מוזמביק הפורטוגזית
| |||
 | |||
| המנון לאומי |
"A Portuguesa" (1910–1975) | ||
|---|---|---|---|
| ממשל | |||
| משטר | ממשל קולוניאלי | ||
| ראש הרשות המבצעת | מושל כללי | ||
| שפה נפוצה | פורטוגזית | ||
| עיר בירה | מפוטו | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אפריקה | ||
| היסטוריה | |||
| תאריכי הקמה |
1498  | ||
| תאריכי פירוק |
25 ביוני 1975 | ||
| ישות קודמת |
סולטנות קילווה ממלכת מוטאפה ממלכת מאראווי | ||
| ישות יורשת |
 הרפובליקה העממית של מוזמביק | ||
| דמוגרפיה | |||
| דת | נצרות קתולית | ||
  | |||
.svg)
מוזמביק הפורטוגזית (בפורטוגזית: Portuguese Mozambique) הוא השם של טריטוריה אשר נקראת כיום מוזמביק בתקופה שהיא הייתה מושבה של האימפריה הפורטוגזית. מוזמביק הפורטוגזית הייתה שורה של שטחים פורטוגזים לאורך החוף הדרום מזרחי באזורי אפריקה, ולאחר מכן הפכה למושבה שכיום נקראת הרפובליקה של מוזמביק.
בעבר, אזורים במוזמביק היו נחשבים לאזורי מסחר ומאוחר יותר התפתחו למושבות שנוצרו באזורי השטחים הפורטוגזים לאורך החוף והאגן הזמבזי מ-1498 כאשר ואסקו דה גאמה (מגלה ארצות וחוקר פורטוגזי), הגיע לחופי מוזמביק.
מגלה הארצות לורנסו מארקש חקר את האזור שכיום נקרא מאפוטו באי\ מפרץ מאפוטו (Maputo Bay) בשנת 1544. הפורטוגזים השקיעו מאמץ רב בניסיון להשתלט על השטח ולהתיישב באזור לאחר החלטתה של ועידת ברלין לחלק את שטחי אפריקה בין מדינות אירופה, והצליחו להבטיח שליטה פוליטית על רוב הטריטוריה ב-1918 תוך כדי התמודדות עם האפריקאים שישבו במקום.
שטחים מסוימים במוזמביק נמסרו לשליטת חברות פרטיות שנשכרו על ידי פורטוגל לדוגמה - חברת מוזמביק (Companhia de Moçambique) אשר החזיקה בזיכיון על האדמות המתאימות למחוזות של ימינו, מניקה, סופלה וחברת ניאסה (Niassa Company (Companhia do Niassa, ששלטו על אדמות הפרובינציות המודרניות קאבו דלגאדו וניאסה בסוף המאה ה-19. חברת מוזמביק ויתרה על שליטה בשטחיה והחזירה את הטריטוריות לשליטה פורטוגזית בשנת 1942, מה שמאחד את שליטתה של הממשלה הפורטוגזית על שטחי מוזמביק.
האזור בכללותו זכה זה מכבר לכינוי "פורטוגל של מזרח אפריקה", והתחלק לסדרה של מושבות המשתרעות מלורנצו מרקוס בדרום עד לניאסה בצפון. קאבו דלגאדו היה בתחילה רק רצועת טריטוריה לאורך נהר הרוומה (Rovuma River), כולל קייפ דלגאדו עצמה שפורטוגל רכשה ממזרח אפריקה הגרמנית ב-1919, אך אזור זה הוגדל דרומה לנהר הלוריו (Lurio River) ויצר את הרצועה שכיום נקראת מחוז קאבו דלגאדו (Cabo Delgado Province) המושבות של קווילימאן (Quelimane) - כיום מחוז זמבזיה, נמצאו באגן הזמבזי. וטטה (Tete) - בפאנהאנדל-panhandle בין צפון רודזיה, כיום זמבזיה ודרום רודזיה, כיום זימבבואה.
האי מוזמביק שימש כבירת המושבה של מוזמביק, כיום פרובינציית נמפולה. האי היה גם מקום מושבו של המושל הכללי של מזרח אפריקה הפורטוגזית עד 1980, כאשר אותו פקיד הועבר רשמית לעיר לורנצו מרקוס. בנוסף, בדרום הייתה המושבה של אינהאמביין (inhambane) אשר שכבה צפונית מזרחית ללורנצו מרקוס. ברגע שמושבות אלה מוזגו האזור בכללותו נודע בשם מוזמביק - moçambique.
על פי המדיניות הרשמית של משטר סלזר (Salazar regime), מוזמביק מוסגרה כחלק בלתי נפרד מ"האומה הרב-יבשתית (pluricontinental) והרב-גזעית" של פורטוגל, כפי שנעשה בכל מושבותיה האירופאיות ולאוכלוסייתה המקומית על מנת להטמיע במקומיים את התרבות הפורטוגזית. מדיניות זו של פורטוגל לא הצליחה, ההתנגדות האפריקאית להתיישבות בשטחם הובילה למלחמת עצמאות בת עשר שנים שהגיעה לשיאה במהפכת הטבח בליסבון - מהפכת הציפורנים באפריל 1974 בה צבא פורטוגל הכניע את השלטון בליסבון והדיח מהשלטון את מרסנו קייטנו - ממשיכו של סלזר, ולעצמאות מפורטוגל ביוני 1975.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאשר חוקרים פורטוגלים הגיעו למזרח אפריקה בשנת 1498, יישובים סווהילים מסחריים היו קיימים לאורך החוף הסוואהילי. בשנת 1500 בערך הפורטוגלים התיישבו לאורך החוף והצטרפו לסחר.
המסע של ואסקו דה גאמה סביב כף התקווה הטובה אל האוקיינוס ההודי ב-1498 סימנה את כניסתם של הפורטוגלים לסחר, לפוליטיקה ולחברה בעולם האוקיינוס ההודי. הפורטוגזים השיגו שליטה על האי מוזמביק ועיר הנמל סופלה בתחילת המאה ה-16. הדרך שואסקו דה גאמה גילה התירה לפורטוגלים לסחור עם המזרח הרחוק ישירות דרך הים ובכך להשיג יתרון על המקומיים.
הרפובליקה של ונציה קיבלה שליטה בחלק ניכר מנתיבי הסחר בין אירופה לאסיה. לאחר שנסגרו נתיבי היבשה המסורתיים להודו על ידי הטורקים העות'מאניים, הפורטוגלים קיוו להשתמש בנתיב הימי שהחל דה גאמה כדי לשבור את מונופול הסחר הוונציאני. בתחילה, השלטון הפורטוגלי במזרח אפריקה התמקד בעיקר ברצועת חוף שבמרכזה מומבסה. כך קרה שהפורטוגלים שלטו בחלק גדול מחופי דרום אפריקה, כולל סופלה וקילווה, עד 1515. מטרתם העיקרית הייתה לשלוט בסחר עם הודו. כשהפורטוגלים התיישבו לאורך החוף, הם עשו את דרכם אל תוך היבשה כסרטניג'אים (אנשים שחיו ביערות מרוחקים ובעלי התנהגות כפרית, נימוסים גרועים וכו'). סרטניג'ואים אלה חיו לצד סוחרים סווהילים ואף נכנסו לשירות בקרב מלכי שונה (שבט שחי אז באפריקה) כמתורגמנים ויועצים פוליטיים.
הפורטוגלים הצליחו להעביר חלק ניכר מסחר החוף מהערבים בין השנים 1500–1700, והם התקדמו לאזור דרום, אך במהלך המאה ה-18 וה-19 הם אולצו לסגת אחורה. במהלך המאה ה-19 מעצמות אירופיות אחרות, במיוחד הבריטים והצרפתים, התעסקו יותר ויותר בסחר ובפוליטיקה של האזור. באי מוזמביק, בית החולים, בניין נאו-קלאסי מלכותי שנבנה בשנת 1877 על ידי הפורטוגלים, עם גן מעוטר בבריכות ומזרקות, היה במשך שנים רבות בית החולים הגדול ביותר מדרום לסהרה. בתחילת המאה ה-20 העבירו הפורטוגלים את הממשל של חלק ניכר ממוזמביק לחברות פרטיות גדולות, כמו חברת מוזמביק, וחברת ניאסה, שנשלטה ומימנה בעיקר על ידי הבריטים. שהקימה, עם הפורטוגזים, קווי רכבת למדינות שכנות.
אף על פי שהעבדות בוטלה באופן חוקי במוזמביק על ידי השלטונות הפורטוגלים, בסוף המאה ה-19 החברות שם חוקקו מדיניות עבודה בכפייה וסיפקו עבודה אפריקאית זולה - לעיתים קרובות כפויה - למכרות ומטעים של המושבות הבריטיות הסמוכות ודרום אפריקה. החברות השוכרות והממשל הפורטוגלי בנו כבישים ונמלים כדי להביא את סחורותיהם לשוק. עם זאת, ממשל הפיתוח החל בהדרגה לעבור ישירות מחברות הסחר לממשלת פורטוגל עצמה.
בשנות החמישים של המאה העשרים הושבה המושבה הפורטוגזית מעבר לים למחוז מעבר לים של פורטוגל, ובתחילת שנות השבעים שודרגה רשמית למעמד של מדינה פורטוגלית שאינה ריבונית. היא תישאר שטח פורטוגלי אך עם אוטונומיה מנהלית רחבה יותר. עם זאת, מוזמביק אינה מרוצה מהסידור, ויזמו "מלחמה" נגד השלטון הפורטוגלי. סכסוך זה, יחד עם שני האחרים שכבר יזמו במושבות הפורטוגליות האחרות של אנגולה וגינאה, הפכו לחלק ממה שמכונה מלחמת המושבות הפורטוגזית. בסופו של דבר, מוזמביק הצליחה להשיג עצמאות והפכה עצמאית מפורטוגל ב-25 ביוני 1975.
במהלך ההיסטוריה שלה כמושבה פורטוגזית, לטריטוריה של ימינו של מוזמביק היו הכינויים הפורמליים הבאים:
- 1501–1752: קפטניה זה סופלה (פורטוגזית : Capitania de Sofala)
- 1569–1752: קפטניה דה מוזמביק אה סופלה(Capitania de Moçambique e Sofala)
- 1752–1836: קפטניה גנרל דה מוזמביק, סופלה אה ריוס דה סנה (Capitania- Geral de Moçambique, Sofala e Rios de Sena)
- 1836–1891: מחוז מוזמביק (פרובינסיה זה מוזמביק) (Província de Moçambique)
- 1891–1893: מדינת מזרח אפריקה (אסטדו דה אפריקה אוריאנטל) (Estado da África Oriental)
- 1893–1926: מחוז מוזמביק (פרובינסיה זה מוזמביק) (Província de Moçambique)
- 1926–1951: מושבה מוזמביק (קולוניה דב מוזמביק) (Colónia de Moçambique)
- 1951–1972: מחוז מוזמביק (פרובינסיה דב מוזמביק) (Província de Moçambique)
- 1973–1975: מדינת מוזמביק
מהפכת הציפורנים והעצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאשר אידאולוגיות קומוניסטיות ואנטי-קולוניאליות התפשטו ברחבי אפריקה, הוקמו תנועות פוליטיות חשאיות רבות לתמיכה בעצמאותה של מוזמביק. תנועות אלו טענו שמדיניות ותוכניות פיתוח תוכננו בעיקר על ידי הרשויות השלטונות לטובת האוכלוסייה הפורטוגלית האתנית, והשפיעו על רוב האוכלוסייה הילידית שסבלה מאפליה בחסות המדינה ומלחץ חברתי עצום. רבים חשו שקיבלו מעט מדי הזדמנויות או משאבים לשדרג את כישוריהם ולשפר את מצבם הכלכלי והחברתי במידה דומה לזה של האירופים. מבחינה סטטיסטית, הלבנים של מוזמביק הפורטוגזים אכן היו עשירים ומיומנים יותר מהרוב הילידים השחורים, למרות ההפליה המשפטית הפוחתת של אפריקאים החל משנות ה-60.
החזית לשחרור מוזמביק (FRELIMO), שבסיסה בטנזניה, יזמה מסע גרילה נגד השלטון הפורטוגלי בספטמבר 1964. הסכסוך הזה, יחד עם שני האחרים שכבר יזמו בשטחים הפורטוגזים מעבר לים האחרים של אנגולה וגינאה הפורטוגלית, הפכו לחלק של המלחמה הקולוניאלית בפורטוגזית (1961–1974). כמה טריטוריות אפריקאיות תחת שלטון אירופי השיגו עצמאות בעשורים האחרונים. אוליביירה סלזאר ניסה להתנגד לגאות הזו ולשמור על שלמות האימפריה הפורטוגזית. עד שנת 1970, מלחמת האנטי-גרילה באפריקה כילתה חלק חשוב מהתקציב הפורטוגלי ולא היה כל סימן לפתרון סופי באופק. השנה עמדה בסימן מבצע צבאי רחב היקף בצפון מוזמביק, מבצע הקשר הגורדי, שעקר את בסיסי ה-FRELIMO והרס חלק ניכר מהיכולת הצבאית של הגרילה. ברמה הצבאית, חלק מגינאה הפורטוגזית היה עצמאי דה פקטו מאז 1973, אך הבירה והערים הגדולות עדיין היו בשליטה פורטוגזית. באנגולה ובמוזמביק, תנועות עצמאות היו פעילות רק בכמה אזורים כפריים מרוחקים מהם נסוג הצבא הפורטוגזי. עם זאת, נוכחותם הממשמשת ובאה והעובדה שהם לא ייעלמו שלטו בחרדה הציבורית. לאורך תקופת המלחמה פורטוגל התמודדה עם התנגדות גוברת, אמברגו נשק וסנקציות אחרות שהוטלו על ידי רוב הקהילה הבינלאומית. עבור החברה הפורטוגלית המלחמה הפכה לא פופולרית עוד יותר בשל אורכה ועלויותיה הכספיות, החמרה ביחסים הדיפלומטיים עם חברות אחרות באו"ם והתפקיד שמילאה מאז ומתמיד כגורם להנצחת משטר אסטדו נובו. ההסלמה הזו היא שתוביל ישירות למרד של חברי ה-FAP במהפכת הציפורנים ב-1974 - אירוע שיוביל לעצמאותן של המושבות הפורטוגזיות לשעבר באפריקה. הפיכה צבאית שמאלנית בליסבון ב-24 באפריל 1974 על ידי ה-Movimento das Forças Armadas (MFA), הפילה את משטר אסטדו נובו בראשות ראש הממשלה מרסלו קאיטנו.
כאחת ממטרות ה-MFA, הוצעה עצמאות לכל שטחי פורטוגל מעבר לים באפריקה. FRELIMO השתלט לחלוטין על השטח של מוזמביק לאחר תקופת מעבר, כפי שהוסכם בהסכם לוסקה שהכיר בזכותה של מוזמביק לעצמאות ובתנאי העברת השלטון.
בתוך שנה מההפיכה הצבאית הפורטוגלית בליסבון, כמעט כל האוכלוסייה הפורטוגלית עזבה את השטח האפריקאי כפליטים (ביבשת פורטוגל הם היו ידועים כ-retornados) - חלקם גורשו על ידי המעצמה השלטת החדשה של מוזמביק, חלקם נמלטו בפחד. מצעד ומשתה ממלכתי השלימו את חגיגות העצמאות בבירה, שצפויה היה לשנות את שמה של Can Phumo, או "מקום פומו", על שם ראש צונגה שחי באזור לפני שהנווט הפורטוגלי לורנסו מרקס ייסד את העיר ב-1545 ונתן לו את שמו. רוב רחובות הערים, שנקראו על שם גיבורים פורטוגזיים או תאריכים חשובים בהיסטוריה של פורטוגל, שונו את שמם.
גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
פורטוגל של מזרח אפריקה הייתה ממוקמת בדרום מזרח אפריקה. זו הייתה רצועת חוף ארוכה של שטחים פורטוגזיים, מטנזניה וקניה של היום ועד לדרום מוזמביק של היום. בשנת 1900, החלק של מוזמביק המודרנית מצפון-מערב לנהרות זמבזי ושיירה נקרא מוזמביק, שאר האזור היה לורנסו מארקש. מחוזות נוספים שונים היו קיימים, ואף הנפיקו בולים כ, במהלך החלק הראשון של המאה. בתחילת ובאמצע המאה ה-20 התרחשו מספר שינויים. ראשית, ב-28 ביוני 1919, הסכם ורסאי העביר את משולש קיונגה, שטח של 1,000 קמ"ר (390 מ"ר) מדרום לנהר רובומה ממזרח אפריקה הגרמנית למוזמביק.
במהלך מלחמת העולם השנייה פג תוקף האמנה של חברת מוזמביק, ב-19 ביולי 1942; השטח שלה, הידוע כמניקה וסופלה, הפך למחוז של מוזמביק. מוזמביק הוקמה כארבעה מחוזות ב-1 בינואר 1943 - מאניקה וסופלה, ניאסה, סול דו סאבה (מדרום לנהר הסאווה) וזמבזיה. ב-20 באוקטובר 1954, שינוי הארגון המנהלי מחדש גרם לפיצול של מחוזות קאבו דלגדו ומוזמביק מניאסה. במקביל, מחוז סול דו סאבה חולק לעזה, לאינהמבה ולורנצו מרקוס, בעוד שמחוז טטה פוצל ממניקה וסופלה.
בתחילת שנות ה-70, מוזמביק גבלה עם ערוץ מוזמביק, וגבלה במדינות מלאווי, רודזיה, דרום אפריקה, סווזילנד, טנזניה וזמביה. משתרע על שטח כולל של 801,590 קמ"ר (309,500 מייל רבוע, קצת פחות מפי שניים מגודלה של קליפורניה).
עם האקלים טרופי עד סובטרופי השורר באזור, נהר הזמבזי זורם דרך החלק הצפוני-מרכזי והפורה ביותר של המדינה. לקו החוף שלו היו 2,470 ק"מ (1,530 מייל), עם 4,571 ק"מ (2,840 מייל) של גבולות יבשתיים, ונקודתו הגבוהה ביותר שלו במונטה בינגה (2,436 מטר, 7,992 רגל). הפארק הלאומי גורונגוסה, שנוסד ב-1920, היה הפארק הטבעי העיקרי בשטח.
ממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפחות מאז תחילת המאה ה-19, המעמד המשפטי של מוזמביק תמיד נחשבה כחלק מפורטוגל כמו ליסבון, אך מאחר שהתנהלה כפרובינציה ביבשת אחרת (מעבר לים), על מוזמביק חלו החרגות מיוחדות בגלל מרחקה הרב מאירופה.
משנת 1837, הפקיד הממשלתי העליון במחוז מוזמביק תמיד היה המושל הכללי, שדיווח ישירות לממשלה בליסבון, בדרך כלל באמצעות שר החוץ. במהלך תקופות מסוימות בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, קיבלו המושלים הכלליים של מוזמביק מעמד של נציבים מלכותיים או של נציבים גבוהים, מה שהעניק להם סמכויות ביצוע וחקיקה מורחבות, השקולות לאלו של שר בממשלה.
במאה ה-20 היה המחוז כפוף גם למשטר הסמכותי אסטדו נובו ששלט בפורטוגל מ-1933 עד 1974, עד להפיכה הצבאית בליסבון, הידועה בשם מהפכת הציפורנים. רוב חברי ממשלת מוזמביק היו מפורטוגל, אך מעטים היו אפריקאים. כמעט כל חברי הבירוקרטיה היו מפורטוגל, שכן לרוב האפריקאים לא היו הכישורים הדרושים כדי להשיג תפקידים.
ממשלת מוזמביק, כמו ממשלת פורטוגל עצמה, הייתה מאוד ממורכזת, הכוח התרכז ברשות המבצעת, וכל הבחירות, בהן התקיימו, נערכו בשיטות עקיפות. מלשכת ראש הממשלה בליסבון, הסמכות התפשטה עד לעמדות והרגדוריות המרוחקות ביותר של מוזמביק באמצעות שרשרת פיקוד נוקשה.
סמכותה של ממשלת מוזמביק הייתה מוגבלת בעיקר ליישום מדיניות שכבר הוכרעה באירופה. ב-1967 שלחה מוזמביק גם שבעה צירים לאספה הלאומית בליסבון. הפקיד העליון במחוז היה המושל הכללי, שמונה על ידי מועצת השרים הפורטוגלית בהמלצת שר החוץ. למושל הכללי הייתה גם סמכות מבצעת וגם סמכות מחוקקת. מועצת ממשלה ייעצה למושל הכללי בנושא ניהול המחוז.
הקבינט המתפקד כלל חמישה מזכירים שמונו על ידי שר החוץ בעצת המושל הכללי. למועצה מחוקקת היו סמכויות מוגבלות ועיקר פעילותה הייתה אישור תקציב המחוז. לבסוף, היה צריך להתייעץ עם מועצה כלכלית וחברתית על כל טיוטות החקיקה, והמושל הכללי היה צריך להצדיק את החלטתו בפני ליסבון אם יתעלם מעצתה.
מוזמביק חולקה לתשעה מחוזות, שחולקו עוד יותר ל-61 רשויות ו-33 תחומים. כל תת-מחלקה הורכבה אז משלושה או ארבעה משרות בודדות, המחוז מנוהל על ידי שלושה או ארבעה בעלי תפקידים שמהווים את השלטון המקומי אשר הוענקה להם הסמכות מהממשלה הפורטוגזית, עם ממוצע של 40,000 אפריקאים בכל תחום.
כל מחוז, למעט לורנצו מרקוס אשר נוהל על ידי המושל הכללי, היה בפיקוח של מושל. לרוב האפריקאים היה קשר עם הפורטוגלים רק דרך מנהל הדואר, שנדרש לבקר בכל כפר בתחומו לפחות פעם בשנה.
רמת המנהל הנמוכה ביותר הייתה הרגדוריה, יישובים שבהם מתגוררים אפריקאים החיים על פי החוק המקובל. כל רג'דוריה נוהלה על ידי רגולו, פקיד אפריקאי או פורטוגלי שנבחר בהמלצת תושבים מקומיים. לפי הרגולוס, לכל כפר היה ראש אפריקאי משלו.
לכל רמה של ממשלה יכולה להיות גם ועדה מייעצת או מועצה. הם הוקמו בעיריות עם יותר מ-500 אלקטורים, בעיריות קטנות יותר או במעגלים עם יותר מ-300 אלקטורים ובמשרות עם יותר מ-20 אלקטורים.
שתי מערכות משפט היו בתוקף - המשפט האזרחי הפורטוגלי והמשפט המנהגי האפריקאי. עד 1961, האפריקאים נחשבו לילידי מוזמביק (indígenas), ולא לאזרחי פורטוגל. לאחר 1961, חוקי הילידים הקודמים בוטלו והאפריקאים קיבלו אזרחות פורטוגלית אשר מעניקה להם זכויות שונות.
כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאז המאה ה-15 הקימה פורטוגל התנחלויות, עמדות סחר, מבצרים ונמלים בחוף אפריקה שמדרום לסהרה. ערים, עיירות וכפרים הוקמו בכל שטחי מזרח אפריקה על ידי הפורטוגלים, במיוחד מאז המאה ה-19. בתקופה זו, מוזמביק הפכה למושבה פורטוגזית, אך הממשל הושאר לחברות הסחר שקיבלו חוזי שכירות לטווח ארוך. באמצע שנות העשרים הצליחו הפורטוגלים ליצור כלכלת מתנחלים נצלנית וכופה ביותר, בה ילידי אפריקה נאלצו לעבוד על האדמות הפוריות שנשלטו על ידי מתיישבים פורטוגלים. איכרים אפריקאים ילידים ייצרו בעיקר יבולים המיועדים למכירה בשוקי פורטוגל. הם גידלו בעיקר כותנה, קשיו, תה ואורז. הסדר זה הסתיים בשנת 1932 לאחר השתלטות ממשלת אנטוניו דה אוליביירה סלאזאר על פורטוגל. אחר כך, מוזמביק, יחד עם מושבות פורטוגזיות אחרות, עברו לשליטתה הישירה של ליסבון. כלכלתה התרחבה בשנות החמישים והשישים ומשכה אליה הרבה מתיישבים פורטוגלים. ההתפתחות התעשייתית והחקלאית החזקה שהתרחשה בשנות החמישים, השישים ותחילת שנות השבעים התבססה על תוכניות פיתוח פורטוגליות, וכללה גם השקעות בבריטניה ודרום אפריקה.
מוזמביק הפורטוגזית היה השטח הראשון של פורטוגל, כולל היבשת האירופית, שהפיץ קוקה קולה. הזמינות הגדולה של הון ממוצא פורטוגזי ומבינלאומי, המפתח למגוון הרחב של משאבי הטבע והאוכלוסייה העירונית ההולכת וגדלה, הביאו לצמיחה מרשימה ופיתוח של הכלכלה.
מבחינה כלכלית, מוזמביק הייתה מקור לחומרי גלם חקלאיים. מתקני תחבורה פותחו כדי לנצל את סחר המעברים בדרום אפריקה, סווזילנד, רודזיה, מלאווי וזמביה, הייצור התעשייתי היה חסר משמעות יחסית אך התחיל לגדול בשנות ה-60. פורטוגל בדרך כלל לקחה את הרווחים לעצמה ולא השקיעה אותם בחזרה במוזמביק.
חברה[עריכת קוד מקור | עריכה]
החל משנת 1926, נטשו השלטונות הקולוניאליים של פורטוגל את התפיסות בדבר נחיתות מולדת של אפריקאים, והציבו למטרה פיתוח של חברה רב-אתנית במושבותיה האפריקאיות. הקמתה של חברה אזרחית כפולה וגזעית הוכרה רשמית ב-Estatuto do Indigenato (חוק האוכלוסיות הילידיות) שאומץ ב-1929, שהתבסס על התפיסה הסובייקטיבית של ציוויליזציה מול שבטיות. לדעת הממשל, המטרה של משימת הציוויליזציה תושג רק לאחר תקופה של אירופה או תרבות של קהילות אפריקאיות.
החוק קבע הבחנה בין האזרחים הקולוניאליים, הכפופים לחוקים הפורטוגזים וזכאים לכל הזכויות והחובות האזרחות החלות במטרופול, לבין האינדיגנאס (ילידים), הכפופים לחקיקה קולוניאלית ולחוקים אפריקאים נהוגים. בין שתי הקבוצות הייתה קבוצה שלישית קטנה, האסימילאדו, שכללה שחורים ילידים, מולאטים, אסייתיים ואנשים מעורבים, שהיו להם לפחות השכלה פורמלית כלשהי ולא היו נתונים לעבודת כפייה בתשלום. הם היו זכאים לכמה זכויות אזרחות, והחזיקו בתעודת זיהוי מיוחדת, ששימשה לשליטה בתנועות עבודת הכפייה. האינדיגנות היו כפופות לרשויות המסורתיות, שהשתלבו בהדרגה בממשל הקולוניאלי ומופקדות על פתרון מחלוקות, ניהול הגישה לאדמות והבטחת זרימת כוח העבודה ותשלום מיסים. כפי שציינו מספר מחברים, משטר האינדיגנאטו היה המערכת הפוליטית שהכפיפה את הרוב העצום של האפריקאים לרשויות המקומיות המופקדות על שלטון, בשיתוף עם הדרג הנמוך ביותר של הממשל הקולוניאלי, בקהילות הילידים שתוארו כשבטים והניחו שיש להם מוצא משותף, שפה ותרבות. השימוש הקולוניאלי בחוק המסורתי ובמבני הכוח היה אפילו חלק בלתי נפרד מתהליך השליטה הקולוניאלית. משטר האינדינאטו בוטל בשנת 1960. מכאן ואילך, כל האפריקאים נחשבו לאזרחים פורטוגליים, ואפליה גזעית הפכה למאפיין סוציולוגי ולא חוקי של החברה הקולוניאלית. למעשה, שלטון השלטונות המסורתיים השתלב אפילו יותר מבעבר בממשל הקולוניאלי. מבחינה חוקית, בשנות ה-60 וה-70 ההפרדה במוזמביק הייתה מינימלית בהשוואה לזו בדרום אפריקה השכנה.
מרכזים עירוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערי החוף הגדולות ביותר, הראשונות שנוסדו או התיישבו על ידי תושבי פורטוגל מאז המאה ה-16, כמו הבירה לורנסו מרקס, ביירה, קווימן, נקאלה ואינהמבנה, היו נמלים קוסמופוליטיים מודרניים וכור היתוך של מספר תרבויות, עם השפעה דרום אפריקאית חזקה. התרבויות של דרום מזרח אפריקה והפורטוגזית היו דומיננטיות, אך הורגשה גם השפעתן של התרבויות הערביות, ההודיות והסיניות. המטבח היה מגוון, בעיקר בשל המטבח הפורטוגזי והמורשת המוסלמית, וגם פירות ים היו בשפע.
לורנסו מרקס תמיד הייתה נקודת עניין לפיתוח אמנותי ואדריכלי מאז הימים הראשונים להתרחבותה העירונית, והרוח האמנותית החזקה הזו הייתה אחראית למשיכת כמה מהאדריכלים בעלי החשיבה קדימה בעולם בתחילת המאה ה-20. בעיר היו יצירות מופת של עבודות בנייה מאת פנצ'ו גודס, הרברט בייקר ותומס הוני בין היתר. המאמצים האדריכליים המוקדמים ביותר ברחבי העיר התמקדו בעיצובים אירופיים קלאסיים כמו תחנת הרכבת המרכזית (CFM) שתוכננה על ידי האדריכלים אלפרדו אוגוסטו ליסבואה דה לימה, מריו ויגה ופרירה דה קוסטה ונבנתה בין השנים 1913 ל-1916 (לעיתים בטעות עם עבודתו של גוסטב אייפל), ומלון פולנה שעוצב על ידי הרברט בייקר.
לאורך שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, לורנסו מרק היה שוב במרכזו של גל חדש של השפעות אדריכליות שהפך לפופולרי ביותר על ידי פנצ'ו גודס. העיצובים של שנות ה-60 וה-70 התאפיינו בתנועות מודרניסטיות של מבנים נקיים, ישרים ופונקציונליים. עם זאת, אדריכלים בולטים כמו פנצ'ו גודס איחדו זאת עם תוכניות אמנות מקומיות שהעניקו לבנייני העיר נושא מוזמביק ייחודי. כתוצאה מכך, רוב הנכסים שהוקמו במהלך תנופת הבנייה השנייה מקבלים את רמזי הסגנון הזה.
חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]
האוכלוסייה הכפרית של מוזמביק הייתה אנאלפביתית ברובה. עם זאת, אלפי אפריקאים התחנכו לדת, לשפה פורטוגזית ולהיסטוריה של פורטוגל על ידי בתי ספר מיסיונרים, קתוליים ופרוטסטנטים שהוקמו בערים ובאזורים הכפריים.
בשנת 1930, בתי הספר היסודיים הפרידו בין גזעים. אפריקאים נאלצו להירשם לבתי ספר יסודיים באיכות נמוכה, ואילו הלבנים שכו לבתי ספר יסודיים טובים יותר. בראשית שנות הארבעים של המאה העשרים הורחבה הגישה לחינוך בכל הרמות. אף על פי כן, "בתי ספר ראשוניים" שמרו על איכותם הירודה. בשנת 1956 היו 292,199 תלמידים אפריקאים שנרשמו לכיתה א'. מתוכם רק 9,486 עברו בהצלחה את כיתה ג 'בשנת 1959. עד שנת 1970 רק 7.7% מאוכלוסיית מוזמביק ידעו קרוא וכתוב.
רשת מקיפה של בתי ספר תיכוניים או בתי ספר לחינוך מקצועי יושמו ברחבי הערים והעיירות המרכזיות. עם זאת, הגישה למוסדות אלה אופשרה בעיקר ללבנים. בשנת 1960, רק 30 מתוך 1,000 תלמידים בבתי ספר אלו היו אפריקאים, אף על פי שהלבנים היוו רק 2% מאוכלוסיית מוזמביק.
ספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]
השטח שנשלט על ידי פורטוגל הוצג למספר תחומי ספורט אירופיים וצפון אמריקאים פופולריים מאז שנות העשרים וארבעים. תקופה זו הייתה תקופה של התרחבות ומודרניזציה שכללה בניית מספר מתקני ספורט לכדורגל, הוקי, כדורסל, כדורעף, כדוריד, אתלטיקה, התעמלות ושחייה. מספר מועדוני ספורט הוקמו בכל השטח, ביניהם כמה מארגוני הספורט הגדולים והוותיקים ביותר במוזמביק שהוקמו בשנת 1920. כמה ספורטאים, בעיקר שחקני כדורגל, שהצליחו בספורט הפורטוגלי היו ממוזמביק. מאז שנות ה-60, עם ההתפתחויות האחרונות בנושא תעופה מסחרית, החלו קבוצות הכדורגל המדורגות הגבוהות ביותר במוזמביק ובשאר הפרובינציות האפריקניות שמעבר לים, להתחרות ב"טאצה דה פורטוגל" (הגביע הפורטוגלי). היו גם מספר מתקנים וארגונים לגולף, טניס וציד בר.
הספורט הימי היה מפותח ופופולרי במיוחד. החל משנות החמישים הוצג הספורט המוטורי למוזמביק. בהתחלה מכוניות מרוץ היו מתחרות באזורים ברחבי העיר ולאורך שוליה, אך כשהמימון והעניין גדלו, נבנה מסלול מרוצים ייעודי באורך של 1.5 ק"מ (0.93 מייל). המשטח הראשוני של המסלול החדש לא סיפק אחיזה טובה, ובשנות השישים התרחשה שם תאונה שהרגה 8 בני אדם ופצעה רבים נוספים. לכן, בשנת 1970 שופץ המסלול והשטח השתנה כדי לעמוד בדרישות הבטיחות הבינלאומיות הגבוהות ביותר שהיו נחוצות באירועים גדולים עם צופים רבים. האורך גדל אז ל-3,909 ק"מ (2,429 מייל).
