מושב שיתופי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מושב שיתופי הוא צורת התיישבות המהווה מעין דרך ביניים בין קיבוץ לבין מושב עובדים. בדומה לקיבוץ, אדמות המושב השיתופי, הכלים החקלאיים, הבתים והתוצרת החקלאית הם רכוש אגודה משותפת לכלל חברי המושב השיתופי. כמו כן העבודה מתבצעת על פי סידור מרכזי ולכל משפחה ניתן "תקציב" לקיום ביתה על פי גודלה וצרכיה. אולם בניגוד לקיבוץ, ובדומה למושב העובדים אין במושב השיתופי חדר אוכל משותף ולינה משותפת, לכל משפחה חלקת אדמה פרטית עליה בנוי בית המגורים, וחשבון בנק פרטי, בו היא מנהלת את ענייניה כרצונה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תולדות הרעיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפרים תלמי ב"לקסיקון ציוני" מייחס את רעיון המושב השיתופי לד"ר ארתור רופין עוד בשנת 1913[1]. אחרים טוענים שהרעיון הועלה לראשונה על ידי לוי אשכול בבטאון הפועל הצעיר בשנת 1933, במטרה להתמודד עם מה שהוא ראה כבעיה של עשירים ועניים שכנים במושב אחד[2]. בשנת 1934 הוקם ארגון "הקוצר" להקמת מושב שיתופי, כהמשך להצעתו של לוי אשכול. הארגון יצא מתוך ארבעת עקרונות היסוד של המושב: קרקע לאומי, עבודה עצמית, עזרה הדדית וקניה וממכר משותפים, והוסיף עליהם עקרון חמישי של עיבוד משותף[3]. ביולי 1935 הוקם על ידי יהודה סנדלר ארגון "משק משותף" שהגיעו אל רעיון המושב השיתופי מהכיוון ההפוך של יוצאי קיבוצים אשר בקשו לשמור על עיקר השיתוף במשק אך להשאיר את החברים חופשיים לנהל את בתיהם כרצונם[4][5].

בתוך תנועת המושבים התקיים דיון בשאלה האם לקבל את רעיון המושב השיתופי, אשר עצם העלאתו היה ביקורת על המושב. אנשי המושבים טענו אל מול הטענות שמושב שיתופי יבטל את הקנאה בתוך המושב, שמכיוון שהתשלום במושב השיתופי תלוי ביכולת העבודה ולא בצרכים הרי שהקנאה לא תעלם[6]. בנוסף, נטען שהשיתופיות פוגעת ביוזמה של חברי המושב וגורמת לרשלנות בעבודה. כן נטען כנגד שלילת החופש של התושבים. אולם בסופו של דבר הוחלט בתנועת המושבים לקבל ארגונים הדוגלים בשיתוף במידה שאינה בנויה על שלילת הבחירה החופשית[7].

הוויכוח על השיתופיות במושב המשיך על דפי העיתונות במשך השנים[8].

תולדות המושבים השיתופיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושב השיתופי הראשון היה כפר חיטים שהוקם בדצמבר 1936 על ידי חברי קבוצת "הקוצר", עולים מבולגריה. עד שנת 1938 הוקמו גם שני ארגוני התיישבות למטרת הקמת מושב שיתופי, "נוטע בונה" ו"ארגון משק שיתופי" שחבריו הקימו את מושב בית הלל, שהתיישבו באופן זמני זה ליד זה ליד קריית בנימין[9][10]. במאי 1939 החליטו חברי מולדת שיישובם, שהוקם ביולי 1937, יהיה מושב שיתופי. ארגון נוטע בונה התפרק וכך נמנו שלושה מושבים שיתופיים בסוף 1939: כפר חיטים, משק שיתופי שעלה על הקרקע בדפנה ומולדת[11]. אנשי משק שיתופי עברו לבית הלל, והסבו במהרה את יישובם למושב עובדים. אנשי מולדת טוענים, על כן, להיותם המושב השיתופי השני, תוך הסתמכות על זמן עלייתם על הקרקע ב-1937.

בשנת 1938 הוקם שבי ציון בו "הנהלת ענפי המשק תהיה מרוכזת וכל הכנסותיה תחולקנה שוה בשוה מבלי להתחשב עם גודל השקעותיהם של החברים בכניסתם למשק"[12]. אולם שבי ציון איננו נמנה עם המושבים השיתופיים, מכיוון שלא ענה על ארבעת התנאים של המושב.

בשנת 1940 הוקם נירה כמושב שיתופי[13]. לאחר מלחמת העולם השנייה הוקמו מספר יישובים עבור חיילים משוחררים אשר כונו מושבים שיתופיים וניהלו שיתוף ברמות שונות. יישובים אלו כללו את רגבה, בצרה וחרב לאת[14]. עד שנת 1947 היו ששה מושבים שיתופיים ועד 1950 היו 18 מושבים שיתופיים[15].

בישראל קיימים כ-35 מושבים שיתופיים, שכן צורת התיישבות זאת לא הייתה מועדפת על ידי המוסדות המיישבים שהעדיפו קיבוצים ומושבים. למושבים השיתופיים הייתה השפעה על צורות התיישבות אחרות, למשל בתוכניות משופרות של מושבים שנבנו בשנים האחרונות בהם הופרדו ענפי המשק מאזור המגורים [דרוש מקור].

חלק מהמושבים השיתופיים היו קיבוצים שהוסבו למושבים שיתופיים לאחר שתושביהם לא היו מרוצים מאורח החיים הקיבוצי. כך למשל, אלוני אבא ומבקיעים התחילו את דרכם כקיבוץ ולאחר כמה שנים הוסבו למושב שיתופי. כך גם שלושת המושבים השיתופיים הדתיים המשתייכים לקיבוץ הדתי היו בעברם קיבוצים. משואות יצחק הפך מקיבוץ למושב שיתופי בשנת 1952, ניר עציון היה למושב שיתופי באמצע שנת 1953[16] ובני דרום הפך מקיבוץ למושב שיתופי בשנת 1960, למרות התנגדות של הקיבוץ הדתי ושל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית[17].

ישנם מושבים אשר התחילו את דרכם כמושב שיתופי אך הפכו בהמשך למושבי עובדים. כך למשל, כפר מונש החל את דרכו בשנת 1946 כמושב שיתופי אך בשנת 1953 פורק והיה למושב עובדים[18]. מושב ארבל הוקם ב-1949 כמושב שיתופי ובשנת 1959 היה למושב עובדים. גם דקלה אוזרחה בשנת 1971 כמושב שיתופי, אך בשנת 1974 הוסבה למושב עובדים[19].

תהליכי ההפרטה שעברו על רבים מהקיבוצים הגיעו גם אל המושבים השיתופיים וכבר בשנת 1995 הוציא מינהל מקרקעי ישראל הוראות הנוגעות למושבים שיתופיים המבקשים לבצע שנוי במבנה הארגוני ובהקצאת הקרקע, באופן שזכויות החכירה לגבי מגרשי בתי המגורים ירשמו על שם המתיישבים. מושבים שיתופיים אלו כונו על ידי המנהל: "מושב שתופי במבנה ארגוני חדש"[20]. אחד המושבים הראשונים לעבור הליכי שיוך בתים לתושבים היה כפר דניאל.

בשנת 1960 נשלחה קבוצה של אנשים מהודו לניר עציון ללמוד את צורת המושב השיתופי כדי להקים משקים שיתופיים בארצם[21]. בשנות ה-60 של המאה ה-20 הוקם בבורמה מושב שיתופי על פי הדגם הישראלי[22].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אפרים ומנחם תלמי, לקסיקון ציוני, ספרית מעריב, 1978, ערך מושב עובדים שיתופי, עמוד 217
  2. ^ מושב שיתופי, דבר, 27 בדצמבר 1933
  3. ^ ח. קרישפין, ארגון להתיישבות קיבוצית "הקוצר", דבר, 1 במאי 1936 ; המשך ; המשך
  4. ^ ראשון לציון, דבר, 23 ביולי 1935
  5. ^ ד. זסלבסקי, ארגון להתיישבות על יסוד משק משותף, דבר, 12 באפריל 1936
  6. ^ ש. דן, לארגון להתיישבות שיתופית "הקוצר", דבר, 4 ביוני 1936
  7. ^ א. מ. קולר, קבוצה ומושב נפגשו, דבר, 12 בדצמבר 1939
  8. ^ המושב והשיתופיות, דבר, 9 בינואר 1940
  9. ^ חלוציות לחרושת, דבר, 24 ביוני 1938
  10. ^ משק שיתופי נוטע בונה, דבר, 25 באוגוסט 1938
  11. ^ קבוצה ומושב נפגשו, דבר, 12 בדצמבר 1939
  12. ^ נקודה חקלאית חדשה בצפון, דבר, 14 באפריל 1938
  13. ^ עוד ישוב ועוד אנית מעפילים, דבר, 2 באוגוסט 1946
  14. ^ נון בן נון, חרב לאת, דבר, 9 ביולי 1947
  15. ^ ארנון גולן, מאיה חושן, דויד ניומן, ניסויים במרחב: פרקים בגאוגרפיה יישובית של ארץ ישראל, כרכים 7-8, עמוד 81
  16. ^ "ניר עציון" - מקיבוץ למושב, דבר, 8 ביוני 1953
  17. ^ "בני דרום" רוצה להיות מושב, דבר, 16 בדצמבר 1960
  18. ^ אודות כפר מונאש, אתר כפר מונאש
  19. ^ נורית קליאוט, שמואל אלבק, סיני ־ אנטומיה של פרידה: פינוי ישובי סיני, משרד הביטחון, 1996, עמוד 44
  20. ^ 41-המושב השיתופי במבנה הארגוני החדש, 12 במרץ 1995
  21. ^ שמואל סולר, כי מניר עציון תצא תורה, מעריב, 30 באוגוסט 1960
  22. ^ מושב שיתופי או מושב עובדים?, מעריב, 24 בפברואר 1964