הקו העירוני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת הקו העירוני
משה דיין ועבדאללה א-תל משרטטים את מפת הקו העירוני
מפגש בין שוטרים ישראלים ללגיונר ירדני על הקו העירוני, סמוך לשער מנדלבאום. 1950 לערך
עמדת צה"ל מימי הקו העירוני בשכונת אבו תור

הקו העירוני הוא השם שניתן לקטע של הקו הירוק שחצה את העיר ירושלים בין 1948 ל-1967. הקו, באורך שבעה קילומטרים, היווה קו גבול זמני לפי הסכם שביתת הנשק עם ירדן, שחילק את העיר בין מזרח ירושלים שהייתה חלק מממלכת ירדן, לבין מערב ירושלים, בירת מדינת ישראל. העיר העתיקה נשקה לקו העירוני מצידו המזרחי, כלומר הייתה בתחום ירושלים הירדנית. משני צידי הקו פרסו הצדדים ביצורים ומכשולים, ובניינים שונים בעיר לאורך הקו שימשו כעמדות צבאיות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-30 בנובמבר 1948, עם שוך קרבות מלחמת העצמאות בירושלים, נפגשו בבית נטוש בשכונת מוסררה, משה דיין, מפקד חטיבת עציוני, ועבדאללה א-תל, המפקד הירדני. על גבי מפה בקנה מידה של 1:20,000 שרטטו שני המפקדים את גבולות הפסקת האש בזירת ירושלים. דיין שרטט בעיפרון שעווה ירוק את קו העמדות שבשליטה ישראלית, ותל התווה בעיפרון אדום את קו העמדות הירדני. השטח בין שני הקווים, יחד עם עובי העפרונות בהם שרטטו השניים את הקווים על המפה, קבע שטחי הפקר לאורך הקו. באותה עת נראה היה לצדדים כי מדובר בקו הפסקת אש זמני, ולא ייחסו משמעות מיוחדת לאי-דיוקים שנבעו מעובי העיפרון, סטיות קלות בשרטוט וקטעים לא-רציפים בקו.[דרוש מקור]

כעבור חודשים אחדים, בעת הדיונים ברודוס באפריל 1949 על הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות, נמצא כי מפת דיין-תל היא המסמך הרשמי היחיד המציין את הקו בירושלים המחולקת בהסכמת שני הצדדים. כך הפכו אותם קווים בלתי-מדויקים ששורטטו ברישול לגבול בינלאומי מחייב. הקווים הגסים חצו וביתרו שכונות, רחובות ואף בתים, והיוו מקור לא-אכזב לוויכוחים וסכסוכים בין המדינות. לאורך הקו החזיקו שני הצדדים עמדות וביצורים, חלקם בבתי מגורים ומוסדות ציבור עירוניים. בשטחי ההפקר הונחו מוקשים.

כל העיר העתיקה, השכונות שמצפון אליה, והר הזיתים היו בתחום הירדני. מערב העיר, וכן מובלעת על הר הצופים בצפון-מזרח העיר היו בתחום הישראלי. באזור ארמון הנציב היה שטח מפורז בשליטת האו"ם, והארמון עצמו נקבע כמטה משקיפי האו"ם. בין שני חלקי העיר היה מעבר בשער מנדלבאום. המעבר נוהל על ידי אנשי מכס ישראלים וירדנים, ושימש בעיקר למעבר דיפלומטים ואנשי או"ם, וכן למעבר של צליינים נוצרים בחג המולד. מן המעבר יצאה שיירה דו-שבועית אל המובלעת הישראלית בהר הצופים.

שכונות ירושלים המערבית שלאורך הקו היו לשכונות ספר שמגורים בהן נחשבו מסוכנים, ועל כן הפכו לשכונות מצוקה שאוכלסו במעוטי אמצעים והתאפיינו בעוני ובהזנחה. עם אלה נמנו השכונות שמואל הנביא, מאה שערים, מוסררה, ממילא וימין משה.

הקו העירוני חצה את ירושלים במשך 19 שנה, עד למלחמת ששת הימים ביוני 1967. בצהרי ה-5 ביוני כבשו הירדנים את ארמון הנציב מידי האו"ם ובכך החלו הקרבות הקרקעיים בירושלים. חטיבת ירושלים כבשה עוד באותו יום את הארמון וכן את המוצבים שמדרום לו. אור ליום 6 ביוני, יומה השני של המלחמה, פרצו כוחות הצנחנים את הקו העירוני בחלקו הצפוני, ומשם כבשו את השכונות שמצפון לעיר העתיקה וחברו אל הר הצופים המבודד. בצהרי ה-6 ביוני פרצו לוחמי חטיבת ירושלים את הגדרות שחצו את שכונת אבו תור, ועם כיבוש השכונה השלימו את כיתור העיר העתיקה. העיר העתיקה, נכבשה בידי צה"ל בכ"ח באייר תשכ"ז -7 ביוני 1967. מיד בתום המלחמה הופלו הגדרות וחומות הבטון שביתרו רחובות ושכונות, פורקו הביצורים והוסרו המוקשים. ריבונות ישראלית הוחלה על מזרח ירושלים, ושני חלקי העיר אוחדו מוניציפלית תחת עיריית ירושלים, שעשתה מאמצים רבים מאז לטשטש ולהעלים את צלקות הקו העירוני.

הקו העירוני אינו קיים עוד כגבול מדיני, אך במובנים רבים הוא ממשיך להתקיים עד היום ולחלק את העיר אתנית ותרבותית. כיום מקובל להתייחס אליו במושג "קו התפר", שחצייתו עודה מורגשת גם בהיעדר הגדרות.

תוואי הקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקו הירוק הקיף את ירושלים הישראלית (ירושלים המערבית) מדרום, ממזרח ומצפון בצורת האות "כ". בצידו הדרומי התחיל הקו בכפר הערבי בית צפאפא (כיום שכונה בירושלים). הקו חצה דרך הכפר, תוך שהוא מחלק אותו לשניים, מפריד חמולות ומותיר בני משפחות משני צדי הגבול. משם המשיך הקו מזרחה כשהוא מקיף את קיבוץ רמת רחל וחוצץ בינו לבין הכפר הערבי צור באהר, ומשם פנה צפונה לאורך הגבול המזרחי של השכונות ארנונה ותלפיות. המיקום בו עומד בניין מלון דיפלומט (מלון גני יהודה לשעבר) מציין את המקום שבו עבר הקו; המלון נבנה למעשה כאשר פינתו הצפון-מזרחית פולשת מספר מטרים לתוך השטח המפורז. מתלפיות המשיך הקו אל רכס ארמון הנציב שהיה שטח מפורז בחסות האו"ם, ובו גם נמצא מטה משקיפי האו"ם שפיקחו על קיום שביתת הנשק. מצפון לארמון הנציב חצה הקו את שכונת אבו תור וביתר אותה לשניים. שלא כבבית צפאפא, לא נותרו תושבים ערבים מצדו המערבי של הקו; בתיהם ננטשו ומאוחר יותר אוכלסו ביהודים, שחיו בצמידות רבה לשכניהם הערבים מעבר לגבול.

מרכס אבו תור ירד הקו לגיא בן הינום ובריכת הסולטאן דרך שרידי השכונות בתי שמעא וג'ורת אל-ענב ("חוצות היוצר"), כשבדרכו הוא כולל בשטח ישראל את הר ציון הצמוד לעיר העתיקה מדרומה, אך ללא כביש שיוביל אליו. רק ב-1964 סללו ירדן וישראל במשותף את "כביש האפיפיור" שחיבר את ירושלים המערבית להר ציון, לכבוד ביקורו של האפיפיור פאולוס השישי בארץ הקודש. בריכת הסולטאן הייתה שטח הפקר, שגבל בבתי משכנות שאננים וימין משה. ממנה המשיך הקו צפונה כשהוא חוצץ בין החומה המערבית של העיר העתיקה (בה נמצאים שער יפו ומגדל דוד) לבין שכונת ממילא ובניין עיריית ירושלים. בית העירייה ההיסטורי, שניצב בכיכר צה"ל, נושא עד היום את צלקות פגיעות הקליעים, עדות למיקומו הרגיש.

מבניין העירייה נטה הקו על פי תוואי הפינה הצפון-מערבית של חומת העיר העתיקה, כשהוא חוצץ בין הרובע הנוצרי בצפון-מערב העיר העתיקה לבין מוסדות הדת שבנו הנוצרים מחוץ לחומה במתחם הצרפתי: בית החולים סן לואי ובניין נוטרדאם דה ז'רוזלם. הקו עבר בצמוד לחומה הצפונית של העיר העתיקה והשער החדש לעבר אזור שער שכם (הקטע הקרוי כיום רחוב הצנחנים), ומשם נטה שוב צפונה דרך בתי שכונת מוסררה, לאורך התוואי הידוע כיום כ"דרך חיל ההנדסה" ו"דרך בר לב". באזור זה נחצה רחוב הנביאים, שחלקו המרכזי והמערבי היו בשטח ישראל, ואילו חלקו המזרחי נותר בשטח ממלכת ירדן. הוא חצץ בין השכונות מאה שערים ובית ישראל בצד הישראלי לבין שכונת החוסיינים, המושבה האמריקאית ושייח ג'ראח בצד הירדני. באזור זה גם נקבע מעבר הגבול שער מנדלבאום, שאיפשר מעבר בין שני חלקי העיר וקשר ישראלי עם מובלעת הר הצופים. ב-1999 נבנו בשטח שבין שני צידי הקו, שלושה בתי מלון חדשים ובהם מלון עץ הזית.

גזרתו הצפונית של הקו, באזור השכונות מעלות דפנה ורמת אשכול של היום, עברה בין השכונות שמואל הנביא וסנהדריה בצד הישראלי לבין המוצבים הירדניים של גבעת התחמושת, בית הספר לשוטרים וגבעת המבתר. בצמידות לקו בגיזרה זו שוכן בית הקברות סנהדריה, שהוקם כתחליף לבית הקברות שעל הר הזיתים, שהיה בשליטת הירדנים לאחר מלחמת העצמאות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אמנון רמון, ירושלים החצויה : הקו העירוני 1948-1967 מסלולי סיורים, מרכז רחל ינאית בן צבי, תשמ"ח.
  • עוזי נרקיס, סיפורו של ה"קו העירוני" בירושלים, אריאל, 1986.
  • ירושלים החצויה 1948-1967 : מקורות , סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, סדרת עידן מס' 18, יד בן צבי, 1994.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]