מושבת עדן
| |||
 | |||
| המנון לאומי |
המנון הממלכה המאוחדת  | ||
|---|---|---|---|
| ממשל | |||
| שפה נפוצה |
אנגלית ערבית | ||
| עיר בירה | עדן | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת |
אסיה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | הקמת המושבה | ||
| תאריך | 1937 | ||
| פירוק | צירוף המושבה לפדרציה של דרום ערב | ||
| תאריך | 1963 | ||
| ישות קודמת |
 פרובינציית עדן | ||
| ישות יורשת |
 הפדרציה של דרום ערב | ||
  | |||
מושבת עדן (בערבית: مُسْتْعَمَرَةْ عَدَنْ), הממוקמת בדרום תימן של ימינו, הייתה מושבת כתר של הממלכה המאוחדת מ-1937 עד 1963. היא כללה את נמל עדן וסביבתו הקרובה (שטח של 192 קילומטרים רבועים (74 מילים רבועים)).
לפני 1937, עדן נשלטה כחלק מהודו הבריטית (במקור כפרובינציית עדן הכפופה לנשיאות בומביי, ולאחר מכן כמחוז נציב ראשי). לפי חוק ממשלת הודו משנת 1935 השטח נותק מהודו וכונן כמושבה של בריטניה; הפרדה זו נכנסה לתוקף ב-1 באפריל 1937.
ב-18 בינואר 1963, מושבת עדן כוננה מחדש בתור מדינת עדן (وِلْاَيَةْ عَدَنْ) בתוך הפדרציה החדשה של דרום ערב. הפדרציה בתורה הפכה לרפובליקה העממית של דרום תימן ב-30 בנובמבר 1967, מה שסימן את סוף השלטון הבריטי.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-18 בינואר 1839, חברת הודו המזרחית הבריטית הנחיתה נחתים מלכותיים בעדן. מטרותיהם היו להקים נמל אספקה ולעצור מתקפות של שודדי ים ערבים נגד התחבורה הבריטית מים סוף לים הערבי בדרך להודו. הממשלה הבריטית ראתה לאחר מכן את עדן כיישוב חשוב בשל מיקומה, שכן הצי המלכותי יכול לגשת בקלות לנמל לצורך אספקה ותיקונים.[1] מאוחר יותר, ההשפעה הבריטית התרחבה בהדרגה אל העורף, הן במערב והן במזרח, והובילה להקמת הפרוטקטורט של עדן.
עדן הפכה לנמל מעבר ותחנת פחם חשובה למסחר בין הודו הבריטית ומזרח הרחוק לאירופה. החשיבות המסחרית והאסטרטגית של עדן גדלה במידה ניכרת עם פתיחת תעלת סואץ ב-1869. מאז ועד שנות ה-60, נמל עדן היה אחד מנמלי המחסנים העמוסים ביותר של ספינות, קניות פטורות ממכס ונמלי מסחר בעולם.
בשנת 1937, עדן הופרדה מהודו הבריטית והפכה למושבת כתר, מעמד שנשמר עד 1963. הוא כלל את עיר הנמל עדן וסביבתה הקרובה (שטח של 192 קמ"ר). המושבה עדן, ומאוחר יותר מושבת עדן, כללה גם את האיים המרוחקים קמראן (דה פקטו),[2] פרים וקוריה מוריא.
לפני 1937, עדן נשלטה כחלק מהודו הבריטית (במקור כמושבה עדן תחת נשיאות בומביי, ולאחר מכן כמחוז הנציב הראשי). על פי חוק ממשלת הודו, 1935, השטח נותק מהודו הבריטית, ואורגן מחדש כמושבת כתר נפרדת של הממלכה המאוחדת; הפרדה זו נכנסה לתוקף ב-1 באפריל 1937.
במהלך השנים האחרונות לקיומה, מושבת עדן הייתה מוכת תסיסה אזרחית.
ביקורה של אליזבת השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-27 באפריל 1954, המלכה אליזבת השנייה ובעלה הנסיך פיליפ, דוכס אדינבורו, ביקרו במושבה כחלק מסיורם הראשון בחבר העמים הבריטי.[3][4] הם התקבלו על ידי מושל עדן טום היקנבות'ם ונסעו למתחם כדי לצפות במצעד צבאי שכלל את חיל האוויר המלכותי, היטלי חסות עדן,[דרושה הבהרה] משטרה חמושה, משמרות הממשלה, הלגיון הבדואי האדראמי, וצופי סומלילנד.[4]
במהלך הביקור נערך בעדן טקס האבירות היחיד שלו, כשמנהיג המקומי, סייד אבובאכר בן שייח אל-קאף, קיבל תואר אבירות כשהוא כורע על כיסא במקום להשתחוות בשל אמונתו המוסלמית.[5][6] המלכה גם מינתה לאביר את קלוד פלי שהיה המפקד העליון של חיל האוויר המלכותי במזרח התיכון.[4]
לוח ברונזה מסמן את אבן היסוד שהניחה אליזבת השנייה לבית החולים אל ג'ומהוריה במהלך הביקור.[4] בית החולים שנקרא במקור על שמה עד סוף השלטון הבריטי ב-1967 הופצץ על ידי החות'ים ב-2015 אך נותר פתוח עקב פרויקט שיקום במימון איחוד האמירויות הערביות.[4]
מנהל[עריכת קוד מקור | עריכה]
החוק היסודי של מושבת הכתר של עדן היה צו המועצה 28 בספטמבר 1936, אשר עוצב בדומה לחקיקה הבסיסית עבור מושבות בריטיות. העיירה עדן צוינה כקשורה "הרבה יותר למרקם האימפריה הבריטית", עם קצב התפתחות מהיר יותר, מאשר האזור המקיף אותה.[7]
עדן בלט בכך שחוק השריעה לא היה בשימוש במושבה. "כל התביעות, לרבות אלו העוסקות במעמד אישי ובירושה של מוסלמים, נדונו בבתי המשפט החילוניים הרגילים של המושבה".[8]
בתוך מושבת עדן היו שלושה גופי שלטון מקומיים. עיריית עדן, שכיסתה את העיירה, טוואלי, מואלה וקרתר, רשות העיירה של שייח' עותמאן ולבסוף עדן הקטנה, הוקמו בשנים האחרונות כגוף נפרד, המכסה את בית הזיקוק ומושבת העובדים. כל הגופים הללו היו תחת שליטה כוללת של המועצה המבצעת, שבתורה נשמרה על ידי המושל.
עד 1 בדצמבר 1955, המועצה המבצעת לא נבחרה לחלוטין. המצב השתפר רק במעט לאחר מועד זה, שכן ארבעה חברים נבחרו.[9] גם המינהל המשפטי היה כולו בידיים בריטיות. "בהשוואה לנכסים בריטים אחרים, ההתפתחות לקראת שלטון עצמי והשתתפות מקומית גדולה יותר הייתה איטית למדי".[9]
חינוך ניתן לכל הילדים, בנים ובנות כאחד, לפחות עד רמת הביניים. השכלה גבוהה הייתה זמינה על בסיס סלקטיבי באמצעות מלגות ללימודים בחו"ל. החינוך היסודי והבינוני התנהל בערבית ואילו בתי ספר תיכוניים ועצמאיים ערכו את שיעוריהם בערבית, אנגלית, אורדו, עברית וגוג'ראטית. היו גם בתי ספר על פי הקוראן לבנים ולבנות כאחד, אך אלה לא היו מוכרים.[10]
כלכלה וכספים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר 1937, כלכלת עדן המשיכה להיות תלויה במידה רבה בתפקידה של העיר כמרכז לסחר מזרח-מערב. במהלך 1955, 5,239 ספינות פנו לעדן, מה שהפך את הנמל שלה לשני העמוס ביותר בעולם אחרי ניו יורק.[11] עם זאת, התיירות ירדה במהלך השנים האחרונות של המושבה, כאשר מספר התיירים ירד ב-37% מ-204,000 ב-1952 ל-128,420 ב-1966. בסוף השלטון הבריטי ב-1967, ההכנסות העיקריות של המושבה היו ה-Port Trust עם הכנסה שנתית ברוטו של 1.75 מיליון ליש"ט (מחירי 2014: 28.4 מיליון ליש"ט) ובית הזיקוק לנפט של BP ששילם תשלומים ישירים לממשלת עדן. 1.135 מיליון ליש"ט (מחירי 2014: 18.4 מיליון ליש"ט).[12]
בשנת 1956 היו למושבת עדן הכנסות של 2.9 מיליון ליש"ט (כ-65 מיליון ליש"ט במחירי 2014). זה היה שווה ערך לסביבות 58 פאונד לנפש, אחד ממרוויחי ההכנסה הגבוהים ביותר לראש מבין המושבות הקטנות יותר של בריטניה, אורי איי פוקלנד, ברוניי וברמודה בלבד.[13] עם זאת, התועלת של הממלכה המאוחדת מכך נחתכה על ידי התחייבויותיהם כלפי מדינות החסות של עדן, שלהן היו הכנסות לנפש של 2.5 פני בלבד (23 פני בלבד במחירי 2014).
בזמן שהשלטון הבריטי הסתיים, הפדרציה של דרום ערב, שהמושבה הייתה חלק ממנה, קיבלה 12.6 מיליון ליש"ט (209 מיליון ליש"ט ב-2014) מהממשלה הבריטית כדי לתמוך בתקציבה לשנים 1966–1967.[14]
דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוכלוסיית המושבה מנתה 80,516 במפקד של 1946;[15][16] במפקד האוכלוסין השני שלו בשנת 1955, האוכלוסייה עלתה ל-138,230.[17]
| ערבים | סומלים | יהודים | הודים | אירופאים | שונות | סה"כ |
|---|---|---|---|---|---|---|
| 103,879 | 10,611 | 831 | 15,817 | 4,484 | 2,608 | 138,230 |
מפקד האוכלוסין של 1955 מנה את 103,879 ערביי המושבה כערביי עדן (36,910), ערביי פרוטקטורט (18,881) וערביי ממלכת תימן (48,088).[17] האוכלוסייה האירופית כללה 3,763 בריטים (כולל צבא) ו-721 אירופאים נוספים.[17] האוכלוסייה הסומלית של המושבה קדמה להגעת הבריטים לעדן.[18] אוכלוסיית היהודים של המושבה מנתה למעלה מ-7,000 ב-1946,[15] אך ירדה בעקבות עליית רוב היהודים למדינת ישראל החדשה במבצע על כנפי נשרים.
האוכלוסייה המשוערת של המושבה גדלה ליותר מ-200,000 בשנות ה-60.
היהודים בעדן[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – יהדות עדן, יהדות תימן
היו שבטים יהודים בעדן ובתימן במשך אלפי שנים, שם הם היוו בעיקר את האומנים של אזורים אלה, אך לאחר הכיבוש הבריטי של 1839 הפכה עדן לקהילה חשובה.
במהלך שתי מלחמות העולם שגשגו היהודים בעדן בעוד אלו בתימן סבלו.[19] הצהרת בלפור עודדה הגברת הגירה יהודית לארץ הקודש, וכתוצאה מכך רבים מהקהילות היהודיות מכל רחבי המזרח התיכון חיפשו בה בית חדש. לסוגיית ארץ ישראל הייתה השפעה רצינית על היוקרה הבריטית בעדן.
במהלך מלחמת העולם השנייה נהרו יהודים מתימן בכמות גדולה לעדן, בדרכם לארץ ישראל, שם הושמו במחנות פליטים, בעיקר למען ביטחונם. אולם התנאים במחנות היו קשים ובשנת 1942 הייתה התפרצות של טיפוס. הצורך במחנות ניכר כאשר בדצמבר 1947, בעקבות הכרזת האו"ם להקמת מדינה יהודית, התרחשו פרעות קשות בעדן, שם נהרגו לפחות 70 יהודים וחלק ניכר מהרובע היהודי נשרף ונבזז. עד לנקודה זו כמעט כל הפליטים היו מתימן ומהפרוטקטורט של עדן, אך כעת, לאחר האלימות הגוברת נגד יהודים בעיר עצמה, רובם ניסו לעזוב. זה הוכח על ידי נתוני האוכלוסייה, אשר משיא של כ-4,500 ב-1947 נותרו פחות מ-500 ב-1963. "האירוע של 1947 מצא את מדיניות הממשלה בסתירה לכל הקהילה הערבית, כולל אלה שאיישו את כוחות המשטרה".[20]
מלחמת העצמאות הקשתה מאוד על העלייה לישראל, שכן ים סוף ותעלת סואץ נסגרו על ידי ממשלת מצרים. עד שנת 1949 ולאחר הכרזת הפסקת האש נאספו 12,000 יהודים מתימן, עדן והפרוטקטורט במחנות, ומשם הועלו בממוצע 300 איש ביום לישראל במבצע על כנפי נשרים.
סוגיות של מדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
עדן הייתה ממוקמת במיקום אסטרטגי חיוני, על נתיבי השיט העיקריים בין הים האדום לאוקיינוס ההודי. בימי האימפריה, ערכו של הנמל היה באספקת מתקן תקשורת מרכזי ומחסנים בין תעלת סואץ להודו. גם לאחר עצמאותה של הודו, עדן המשיכה להיחשב כנכס חיוני ברשת ההגנה העולמית של בריטניה.[21] עד 1958, נמל עדן היה הנמל השני העמוס ביותר בעולם, אחרי העיר ניו יורק, שתוארה כבעלת חשיבות ש"אי אפשר להפריז בהערכתו" תוך הגנה על אינטרסי הנפט הבריטיים באזור.[22] בית הזיקוק של עדן הקטנה היה חיוני לכלכלת עדן שכן הוא יכול היה לעבד 5 מיליון טונות של נפט גולמי מדי שנה והיווה את אחד ממוצרי הייצוא היחידים של המושבה. בטיחות בית הזיקוק הזה הייתה בראש סדר העדיפויות של ממשלת עדן.[23]
"כאמצעי זמני, לבסיס עדן יש את היתרונות של מייצב ברגע שבו תימן מפוצלת במלחמת אזרחים, כאשר בית המלוכה הסעודי עדיין לא עשה לעצמו שם של שלטון עקבי, כאשר ממשלות עיראק וסוריה נוטות למהפכות בן לילה וכאשר יחסי מצרים עם שניהם אינם בטוחים".[24]
במשך רוב ההיסטוריה המאוחרת של עדן, היחסים עם הרפובליקה הערבית המאוחדת (UAR) היו שיקול עיקרי. הקמתה ב-1958 תוארה כ"הגבירה את חשיבותה של עדן כבסיס צבאי בריטי בפינה הבעייתית הזו של העולם".[25] אולם עוד לפני הקמת ה-UAR, הלאומיות הערבית גברה במודעות של עדן. "בשנת 1946 מחו סטודנטים על כך שיום השנה להקמת הליגה הערבית לא הפך לחג".[26]
הבעיה החמורה ביותר שעמדה בפני עדן בסוף שנות ה-50 וה-60 הייתה מערכת היחסים עם פשיטות תימן ותימנים לאורך הגבולות. אבל דבקותה של תימן ב-UAR יצרה מצב עדין והתעוררו כמה בעיות פוליטיות. ההגירה למושבה הייתה עניין מרכזי של כוח העבודה הערבי המקומי.
לפני הקמת ה-UAR, השלום בעדן לא נבע מנוכחותו של חיל המצב הזעיר, אלא מהיעדר גורמי משיכה ערביים לכל הבלתי מרוצים.
עם זאת, כמה סופרים בני זמננו, כמו אליזבת מונרו, חשבו שהנוכחות הבריטית בעדן עשויה להביס את עצמה, שכן היא סיפקה קזוס באלי ללאומנים ערבים. ולכן במקום לתמוך במאמצי השלום הבריטיים באזור, עדן הייתה למעשה הגורם להרבה רגשות אנטי-בריטיים באזור.
"כמו בכווית גברים מבוגרים משגשגים מעריכים את היתרונות של הקשר הבריטי, אבל צעירים לאומנים ערבים ותנועת איגודים מקצועיים נמרצת חושבים שזה משפיל".
הפדרציה וסוף מושבת עדן[עריכת קוד מקור | עריכה]
כדי לפתור רבות מהבעיות הנ"ל, כמו גם המשך תהליך ההגדרה העצמית שליווה את פירוק האימפריה, הוצע שמושבת עדן תיצור פדרציה עם מדינות החסות של עדן המזרחית והמערבית. קיוו שהדבר יפחית את הקריאות הערביות לעצמאות מוחלטת, תוך מתן אפשרות להמשיך את השליטה הבריטית בענייני החוץ ובבית הזיקוק של BP בעדן הקטנה. הייתה זו תקוותה של ממשלתו של הרולד מקמילן שיצירת פדרציה שתישלט על ידי הסולטאנים המסורתיים תאפשר שליטה בריטית עקיפה שכן כתב ביומנו שממשלתו תכננה להשתמש ב"סולטאנים כדי לעזור לנו לשמור על המושבה מתקני ההגנה החיוניים שלה". עם זאת, אוכלוסיית עדן הייתה עירונית, משכילה, חילונית ובדרך כלל שמאלנית בעוד שאוכלוסיית מדינות החסות הייתה כפרית, ברובה אנאלפביתית, דתית ושמרנית בדרך כלל, מה שהפך את הפדרציה המוצעת לבעלת חוסר התאמה.
.svg)
הפדרליזם הוצע לראשונה על ידי שרים הן מהמושבה והן ממדינות חסות, המיזוג המוצע יהיה מועיל לטענתם, במונחים של כלכלה, גזע, דת ושפות. עם זאת, הצעד לא הגיוני מבחינת הלאומיות הערבית, שכן הוא נעשה ממש לפני כמה בחירות צפויות, והיה בניגוד לרצונם של ערביי עדן, בעיקר רבים מהאיגודים המקצועיים. בעיה נוספת הייתה הפער העצום בהתפתחות הפוליטית, שכן באותה תקופה מושבת עדן הייתה בדרך לממשל עצמי ולדעתם של כמה מתנגדים, מיזוג פוליטי עם הסולטאנויות האוטוקרטיות והנחשלות היה צעד בכיוון הלא נכון. בפדרציה, למושבה עדן היו אמורים להיות 24 מושבים במועצה החדשה, בעוד שלכל אחת מאחת עשרה הסולטאנויות היו שישה. בעוד שלפדרציה כולה תהיה סיוע כספי וצבאי מבריטניה. הפדרציה זכתה להתנגדות של רוב תושבי עדן, מה שהוביל לשורה של שביתות וצעדות מחאה בזמן שהבחירות למועצה זויפו לטובת תומכי הפדרציה. כבר מההתחלה, הפדרציה נתפסה כלא לגיטימית.
ב-18 בינואר 1963, הוקמה המושבה מחדש כמדינת עדן (בערבית: ولاية عدن), בתוך הפדרציה החדשה של דרום ערב. עם זה סר צ'ארלס ג'ונסטון התפטר כמושל עדן האחרון.
רבות מהבעיות שסבלה עדן בתקופתה כמושבה לא השתפרו בפדרציה. הפרעות הפנימיות נמשכו והתגברו, והובילו למצב החירום של עדן ולעזיבה סופית של הכוחות הבריטיים. השלטון הבריטי הסתיים ב-30 בנובמבר 1967.
הפדרציה הפכה לרפובליקה העממית של דרום תימן, ובהתאם לשטחים ערביים בריטים אחרים לשעבר במזרח התיכון, היא לא הצטרפה לחבר העמים הבריטי.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "Port of Aden from the Sea". World Digital Library. בדצמבר 1894. נבדק ב-11 ביוני 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ קמראן הייתה בשליטה עות'מאנית עד 1915 ושימש כתחנת הסגר למוסלמים בעלייה לרגל למכה. הבריטים כבשו את קמראן ב-1915 ומכיוון שלא יכלו להגיע להסכמה עם האימאם מתימן שטען לאי ד, הם המשיכו לכבוש את האי בן 108 הקילומטרים רבועים (42 מילים רבועים) ללא תואר ברור עד שהוא נמסר לרפובליקה הדמוקרטית העממית של תימן (דרום תימן) בשנת 1967. כמה תמונות של קמרן ב-1954: "British-Yemeni Society: The island of two moons: Kamaran 1954". אורכב מ-המקור ב-26 באפריל 2012. נבדק ב-2013-10-06.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Commonwealth visits since 1952". Official website of the British monarchy. אורכב מ-המקור ב-12 באפריל 2015. נבדק ב-4 בספטמבר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 4 5 Mahmood, Ali (2 ביוני 2022). "Platinum Jubilee: Yemen remembers Queen Elizabeth's visit and a lost era of hope". The National. ארכיון מ-26 במאי 2023.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Noman, Alaa; Magdy, Samy (17 בספטמבר 2022). "In Yemen, Queen Elizabeth's death recalls memories of Britain's colonial rule". PBS NewsHour. ארכיון מ-26 במאי 2023.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Al-Shamahi, Abubakr (9 בספטמבר 2022). "Queen Elizabeth II's last foothold in Arabia". Al Jazeera. ארכיון מ-26 במאי 2023.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ H. J. Liebensy. Administration and Legal Development in Arabia. Middle East Journal 9. 1955. p. 385.
- ^ H. J. Liebensy. "Administration and Legal Development in Arabia", Middle East Journal (1955), p. 385.
- ^ 1 2 E. H. Rawlings. The Importance of Aden. Contemporary Review 195. 1959. p. 241.
- ^ Colonial Reports. Aden Report. p. 37
- ^ Colonial Office List, 1958 (London, HMSO, 1958), cited in Spencer Mawby, British Policy in Aden and the Protectorates, 1955–1967, Last Outpost of a Middle East Empire, London, Routledge, 2005, p. 14.
- ^ 'Aden port faced by staff crisis', The Times, March 22, 1967
- ^ The Times Friday, May 25, 1956
- ^ The Times, June 10, 1966
- ^ 1 2 R. J. Gavin. Aden Under British Rule 1839–1967. C. Hurst & Co., 1975. p. 445. מסת"ב 9780903983143
- ^ Report on Aden and Aden Protectorate for the Year 1946. Colonial Annual Reports. His Majesty's Stationery Office, 1948. p. 12.
- ^ 1 2 3 4 Reginald Sorensen. "Aden, the Protectorates and the Yemen." Fabian Tract 332. Fabian International and Commonwealth Bureaux, 1961. p. 12.
- ^ Edward A. Alpers. "The Somali Community at Aden in the Nineteenth Century." Northeast African Studies. 8:2/3 (1986). p. 143. JSTOR 43660375
- ^ N. Bentwich. "The Jewish Exodus from Yemen and Aden." Contemporary Review, 177. 1950. p. 347
- ^ R. J. Gavin. Aden Under British Rule. p.323.
- ^ Gillian King. Imperial Outpost-Aden. Chatham House Essay Series. 1964
- ^ E. H. Rawlings, Contemporary review 195. 1955. p. 241.
- ^ Spencer Mawby. British Policy in Aden and the Protectorates 1955–67: Last Outpost of a Middle East Empire.
- ^ Elizabeth Monroe. Kuwayt and Aden. p. 73.
- ^ E. H. Rawlings. The Importance of Aden. Contemporary Review 195. 1959. p. 241.
- ^ R. J. Gavin. Aden Under British Rule. p. 325.