מוסררה
מוסררה (או מורשה, שמה העברי הרשמי ונדיר השימוש של השכונה) היא שכונה בירושלים הגובלת בשכונת מאה שערים ובשכונת בית ישראל בצפון, בעיר העתיקה במזרח ובדרום, ומגרש הרוסים וכיכר ספרא במערב.
היסטוריה
מוסררה הוקמה על ידי מתיישבים ערבים מירדן בני המעמד הגבוה בתקופת "היציאה מן החומות" בשלהי המאה ה-19. במלחמת העצמאות נטשו תושביה הערבים של מוסררה את בתיהם, ובסיום המלחמה נותרה מוסררה בצידו הישראלי של "הקו העירוני" שהיווה את גבול ישראל-ירדן בגזרת ירושלים.
בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל נוצר מחסור רב במקומות דיור לעולים החדשים ולכן החליט משרד השיכון לאכלס את בתי מוסררה הנטושים בעולים חדשים יוצאי מדינות צפון אפריקה. עקב חלוקת ירושלים הפכה מוסררה לשכונת ספר שעמדה בחזיתו של הגבול הירדני החדש. תושבי השכונה נחשפו לצלפים ירדנים שהתבצרו בעמדות לאורך הגבול, ומידי יום ניסו לפגוע בחייהם של התושבים. חששות אלה הפכו לשגרה עד לאיחוד העיר בעקבות מלחמת ששת הימים.
במוסררה מוסדות נוצריים רבים וותיקים, כגון אכסניית נוטר-דאם, כנסיית סנט-פול, בי"ח הצרפתי, הכנסייה הרומנית, מנזר האחיות הסאלזיאניות ועוד.
בשנת 1971 קמה בשכונה תנועת מחאה של צעירים מבני הדור השני של עולי ארצות האסלאם אשר כינו עצמם בשם "הפנתרים השחורים". התנועה צמחה על רקע תחושת הקיפוח והאפליה של יוצאי ארצות האסלם מאז קום המדינה. האש שהוצתה במוסררה התפשטה לכל אזורי שכונות המצוקה המאוכלסות מזרחים עניים ומובטלים, לימים הפכה התנועה לתנועה פוליטית.
מיקומה האסטרטגי של השכונה, בין השכונות הערביות ממזרח והיהודיות ממערב, ובין השכונות היהודיות-חרדיות מצפון והחילוניות ממערב, הופך אותה למעניינת מאוד מבחינה אנושית, ונתונה ללחצים בלתי פוסקים. בעשור האחרון נשמעו קריאות לעצור את תהליך ההתחרדות של השכונה, ובשנים האחרונות נראה כי תהליך זה הואט. כיום מונה שכונת מוסררה כ-2,500 תושבים, ונחשבת לאחת משכונותיה היפות של ירושלים.
ארכיטקטורה בשכונה
מוסררה מהווה כיום עדות חיה להיסטוריה המגוונת של השכונה ושל ירושלים במאה ושלושים השנים האחרונות. לכל שלב ארכיטקטוני היסטורי ניתן למצוא בשכונה רליקטים עומדים. ניתן להפריד בין 3 שלבים עיקריים בתולדות השכונה:
השלב הראשון הוא השלב הערבי, בו נבנו בתי-מידות גדולים ומפוארים על ידי ערבים עשירים שנחלצו מצפיפות העיר העתיקה בשלהי המאה ה-19. בתים אלה הם בעלי כניסות מפוארות, משקופי-אבן מסוגננים וגגות-רעפים.
השלב השני התחיל עם מלחמת העצמאות, עת הפכה השכונה לזירת קרבות וננטשה ברובה, המשיך דרך שנותיה של העיר המחולקת ועד סוף שנות השבעים. בתקופה זו הייתה השכונה שכונת מצוקה. האבטלה וההזנחה פשטו בה, וממנה יצאה תנועת הפנתרים השחורים שהעלתה על סדר היום הציבורי את מצבם הקשה של העולים החדשים יוצאי צפון-אפריקה.
השלב השלישי התחיל בתחילת שנות השמונים ופרויקט השיקום שהחליטה העירייה לקיים בשכונה. הוגדרו תקנות שמטרתן להחזיר לשכונה את תפארתה הישנה. עבודות השיקום והשיפוץ נעשו כולם תוך נאמנות לסגנון הערבי המפואר של המאה ה-19, ובבניינים רבים כיום ניתן לראות בבירור את קו-התפר בין השלב הערבי המקורי של קומת הקרקע והבנייה המודרנית של הקומות העליונות. קו התפר, שנראה בבירור, מהווה אות וסימן לחמדנותם של יזמי נדל"ן. אלו על-פי רוב לא השכילו להתאים את תוספות הבנייה לארכיטקטורה המקורית, וביכרו את הגדלת הרווח על פני שימור השכונה.
מוסררה כמרכז תרבות
כיום משמשת שכונת מוסררה כמרכז של מוסדות תרבות ואמנות. בין מוסדות התרבות הפועלים בשכונה ניתן למנות את מוסררה בית הספר לצילום, מדיה ומוסיקה חדשה ע"ש נגר, בית ספר "מעלה" לקולנוע, בית הספר למוזיקה מן המזרח, מרכז האמנות של עיריית ירושלים, סדנת ההדפס, מוזאון "על התפר", מוזיאון אסירי המחתרות, ואת מרכז היצירה של עמותת "יד לקשיש". האקדמיה לאמנות בצלאל מתכננת לעבור למגרש הרוסים השוכן בקרבת השכונה.
קישורים חיצוניים
לקריאה נוספת:
קרויאנקר, דוד, ירושלים - רחוב הנביאים, שכונת החבשים, שכונת מוסררה. יד בן צבי, 2000.
קרויאנקר, דוד, אדריכלות בירושלים, הבניה הערבית מחוץ לחומות, כתר, 1987.