או יותר גלים מלאים (דיכאון ומאניה ברצף אחד). מצב זה מכונה Rapid Cycling. (מעגליות מהירה) ההפרעה לתפקוד גדולה, בעיקר כשהאדם נמצא בתוך גל מאני, או דפרסיבי. עם זאת בין הגלים רוב בני האדם חוזרים לתפקוד מלא או כמעט מלא. אצל שליש מהאנשים נשארים סימנים כרוניים של מגבלה נפשית הקיימת גם בין הגלים.

סוג II[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההפרעה מתחילה בגיל ההתבגרות, במהלך העשור השלישי לחיים, מעט מאוחר יותר מאשר סוג 1, ומוקדם יותר מאשר דיכאון מז'ורי. ב-12% מהמקרים מתחילה הפרעה דו-קוטבית מסוג 2 בגל או מספר גלים של דיכאון. לדיכאון יש שלב מקדים היכול להיות מלווה בחרדה, הפרעות אכילה, ושימוש בסמים, כאמור הפרוגנוזה אצל אנשים עם דפוס הפרעה זה היא פחות טובה מאשר בדפוס 1, הן בשל האופי הכרוני של הפגיעה בתפקוד, הן בשל הנטייה החזקה יותר לתחלואה נלווית (שימוש בסמים ואלכוהול) והן בשל האפשרות של מעבר לקצב התקפים מהיר יותר. גם בסוג 2 קיימת תופעת ה-Rapid Cycling בשיעור דומה כמו בהפרעה מסוג-1

כאשר ההפרעה מתונה עשויים אנשים במצב של היפומאניה להיות יצירתיים באופן מיוחד. עם זאת היצירתיות, אם היא מונעת על ידי אימפולסיביות, עלולה להיות קשורה גם לדחף אובדני, ולעתים גם להתאבדות.[3]

שכיחות ואפידמיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השכיחות עומדת על 0.6% לאורך שנה אחת (כלומר לאורך שנה אחת 0.6% מהאוכלוסייה הכללית יפתחו את ההפרעה) השכיחות זהה לשני סוגי ההפרעה הדו-קוטבית. ההסתברות לפתח את ההפרעה לאורך החיים היא בערך 1.1:1[2]/ אנשים עם הפרעה דו-קוטבית. בקרב שירותי טיפול ראשוני (מרפאה או בית חולים) נע שיעור המאובחנים עם ההפרעה בין 0.5% ל 4.3%, כתלות בכלי בו השתמש הבודק כדי לאבחן את ההפרעה. שיעור כלל המאובחנים עם הפרעות מהספקטרום של הפרעה דו-קוטבית (הכולל הפרעה דו-קוטבית, ציקלותימיה מצבים מאניים על רקע שימוש בסמים ותרופות ומצבים מאניים על רקע רפואי אורגני), עומד על 9.3%.[4]

שכיחות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על-פי סקר הבריאות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מ-2004-2003 שיעור הפרעה דו-קוטבית עמד על 0.5% (0.7% לאורך החיים). שיעור חווית המוגבלות הסובייקטיבית  עליה דיווח המרואיין, עמד בהפרעת חרדה מוכללת היה גבוה יותר ככל שרמת ההכנסה הייתה גבוהה יותר: בעלי הכנסה גבוהה דיווח על קצת יותר מ-70% מוגבלות, בעלי הכנסה בינונית דיווח על כ-68%. ובעלי הכנסה נמוכה דיווחו על רמת מוגבלות של פחות מ-55%.

[5]

גורמי סיכון פרוגנוסטיים[2][עריכת קוד מקור | עריכה]

סוג 1[עריכת קוד מקור | עריכה]

סביבתיים: ההפרעה על שני תת-הסוגים שלה שכיחה יותר בקרב ארצות מפותחות (1.4%), בהשוואה לארצות מתפתחות (0.7%). גברים ונשים פרודים, אלמנים וגרושים הם בעלי סיכון רב יותר לפתח הפרעה דו-קוטבית מסוג I בהשוואה לגברים ונשים שמעולם לא נישאו.

גנטיים ופיזיולוגיים: קיום מקרה של הפרעה דו-קוטבית במשפחה הוא המנבא החזק והעקבי ביותר להתפתחות ההפרעה. הסיכון להתפתחות ההפרעה בקרב מי שיש במשפחתם הגרענית אנשים עם הפרעה מסוג 1 או 2 מגיע לעד פי עשרה יותר מאשר באוכלוסייה הכללית. לאור ממצאים המצביעים על כך שסכיזופרניה והפרעה דו-קוטבית חולקים מאפיינים גנטיים משותפים, גם קיום של אדם עם סכיזופרניה במשפחה משמעו שהסיכון לפתח הפרעה דו-קוטבית עולה.

נסיבתיים: לאחר שהתרחשה אצל אדם אפיזודה מאנית עם מאפיינים פסיכוטיים, סביר שגם הגלים המאניים הבאים יתאפיינו במאפינים פסיכוטיים. התאוששות חלקית בין אפיזודות כשהאפיזודה הנוכחית מלווה ברגש לא תואם עם מאפיינים פסיכוטיים.

סוג 2[עריכת קוד מקור | עריכה]

גנטיקה ופיזילוגיה: ביפולאר מסוג זה שכיח בעיקר בקרב מי שיש במשפחתם אדם החי עם ההפרעה.

נסיבתיים: דפוס ה-Rapid Cycling מתאפיין בפרוגנוזה פחות טובה. החזרה לתפקוד בין הגלים טובה יותר ככל שהגיל צעיר יותר. כמו כן, יותר שנות השכלה ופחות שנים של התמודדות עם ההפרעה וכן נישואין הם מנבאים שנמצאו קשורים להחלמה תיפוקדית טובה יותר.

תחלואה נלווית[1][2][עריכת קוד מקור | עריכה]

סוג 1[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוג 2[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הפרעות חרדה מופיעות אצל כ- 75% מהאנשים עם הפרעה דו-קוטבית. השכיחות גבוהה במיוחד בקרב ילדים ובני נוער.[13]
  • הפרעות שימוש בחומרים (סמים) ב-37%[10].
  • כ-14% ממי שאובחנו עם הפרעה דו-קוטבית מסוג 2 יפתחו במהלך חייהם הפרעת אכילה (ברוב המקרים Binge Eating Disorder), ובמידה פחותה אנורקסיה נברוזה ובולמיה נברוזה.[14]
  • סכנת אובדנות: כשליש מהאנשים שאובחנו עם הפרעה דו-קוטבית מסוג II מדווחים על כך שניסו להתאבד. שיעור ההתאבדות דומה לזה שבסוג I והוא גבוה יותר מאשר בדיכאון מז'ורי, כיוון שהאדם עם הפרעה דו-קוטבית נמצא זמן רב יותר במצב של אפיזודה פעילה[15].

אבחנה מבדלת[1][2][עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרעת דיכאון מז'ורי: אנשים עם הפרעה דו-קוטבית יכולים להציג תמונה קלינית של דיכאון מזורי, אך אין זה תנאי הכרחי לאבחנה. במקרים רבים הסימפטומים הדיכאוניים בהפרעה דו-קוטבית לא יהיו שלמים ולא יענו באופן מלא לקריטריונים האבחנתיים של דיכאון מז'ורי.

ציקלותמיה: בהפרעה זו אורך הגלים וחומרתם אינם מתאימים להפרעה דו-קוטבית.

ספקטרום הסכיזופרניה: משך הפסיכוזה בהפרעות אלה ארוך יותר מאשר בהפרעה דו-קוטבית מסוג II. כמו כן בספקטרום הסכיזופרניה הפסיכוזה אינה מלווה בשינוי בולט במצב הרוח.

הפרעות חרדה: מופיעות לעתים יחד עם הפרעה דו-קוטבית

שימוש בחומרים פסיכואקטיביים: לא תיקבע אבחנה של הפרעה דו-קוטבית כשהרקע לתמונה הקלינית הוא תוצאת שימוש בסמים כלשהם.

הפרעת קשב ריכוז והיפראקטיביות: הפרעה זו עלולה להיות מאובחנת בטעות כהפרעה דו-קוטבית

הפרעות אישיות: ייתכן אבחון שגוי של הפרעה דו-קוטבית סוג II אצל אנשים עם הפרעות אישיות שונות

הפרעות דו קטביות אחרות: כדי להבדיל מהפרעות דו קוטביות אחרות חשוב לסקור היטב את ההיסטוריה של האדם כדי לקבל תמונה רחבה ומפורטת ככל האפשר על אופי ההפרעה ואפיזודות קודמות אם היו כאלה

מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרעה דו-קוטבית לסוגיה היא הפרעה שזוכה לכמות רבה של מחקר מגוון מאד. להלן שניים מתוך כיווני מחקר רבים הפעילים בשני העשורים הראשונים במאה ה-21:

מחקרי גנום רחבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחום מחקר זה עוסק בשאלת התגובה לתרופות מייצבות, ובראשן הליתיום, המהווה טיפול מניעתי נפוץ בהפרעה דו-קוטבית. מטרת המחקר היא להבין מדוע אנשים מסוים מגיבים לליתיום ואחרים אינם מגיבים לסוג זה של טיפול תרופתי.[16][17]

הדמיה מוחית ומחקרים נוירואנטומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיבוכיות העולה בטכניקות למדידת האנטומיה והתפקוד של המוח האנושי עם השימוש בהדמיה מוחית לא נזנחה במחקר של הפרעה דו-קוטבית. אף שטומוגרפיה ממוחשבת ודימות תהודה מגנטית מוגבלים לממצאים מבניים בלבד, מדידת תפקוד מוחי ו-PET ו-fMRI יכולים לספק מידע על התפקודים שונים כמו ויסות רגש[18][18]ובכך לסייע להבין את האופן בו צדדים מסוימים של ההפרעה מתבטאים במוח. רוב מחקרי הדימות בהפרעה דו-קוטבית הם בהיקף קטן, הן עקב העלות הגבוהה והן עקב הקושי הטכני בחקר חולים במצבים מאניים או דיכאוניים. היכולת לחזור על מחקרים בתחום זה היא נמוכה.[19]

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרופות: הטיפול התרופתי בהפרעה דו-קוטבית כולל שימוש במיצבי מצב רוח דוגמת מלחי ליתיום. חלק מהאנשים יטופל במייצב מצב-רוח אחר כמו טגרטול, חומצה ולפרואית ואחרים[20]. בנוסף עשוי הרופא לרשום תרופות נוגדות פסיכוזה (אלה עשויות לסייע במניעה של התקפי מאניה).[21]

אשפוז: אשפוז עלול להדרש במצבים מסוימים בכל סוגי הגלים האופייניים להפרעה: מאניה היפומאניה או גל דיכאוני. במצבים קיצוניים של מאניה או דיכאון עם סכנה אובדנית, עלול להדרש אשפוז כפוי.[22]

מעקב מרפאתי: רוב הזמן בו האדם אינו מאושפז. כדי לעקוב אחר הטיפול התרופתי, להעלות או להוריד מינון של תרופות, וכדי להפחית סיכון של תופעות לוואי שונות כמו תסמונת מטבולית[11] קיים המעקב המרפאתי בו האדם נפגש עם פסיכיאטר מטפל בקהילה

טיפול רפואי לא תרופתי: ישנו ניסיון מוצלח בטיפול במצבים מאניים באמצעות נזעי חשמל. טיפול כזה יכול להינתן למי שאינם מגיבים לשום טיפול אחר.[22][23][24]

פסיכותרפיה: ישנה עדות להצלחה של טיפול מבוסס קשיבות (מיינדפולנס)[25]. כיוון שהתמונה הקלינית בהפרעה דו-קוטבית היא מורכבת ועלולה לכלול גם דיכאון וחרדה. קיימת בספרות המלצה על לימוד של אסטרטגיות ויסות רגש[26]. ניתן להכיר מקרוב שיטות אלו בספרי עזרה עצמית הקיימים גם בשפה העברית (ראו רשימה בהמשך). קיים ניסיון גם בטיפול דיאלקטי התנהגותי (DBT) בעיקר בבני נוער ובוגרים צעירים. טיפול זה נמצא מבטיח בעיקר בהתמודדות עם תסמינים דיכאוניים ואובדנות.[27]. בחלק מהמקרים ניתן להשתמש בסוג זה של תרפיה במסגרת טיפול קבוצתי.[28]. ניסיון מוצלח קיים גם בטיפול בעזרת טיפול התנהגותי ממוקד החלמה.[29]

שיקום: אדם עם הפרעה דו-קוטבית עשוי להיות זכאי לשירותי סל שיקום, בתנאי שנקבעה לו רמת נכות רפואית של 40% לפחות. במסגרת זו הוא יכול לקבל מגוון שירותים בתחומי חיים שונים.[30]

התערבויות מקדמות החלמה: כיום מיושמות במסגרות שיקום שונות בישראל התערבויות מקדמות החלמה מסוגים שונים. התערבויות אלה נועדו לסייע לאנשים עם הפרעות פסיכיאטריות קשות (דיכאון, הפרעה דו-קוטבית וסכיזופרניה) לרכוש כלים חיוניים על מנת להשתלב בחברה כשווי זכויות. בין ההתערבויות המיושמות כיום במסגרות שיקום בישראל: ניהול מחלה והחלמה (IMR)[31], התערבות להפחתת סטיגמה עצמית (NECT),[32] התערבות לקידום אינטראקציות חברתיות (SCIT)[33] ועוד.

התמודדות והחלמה[34][35][עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשים רבים מצליחים לנהל אורח חיים רגיל לצד הפרעה ביפולארית. רבים מהאנשים החיים עם הפרעה זו נישאים, מקימים משפחות, וממשים את עצמם מבחינה מקצועית ואישית.[36][37]היכולת של אדם להשיג את כל אלה תלויה במידה רבה בשמירה על אורח חיים שתכליתו להקטין את הסיכוי להחרפה במצב

אורח חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצורך החלמה ולשם שמירה על מצב בריאותי תקין, חיוני לנהל אורח חיים בריא ומאוזן, ולהימנע משימוש באלכוהול ובסמים. כדי להיאבק בתהליך המאני, למנוע את החמרתו ולחזור לשגרה, יש להיצמד לסדר יום קבוע, לצמצם את הפעילות היומיומית, להקפיד על מספר מינימלי של שעות שינה ועל אכילה מאוזנת. זאת במקביל להעלאה מתונה והדרגתית של המינון התרופתי, בהתייעצות עם הרופא המטפל. באופן דומה ניתן להתמודד עם התחלה של דיכאון, בשני הבדלים: במקום לצמצם את הפעילות, יש להגבירה ולהיחשף לגירויים רבים ככל האפשר; כמו כן יש להקפיד לא לישון שעות רבות מדי יחסית לשגרת החיים.

קלינאים ומידע מחקרי תומכים ברעיון שהפרעות שינה עשויות להוות גורם להתקפים מאניים או דיכאוניים אנשים עם הפרעה דו-קוטבית. לכן חשוב לשמור על משטר שינה סדיר, ולהימנע ממשמרות לילה ומבילויי לילה אחרים העשויים לשבש את השינה. טיפול על ידי מקצבי עֵרות-שינה, שנערך במחקר מבוקר, לא נמצא בעל השפעה מרפאת. נראה שבעיצומו של התקף מאני התערבות מעין זו לא תועיל, אך כאשר התהליך המאני מצוי בראשיתו, כוחו של משטר שינה יפה למניעת הידרדרות.

בתקופות שבהן עולה הפגיעות יש להימנע ככל האפשר ממצבי דחק, ומומלץ להסתייע בתמיכה מצד הסביבה – משפחה, חברים ומטפלים. עיסוקים שיש בהן עניין ואתגר במסגרת עבודה או פנאי תורמים לתחושת ערך ומשמעות, ומחזקים את הביטחון העצמי. ניתן להיעזר גם בקבוצת תמיכה ובקבוצות לעזרה עצמית, שרבות מהן פועלות באזורים שונים בישראל.

ההכחשה והטיפול התרופתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת הבעיות הגדולות של המחלימים היא ההכחשה. אדם החי עם הפרעה חש כאילו דבר מה יסודי נפגם בהווייתו, והוא מעוניין להשתחרר מההרגשה הזאת ולשכוח כי חווה אירוע כה קשה. על פי רוב הוא חש כי עולמו חרב וכי חייו הסתיימו למעשה. מיום התפרצות ההפרעה הדו-קוטבית ואילך, הוא עשוי להיגרר הלאה בתחושת ריקנות והיעדר משמעות. הסטיגמה החברתית הקשה כלפי הנושא כולו, הכרוכה גם בנטילת תרופות פסיכיאטריות, תורמת לתחושות הקשות ומדרבנת רבים מהלוקים בהפרעה לחדול לגמרי מנטילת הטיפול התרופתי.

סיבה נוספת להפסקת הטיפול התרופתי היא הרצון לשחזר עוררות רגשית; לעתים קורה הדבר אף באופן בלתי מודע. ההנאה והתועלת המופקות מתקופות ההיפומאניה ואף מחלקים מסוימים במאניה מעודדות לנהוג כך. גם תופעות הלוואי הקשות לעתים, והעומס התרופתי (סדאטיביות), מעודדים לחדול מנטילת התרופות.

לאחר ההפסקה, חייו של האדם עם ההפרעה משתפרים בדרך כלל בטווח הקצר, והוא נוטה "לפרוח". בעיה נוספת היא שעם הופעתם של גורמי דחק, המבנה הנפשי הלא-חסון עלול להתחיל להיסדק. זה השלב שבו כדאי לפנות לרופא המטפל ולהתחיל בנטילה מחודשת של תרופות. בהיעדר טיפול תרופתי בשלב זה עלול האדם לקרוס ולהחמיר לכדי אפיזודה נוספת, מה שעלול לשבש את מהלך חייו, לגרום לו ולמשפחתו סבל רב ולעכב את התקדמותו במסלול חייו ובצמיחתו האישית. יש לשקול היטב את הפסקת התרופות גם כאשר יש תחושה, אשלייתית ברוב המקרים, של כוח ושל חסינות.

תופעות הלוואי של תרופות נוטות להיעלם לאחר שימוש קבוע וממושך, ויש ואריאנטים רבים לכל תרופה, כך שאחד מהם עשוי להתאים בסופו של דבר לחולה הספציפי. דרושים סבלנות ואורך רוח רבים לעתים כדי למצוא את התרופה המתאימה ביותר. תוצאת חיפוש עיקש היא משתלמת לעומת ההפסד העולה מניהול חיים משובשים המתנהלים בין התקף אחד למשנהו, אף אם אלה מתרחשים בהפרשי זמן גדולים.

מאחר שנגישות התרופות ממשפחת הבנזודיאזפינים (מרגיעים ונוגדי חרדה) גבוהה יותר מזו של האחרות, ואף ההתייחסות אליהן היא פחות סטיגמטית (מבחינה זו, הלוקה בהפרעה שבוי בסטיגמה ככל אחד אחר) יש נטייה להיעזר בהן עם הופעת תסמיני המאניה הראשונים, כגון חוסר שינה ועצבנות. לעתים הדבר מחמיר את המצב, שכן התרופות האלה מדכאות למראית עין את התסמינים, אך ההפרעה ממשיכה להתפתח באין מפריע מתחת לפני השטח. לכן תרופות הרגעה ונוגדי חרדה טובים כטיפול משלים, אך לא כטיפול יחיד.

שיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדם שנקבעו לו 40% נכות רפואית על ידי המוסד לביטוח לאומי זכאי לקבל שירותי סל שיקום. ראה פירוט להלן.[38]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חוק שיקום נכי נפש בקהילה

הפרעה דו-קוטבית בתרבות ובאמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך ההיסטוריה התבלטו יוצרים עם הפרעה דו-קוטבית במגוון תחומי אמנויות. דוגמאות ידועות ליוצרים שהתמודדו עם הפרעה דו-קוטבית ובלטו ביצירתם: הקומיקאי סטיבן פריי (ראו הפניה לסרט בהמשך), הסופר אנדרו סלומון מחבר הספר "דמון של צהריים", המשוררת דליה רביקוביץ', קיי רדפילד ג'יימיסון (ראו ברשימת הספרים להלן), המוזיקאי גבריאל בלחסן, סולן להקת נירוונה קורט קוביין, הזמר דניאל ג'ונסטון ועוד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Kay Redfield Jamison with Frederick K. Goodwin, Manic-Depressive Illness,1990
  • Francis Mark Mondimore, Bipolar disorder: a guide for patients and families, Johns Hopkins University Press, 2006
  • Dr. Daniel J. Reidenberg, Kevin Hines, Dr Daniel J. Reidenberg, Cracked, Not Broken: Surviving and Thriving After a Suicide Attempt, Rowman & Littlefield Publishers, 2013
  • Monica Ramirez Basco, The Bipolar Workbook: Second Edition: Tools for Controlling Your Mood Swings Guilford Press, 2015
  • David J. Miklowitz and Michael J. Gitlin, Clinician's Guide to Bipolar Disorder, Guilford Press, 2015
  • Roger D. Weiss and Hilary Smith Connery. Integrated Group Therapy for Bipolar Disorder and Substance Abuse Guilford press, 2011
  • Thilo Deckersbach, Britta Hölzel, Lori Eisner, Sara W. Lazar, and Andrew A. Nierenberg, Mindfulness-Based Cognitive Therapy for Bipolar Disorder, Guilford Press, 2014

ספרים המתארים התמודדות אישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי יעץ ועזרה עצמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הורנבכר, מריה, טירוף: החיים עם הפרעה דו-קוטבית, כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2013
  • רונן דויד, מחלת נפש - המדריך להתמודדות, החממה הספרותית 2012
  • ללא ציון שם מחבר - הפרעה דו-קוטבית - כל מה שאתם ובני משפחתכם צריכים לדעת, הוצאת אח, 2003
  • ווד ורמה (עורכת) התמודדות עם מאניה דפרסיה. הוצאת אח, 2006
  • צביאל רופא - על המסלול ממחלה להחלמה: משלים רשימות ומאמרים בנוגע להתמודדות עם מחלת נפש, הוצאת אוריון, 2013
  • פרנטיס פרייס - הפרעת תנודות במצב הרוח מדריך לעבודה עצמית
  • רות ס' וייט וג'ון ד' פרסטון, מדריך להתמודדות עם הפרעה דו-קוטבית - מדריך מעשי. הוצאת אח, 2011
  • ד"ר ג'יין מאונטיין מעבר להפרעה הדו-קוטבית: שבעה צעדים בדרך לרווחה נפשית. הוצאת אח, 2011
  • ד"ר ג'יין מאונטיין הפרעה דו-קוטבית תובנות להחלמה, הוצאת אח, 2011
  • ג'יאני ל' פררה וננסי ב' אוסטין, ילדים עם הפרעה דו-קוטבית: דרכי התמודודות הוצאת אח, 2010
  • ג'ורג' ט' לין, הורות לילדים עם הפרעה דו-קוטבית: מדריך השרדות. הוצאת אח, 2005

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הפרעה דו-קוטבית בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 חנן מוניץ (עורך), פרקים נבחרים בפסיכיאטריה, דיונון, שישית, 2013, פרק 10 הפרעות מצב רוח, עמ' 275-287
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 2.8 American Psychiatric Association., Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (DSM–5), American Psychiatric Association., 5th, 2013, פרק Bipolar and Related Disorders, עמ' 123-154. (בeng)
  3. ^ Christopher W. Drapeau, Daniel S. DeBrule, The Relationship of Hypomania, Creativity, and Suicidal Ideation in Undergraduates, Creativity Research Journal, 25, 2013-01-01, עמ' 75–79 doi: 10.1080/10400419.2013.752231
  4. ^ Joseph M. Cerimele, Lydia A. Chwastiak, Sherry Dodson, Wayne J. Katon, The prevalence of bipolar disorder in general primary care samples: a systematic review, General Hospital Psychiatry, 36, 2014-01-01, עמ' 19–25 doi: 10.1016/j.genhosppsych.2013.09.008
  5. ^ משרד הבריאות האגף לבריאות הנפש, הפרעות דיכאון ורדה בישראל ממצאים עיקריים מסקר ברה"ן בעולם, פרסום של משרד הבריאות, 2009
  6. ^ Sandra M. Meier, Rudolf Uher, Ole Mors, Søren Dalsgaard, Specific anxiety disorders and subsequent risk for bipolar disorder: a nationwide study, World Psychiatry, 15, 2016-06-01, עמ' 187–188 doi: 10.1002/wps.20314
  7. ^ Katie Fracalanza, Randi E. McCabe, Valerie H. Taylor, Martin M. Antony, The effect of comorbid major depressive disorder or bipolar disorder on cognitive behavioral therapy for social anxiety disorder, Journal of Affective Disorders, 162, 2014-06-20, עמ' 61–66 doi: 10.1016/j.jad.2014.03.015
  8. ^ Suppes T, McElroy SL, Sheehan DV, Hidalgo RB, A randomized, double-blind, placebo-controlled study of ziprasidone monotherapy in bipolar disorder with co-occurring lifetime panic or generalized anxiety disorder., The Journal of clinical psychiatry, 75, 2014/01 doi: 10.4088/JCP.12m08297
  9. ^ Ciro Marangoni, Lavinia De Chiara, Gianni L. Faedda, Bipolar Disorder and ADHD: Comorbidity and Diagnostic Distinctions, Current Psychiatry Reports, 17, 2015-08-01, עמ' 67 doi: 10.1007/s11920-015-0604-y
  10. ^ 10.0 10.1 Ragnar Nesvåg, Gun Peggy Knudsen, Inger Johanne Bakken, Anne Høye, Substance use disorders in schizophrenia, bipolar disorder, and depressive illness: a registry-based study, Social Psychiatry and Psychiatric Epidemiology, 50, 2015-08-01, עמ' 1267–1276 doi: 10.1007/s00127-015-1025-2
  11. ^ 11.0 11.1 McElroy SL, Keck PE Jr, Metabolic syndrome in bipolar disorder: a review with a focus on bipolar depression., The Journal of clinical psychiatry, 75, 2014/01 doi: 10.4088/JCP.13r08634
  12. ^ K. Gordon-Smith, L. Forty, C. Chan, S. Knott, Rapid cycling as a feature of bipolar disorder and comorbid migraine, Journal of Affective Disorders, 175, 2015-04-01, עמ' 320–324 doi: 10.1016/j.jad.2015.01.024
  13. ^ Barbara Pavlova, Roy H Perlis, Martin Alda, Rudolf Uher, Lifetime prevalence of anxiety disorders in people with bipolar disorder: a systematic review and meta-analysis, The Lancet Psychiatry, 2, 2015-08-01, עמ' 710–717 doi: 10.1016/S2215-0366(15)00112-1
  14. ^ Susan L. McElroy, Scott Crow, Thomas J. Blom, Joanna M. Biernacka, Prevalence and correlates of DSM-5 eating disorders in patients with bipolar disorder, Journal of Affective Disorders, 191, 2016-02-01, עמ' 216–221 doi: 10.1016/j.jad.2015.11.010
  15. ^ K Mikael Holma, Jari Haukka, Kirsi Suominen, Hanna M Valtonen, Differences in incidence of suicide attempts between bipolar I and II disorders and major depressive disorder, Bipolar Disorders, 16, 2014-09-01, עמ' 652–661 doi: 10.1111/bdi.12195
  16. ^ J Song, S E Bergen, A Di Florio, R Karlsson, Genome-wide association study identifies SESTD1 as a novel risk gene for lithium-responsive bipolar disorder, Molecular Psychiatry, 21, 2016-09, עמ' 1290–1297 doi: 10.1038/mp.2015.165
  17. ^ Liping Hou, Sarah E. Bergen, Nirmala Akula, Jie Song, Genome-wide association study of 40,000 individuals identifies two novel loci associated with bipolar disorder, Human Molecular Genetics, 25, 2016-08-01, עמ' 3383–3394 doi: 10.1093/hmg/ddw181
  18. ^ 18.0 18.1 F. Corbalán, S. Beaulieu, J. L. Armony, Emotion regulation in bipolar disorder type I: an fMRI study, Psychological Medicine, 45, 2015/09, עמ' 2521–2531 doi: 10.1017/S0033291715000434
  19. ^ Irene Alústiza, Joaquim Radua, Marta Pla, Raquel Martin, Meta-analysis of functional magnetic resonance imaging studies of timing and cognitive control in schizophrenia and bipolar disorder: Evidence of a primary time deficit, Schizophrenia Research, 2017-02-04 doi: 10.1016/j.schres.2017.01.039
  20. ^ ד"ר צבי קירש, ד"ר אולגה קובלצ'וק-בן זקן, TheMedical - אתר הרופאים של ישראל | לא רק ליתיום, www.themedical.co.il, ‏2012
  21. ^ GM Goodwin, PM Haddad, IN Ferrier, JK Aronson, Evidence-based guidelines for treating bipolar disorder: Revised third edition recommendations from the British Association for Psychopharmacology, Journal of Psychopharmacology, 30, 2016-06-01, עמ' 495–553 doi: 10.1177/0269881116636545
  22. ^ 22.0 22.1 מאניה דיפרסיה: איך מתמודדים עם הפרעה דו־קוטבית?, www.clalit.co.il (בhe-IL)
  23. ^ Kessler, U., Schoeyen, H. K., Andreassen, O. A., Eide, G. E., Malt, U. F., Oedegaard, K. J., ... & Vaaler, A. E, The effect of electroconvulsive therapy on neurocognitive function in treatment-resistant bipolar disorder depression., The Journal of clinical psychiatry, 75(11),, 2014, עמ' 1306-1313.
  24. ^ D. Delmonte, S. Brioschi, B. Barbini, R. Zanardi, Manic switch in bipolar patients treated with electroconvulsive therapy for treatment-resistant depression: The experience at the mood disorder unit of Milan (Italy), European Psychiatry, 41, 2017-04-01, עמ' S768 doi: 10.1016/j.eurpsy.2017.01.1448
  25. ^ Victoria L Ives-Deliperi, Fleur Howells, Dan J. Stein, Ernesta M. Meintjes, The effects of mindfulness-based cognitive therapy in patients with bipolar disorder: A controlled functional MRI investigation, Journal of Affective Disorders, 150, 2013-09-25, עמ' 1152–1157 doi: 10.1016/j.jad.2013.05.074
  26. ^ Kathryn Fletcher, Gordon Parker, Adam Bayes, Amelia Paterson, Emotion regulation strategies in bipolar II disorder and borderline personality disorder: Differences and relationships with perceived parental style, Journal of Affective Disorders, 157, 2014-03-20, עמ' 52–59 doi: 10.1016/j.jad.2014.01.001
  27. ^ Tina R. Goldstein, Rachael K. Fersch-Podrat, Maribel Rivera, David A. Axelson, Dialectical Behavior Therapy for Adolescents with Bipolar Disorder: Results from a Pilot Randomized Trial, Journal of Child and Adolescent Psychopharmacology, 25, עמ' 140–149 doi: 10.1089/cap.2013.0145
  28. ^ Lori Eisner, David Eddie, Rebecca Harley, Michelle Jacobo, Dialectical Behavior Therapy Group Skills Training for Bipolar Disorder, Behavior Therapy, 48, 2017-07-01, עמ' 557–566 doi: 10.1016/j.beth.2016.12.006
  29. ^ Steven H. Jones, Gina Smith, Lee D. Mulligan, Fiona Lobban, Recovery-focused cognitive–behavioural therapy for recent-onset bipolar disorder: randomised controlled pilot trial, The British Journal of Psychiatry, 206, 2015-01-01, עמ' 58–66 doi: 10.1192/bjp.bp.113.141259
  30. ^ "סל שיקום לנפגעי נפש". כל-זכות (בעברית). בדיקה אחרונה ב-7 באוגוסט 2017. 
  31. ^ ניהול מחלה החלמה, ispraisrael.org.il
  32. ^ שלו, סטיגמה עצמית ודרכים לטיפול בה NECT, http://www.slavpro.co.il/%D7%A2%D7%9C-%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%92%D7%9E%D7%94-%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%99%D7%AA-%D7%95%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%98%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%9C/
  33. ^ "התערבות לקידום אינטראקציות חברתיות SCIT - בין תיאוריה לפרקטיקה - Shekoulo Tov". Shekoulo Tov (בעברית). 13 באוקטובר 2015. בדיקה אחרונה ב-7 באוגוסט 2017. 
  34. ^ ג'יין מאונטיין, הפרעה דו-קוטבית תובנות להחלמה, אח, 2011
  35. ^ ג'יין מאונטיין, מעבר להפרעה דו-קוטבית : שבעה צעדים בדרך לרווחה נפשית, כפר ביאליק: אח, 2011
  36. ^ Andrea Fagiolini, Rocco Forgione, Mauro Maccari, Alessandro Cuomo, Prevalence, chronicity, burden and borders of bipolar disorder, Journal of Affective Disorders, 148, 2013-06-01, עמ' 161–169 doi: 10.1016/j.jad.2013.02.001
  37. ^ Veseth, M., Binder, P.-E., Borg, M., & Davidson, L., Recovery in bipolar disorders: Experienced therapists’ view of their patients’ struggles and efforts when facing a severe mental illness., Journal of Psychotherapy Integration, 26(4),, עמ' 437-449. doi: http://dx.doi.org/10.1037/int0000046
  38. ^ "סל שיקום לנפגעי נפש". כל-זכות (בעברית). בדיקה אחרונה ב-16 באוגוסט 2017. 

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.