הפנתרים השחורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: לא נייטרלי, דורש ויקיזציה ואסמכתאות לטענות.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
הפנתרים השחורים
דרך הפנתרים השחורים בשכונת מוסררה בירושלים
דרך הפנתרים השחורים בשכונת מוסררה בירושלים
מדינה ישראל
סניפים ירושלים ותל אביב
מנהל פעילות שלום כהן מזכ"ל 1972-1974
שנת ההקמה 1971 עריכת הנתון בוויקינתונים
שנת פירוק 1992 סיום כהונת צ'רלי ביטון כחבר כנסת
מייסדים ראובן אברג'ל, סעדיה מרציאנו, צ'רלי ביטון, רפי מרציאנו, אלי אביכזר, רוני הורביץ, מאיר לוי, כוכבי שמש
מיקום המטה שכונת מוסררה
האתר הרשמי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הפנתרים השחורים היא תנועת מחאה ישראלית של צעירים מבני הדור השני של עולים לישראל ממדינות ערב, שהוקמה בשנת 1971. התנועה פעלה למען העלאת המודעות הציבורית לנושאים חברתיים בישראל והכנסתם לסדר היום של מדינת ישראל.

הקמת התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנועה הוקמה על ידי צעירים משכונת מוסררה שבירושלים במחאה על קיפוח ואפליה של מזרחים מאז קום המדינה. בסיועם של עובדי יחידת הרחוב של "המדור לעבודה קהילתית" בעיריית ירושלים, הם ביקשו להביע מחאתם על מה שכינו "התעלמות הממסד מהבעיות החברתיות הקשות", ולהילחם למען שינוי עתידם[1]. שמה של התנועה מגיע מתנועת המחאה האפרו-אמריקנית "הפנתרים השחורים". החברים הבולטים בתנועה בתחילת דרכה היו: ראובן אברג'ל, סעדיה מרציאנו, צ'רלי ביטון, רפי מרציאנו, אלי אביכזר, רוני הורביץ, מאיר לוי, כוכבי שמש, דוד לוי ממוסררה (לא חבר הכנסת), יעקב אברג'ל, אליעזר אברג'ל, קוקו דרעי וקאקי דיין. אנשים אלו הצליחו להעלות אל פני השטח את מצוקת העוני, הפער בין עניים לעשירים והיחסים העדתיים בחברה הישראלית. הם רתמו ציבור רחב להאמין כי תנועת המחאה תשפר את חייהם ואף הצליחו לגייס גורמים מעולם התקשורת דוגמת ברוך נדל, חיים גורי ועמוס קינן להגברת המודעות למאבק. מצטרפים בולטים בהמשך היו אדי מלכה, יעקב אלבז (מאוחר יותר נחשף כי פעל בין "הפנתרים השחורים" כסוכן סמוי של משטרת ישראל[2]), ויקטור אלוש, מתיתיהו אוליאל ודני סעיל.

שמה של התנועה ניתן לה בהשראת התנועה האמריקאית בעלת השם הזהה על ידי סעדיה מרציאנו[2] או ראובן אברג'ל - בעקבות פגישה עם אנג'לה דייוויס[דרוש מקור]. לעומת זאת, לדברי שמשון ויגודר, חבר "מצפן" לשעבר, כאשר פנתה קבוצת אנשים ממוסררה לעובדת הסוציאלית בדרישה לסיוע ליציאתם ממעגל הפשיעה אחרת יצאו להפגנות, אמרה להם שהם "מדברים כמו הפנתרים השחורים באמריקה"[3].

פעולות מחאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 1971 התפרסם דבר הקמתה של התנועה ונטען שראשיה הם בעלי עבר פלילי. הדבר עורר חששות בקרב השלטונות שחששו מחזרת אירועי ואדי סאליב[4]. שמשון ויגודר ניסח את הכרוז הראשון של "הפנתרים" לקראת ההפגנה הראשונה, ויחד עם שלושה חברים נוספים ב"מצפן", יצא להפיץ את הכרוזים במוסררה. אולם מיד כשהחלו לתלות אותם על הקירות, נעצרו על ידי בלשי המשטרה. ויגודר מצביע על ההבדל ביחס כלפי שתי הקבוצות: "זה היה יוצא דופן. לא עשינו שום דבר לא חוקי. כשהיינו במצפן...לא היה מצב שזורקים סתם לבית סוהר לפני הפגנה. התייחסו אלינו כמו לפנתרים... אני לא זוכר בכל ההיסטוריה של מצפן שעצרו אותנו על הסתה"[5].

כשביקשו "הפנתרים" לערוך הפגנה, סורבה בקשתם בטענה שיש להם עבר פלילי ובוצעו מעצרי מנע כדי למנוע את ההפגנה. כן הובטח להעביר תקציבים לצורך שיקום שכונות בירושלים[6]. בכל זאת, בתחילת מרץ 1971 התקיימה ההפגנה, שזכתה לתהודה רבה[7]. היו שטענו שההחלטה לאסור על ההפגנה הייתה נמהרת והיא זאת שנתנה לקבוצה את התהודה הציבורית[8].

הכרוז הראשון של "הפנתרים", שנוסח על ידי שמשון ויגודר, פורסם בגיליון "מצפן" מאפריל 1971. הכרוז נכתב בנוסח אמוציונלי ובשפת רחוב לא מהוקצעת, בניגוד לסגנונו של העיתון: "די מזה שאין עבודה. די מלישון עשרה בחדר. די מלהביט על השכונים שנבנים בשביל עולים. די לאכול כלא ומכות כל יום שני וחמישי. די מהבטחות הממשלה שלא מתקימות. די לנו מהקיפוח. די לנו מהפליה. כמה זמן ישימו לנו אותה ונשתוק? לבד לא נעשה כלום - יחד נצליח!". אולם בניגוד למצפן, "הפנתרים" ראו עצמם כפטריוטים וציונים, כפי שנכתב בגיליון הראשון של ביטאון "הפנתרים השחורים": "למרבה הצער היו וזיהו אותנו, אם מתוך חוסר ידיעה ואם מתוך כוונת זדון, עם חוגי השמאל הקיצוני (רק"ח, מצפן, שי"ח ועוד) - הננו מכחישים זאת בלשון שאיננה משתמעת לשתי פנים. אין לנו כל חלק ונחלה בהם. אנו מצהירים כי בנים נאמנים אנו למדינה ולחוקיה, ולא ניתן יד לשום גורם פנימי או חיצוני - האומר לקעקעה"[5].

ב-13 באפריל 1971 פגשה גולדה מאיר חמישה ממנהיגי התנועה בלשכתה[9]. הפגישה הייתה סוערת, ומאיר נגררה לחילופי דברים קשים עם הקבוצה[דרוש מקור]. מנהיגי הפנתרים יצאו פגועים ממפגשם היחיד עם ראש הממשלה, והמאבק החריף. נהוג לטעון שגולדה מאיר אף אמרה לאחר מכן כי "הם לא נחמדים"[10], אולם חלופת-מכתבים בין מאיר אל שאול בן-שמחון, יו"ר ברית יוצאי מרוקו, אשר נחשפו על ידי ארכיון המדינה בחודש יוני 2013 מראה כי דבריה סולפו:

"בכנס לציון סיום חגיגות המימונה, שהתקיים למחרת אותו לילה בו התפרעו הפנתרים ברחובות ירושלים ואשר במהלך 'הפגנתם' הושלכו על ידם בקבוקי מולוטוב, אמרת אתה (בן שמחון) כי נפגשת עם הפנתרים העצורים ומצאת כי הם דווקא נחמדים. בתגובה לדבריך אלה אמרתי אני כי אלה המתפרעים ומשליכים בקבוקי מולוטוב על שוטרים יהודים, אינם 'נחמדים'".

את מכתבה סיימה כך: "אני בוודאי מוכנה לשמוע דברי ביקורת, אולם אינני מוכנה לשמוע השמצות המבוססות על עובדות מסולפות".

ב-18 במאי 1971 הגיע המאבק לשיאו. אלפי מפגינים התאספו בכיכר ציון בירושלים והשמיעו קריאות נגד הקיפוח העדתי. המפגינים אף דרשו לשנות את שמה של הכיכר ל"כיכר יהדות המזרח". גם הפגנה זו התקיימה ללא רישיון.[דרוש מקור] המשטרה שהגיעה לפזרה נתקלה בהמון זועם, שהשליך אבנים ובקבוקי תבערה. התוצאות היו קשות: שוטרים ומפגינים נפגעו בהתנגשות, 20 אושפזו בבית החולים ו-74 מפגינים נעצרו על ידי המשטרה.[דרוש מקור] לאחר מחאה אלימה זו נעתרה הממשלה לדון ברצינות בטענותיהם של "הפנתרים" ואף הוקמה ועדה ציבורית למציאת פתרון למצוקתם. מסקנות ועדת הבדיקה העלו כי אכן שכבות רבות הופלו לרעה. בעקבות כך, הוגדלו באופן משמעותי תקציבי המשרדים שעסקו בעניינים חברתיים. כספים רבים הופנו לטיפול בשכבות המוחלשות. מלחמת יום הכיפורים שבאה לאחר האירועים העלתה בחזרה את נושא הביטחון לראש סדר העדיפויות של הממשלה והמשאבים שהוקצו בעקבות המלצות הוועדה הופנו לצורכי הביטחון.[דרוש מקור]

כניסת התנועה לפוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1971 פרש חבר הכנסת שלום כהן מסיעת העולם הזה - כוח חדש והפך לסיעת יחיד[11]. כהן חבר לתנועת "הפנתרים השחורים" ומונה למזכ"ל. השם החדש שקיבלה הסיעה של כהן בכנסת היה "הפנתרים השחורים - דמוקרטים ישראלים".[12][13][14]

לקראת הבחירות לכנסת ה-8 בשנת 1973 התמודדה התנועה כמפלגה[15], והגיעה קרוב מאוד לאחוז החסימה, שעמד אז על 1%. התנועה קיבלה 13,332 קולות, שהם 0.9% מהקולות.

לאחר הבחירות אירעו סכסוכים ומאבקים פנימיים שגרמו לפיצול בתנועה. ויקטור תייר שהיה מראשי "הפנתרים השחורים" בתל אביב[16], הוצב במקום שלישי ברשימתה לכנסת[17] והיה נציג שלה במועצת פועלי תל אביב, פרש מהתנועה[18] תייר הקים את תנועת "הפנתרים הציוניים"[19]. התנועה החדשה טענה לקיפוח של תושבי דרום תל אביב[20]. התנועה אספה ספרי לימודי עבור תלמידים עניים בתחילת שנת הלימודים תשל"ז[21]. בתחילת 1977 החליטו חברי התנועה להצטרף להתנועה הדמוקרטית לשינוי[22], אך בבחירות הפנימיות של התנועה הדמוקרטית לשינוי לא הצליחו אנשי התנועה להגיע למקומות ריאליים ברשימה ותייר הוצב במקום ה-34[23].

לקראת הבחירות בשנת 1977 סעדיה מרציאנו הצטרף למחנה של"י ונבחר לכנסת מטעמה[24]. צ'רלי ביטון עמד בראש פלג של "הפנתרים השחורים" שהקים יחד עם רק"ח את מפלגת חד"ש[25], וכיהן מטעמה בכנסת עד שנת 1992[26].

פעולות המדינה נגד התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כעבור עשרות שנים, ב-2007, התברר כי אחד מחמשת מנהיגי התנועה שהשתתפו בפגישה עם גולדה מאיר היה סוכן של המשטרה. יעקב אלבז, שהיה עבריין מוכר למשטרה, גויס בפברואר באותה שנה כסוכן ומודיע משטרתי בשורות ה"פנתרים השחורים". אלבז קיבל תשלום על שירותיו, והמשטרה אף העלימה עין מפעילותו כסרסור. לדברי רפ"ק אברהם תורג'מן, מגייסו של אלבז, הוא חשש שתנועת "הפנתרים השחורים" תפעל באלימות כמו התנועה האמריקאית בעלת השם הזהה, ולכן רצה להיות מעודכן במעשיה. ייחודו של אלבז היה שלא היה פעיל זוטר אלא אחד מראשי התנועה, ובשלב מסוים אף נבחר ליו"ר הארגון. לדברי כוכבי שמש, עמיתו בהנהגת "הפנתרים השחורים", אלבז הוא שהוביל את התנועה למאבקים אלימים, סיפק בעצמו חזיזים ורימוני עשן, ושימש למעשה כפרובוקטור של המשטרה[2].

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמטת "הם לא נחמדים"

בשנת 2011, לציון 40 שנים לתחילתו של המאבק, הוחלט לקרוא לשתי סמטאות חסרות שם בשכונת מוסררה (מורשה) דרך הפנתרים השחורים ו- סמטת הם לא נחמדים במסגרת פרויקט אמנותי של קבוצת "מוסללה" שנערך בשיתוף מינהל קהילתי מוסררה.

בשנת 2008 הקימו קבוצה של פעילים חברתיים בירושלים[27], בראשותה של איילה סבאג (אחותו של סעדיה מרציאנו, ממייסדיה הראשונים של התנועה), מפלגה חדשה בשם "הפנתרים השחורים מודל 2008", שהודיעה על כוונתה להתמודד בבחירות לעיריית ירושלים. שורה של משוררים ואמנים הביעו את תמיכתם בהקמתה המחודשת של התנועה[28]. אולם, התנועה הצליחה לגייס רק עשרת-אלפים שקלים מתוך העירבון הכספי על סך עשרים-ושלושה אלף שקלים הדרוש לשם התמודדות בבחירות, ולבסוף לא התמודדה בהן[29].

כהמשך של המחאה החברתית בישראל 2011, ובמטרה לצמצם את הפערים החברתיים-כלכליים ולקדם שוויון, החלה בשנת 2012 פעילות של אנשי שכונות ופריפריה מרחבי הארץ תחת הכינוי "הלא נחמדים". הלא נחמדים פועלים באמצעות הפגנות וצעדות נגד הפערים הכלכליים ולמען מדינת רווחה [30].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הפנתרים בירושלים מסבירים, מעריב, 25 במרץ 1971
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 גידי וייץנמר כפול, באתר הארץ, 4 בדצמבר 2007
  3. ^ ניצה אראל, מצפן - המצפון והפנטזיה, פרק 5, 'הפנתרים השחורים', עמ' 183.
  4. ^ צבי לביאמה הביא את הפנתרים לירושלים?, מעריב, 5 במרץ 1971
  5. ^ 5.0 5.1 ניצה אראל, מצפן - המצפון והפנטזיה, פרק 5, 'הפנתרים השחורים', עמ' 185-184.
  6. ^ יחיאל לימור, ג. מאיר ערכה התייעצות, מעריב, 1 במרץ 1971
  7. ^ הפנתרים קיימו הפגנה בירושלים, דבר, 4 במרץ 1971
  8. ^ ברוך לשם, הפנתרים מחליפים עורם, דבר, 18 באפריל 1971
  9. ^ רה"מ נפגשה עם משלחת הפנתרים, דבר, 14 באפריל 1971
  10. ^ רפי מן, לא יעלה על הדעת - ציטוטים, ביטויים, כינויים ומטבעות לשון, הד ארצי הוצאה לאור, 1998, הערך "הם לא נחמדים", עמ' 85-84
  11. ^ יהושע ביצורהעולם - (המפולג) - הזה , מעריב, 6 ביולי 1971
    קרע גלוי בתנועת העוה"ז, דבר, 13 במאי 1971
  12. ^ ח"כ שלום כהן ניסה לתווך בין "הפנתרים" והמשטרה , דבר, 30 באוגוסט 1971
  13. ^ אסיפת מחאה של הפנתרים צפויה בעכו , דבר, 25 ביולי 1973
  14. ^ הפנתרים הפגינו למען יהודי עירק , דבר, 30 במאי 1973
  15. ^ המפלגות מסיימות הרכב רשימותיהן, דבר, 25 בספטמבר 1973
  16. ^ אברהם רותםהפנתרים השחורים: נמשיך מאבקנו ברחוב, מעריב, 10 בינואר 1974
  17. ^ לבחור בקטנה: כשהבטיחו רב ראשי תימני, ירון דרוקמן, ynet, 2013
  18. ^ קרע בתנועת הפנתרים השחורים, מעריב, 19 ביוני 1974
  19. ^ ראשי קריית גת לא יודעים מי המתכננים לרדת למרוקו, דבר, 4 במאי 1976
  20. ^ קיפוח דרום תל אביב והשכונות, מעריב, 16 באוגוסט 1976
  21. ^ הפנתרים הציוניים מחלקים ספרי לימוד, דבר, 9 בספטמבר 1976
  22. ^ הפנתרים הציוניים הצטרפו לד"ש, דבר, 2 בפברואר 1977
  23. ^ אריה ארד, 20 המקומות הראשונים בד"ש, דבר, 20 במרץ 1977
  24. ^ אביב לביאמאמר בגב האומה, באתר הארץ, 7 במאי 2004
  25. ^ עפרי אילני25.2.1981 הקטטה הראשונה בתולדות הכנסת, באתר הארץ, 25 בפברואר 2009
  26. ^ אמיר זוהר, היהפוך פנתר עורו, באתר הארץ, 8 בספטמבר 2007
  27. ^ יונתן גולן, ‏קרב חייה, באתר גלי צה"ל, 3 ביולי 2008
  28. ^ קובי בן-שמחון, פנתרה, באתר הארץ, 9 ביולי 2008
  29. ^ אלי אליהוהמשורר אלמוג בהר כותב פרוזה, ומבהיר שהקונפליקט המזרחי-אשכנזי עדיין רחוק מלהיעלם, באתר הארץ, 12 בינואר 2011
  30. ^ דף הלא נחמדים באתר פייסבוק