מחלוקת ישו עם הפרושים
_-_James_Tissot.jpg)
מחלוקת ישו עם הפרושים או צער הפרושים או צרות הפרושים היא רשימה של ביקורות של ישו נגד הסופרים והפרושים המתועדים בבשורה על פי לוקאס י"א, 37–54, במתי כ"ג, 1–39,[1] מרקוס י"ב, 35–40, ובלוקאס כ', 45–47 מתועדות גם ביקורות כלפי הסופרים.
שמונה ביקורות במתי, ומכאן שהגרסה של מתי ידועה כשמונה הצרות. אלה נמצאים במתי כ"ג פסוקים 13–16, 23, 25, 27 ו-29. רק שישה ניתנים בלוקאס, שגרסתו ידועה כששת הצרות.
הצרות בעיקר מבקרות את הפרושים על צביעות ועל עדות שקר, וממחישות את ההבדלים בין מוסר פנימי וחיצוני.[1]
הקשר ורקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצרות מוזכרות פעמיים בנרטיבים בבשורות של מתי ולוקאס. במתי הם מוזכרים לאחר כניסתו של ישו לירושלים, שם הוא מלמד בבית המקדש, ואילו בלוקאס הם מוזכרים לאחר מתן תפילת האדון והתלמידים נשלחים לראשונה על פני הארץ. לפני שהציג את הצרות עצמן, מתי אומר שישו ביקר אותם על כך שהם תפסו את מקום הכבוד בסעודות, על לבישת בגדים ראוותניים, על כך שעודדו אנשים ברחוב לקרוא להם רב.[2]
הצרות הן כולן צרות של צביעות וממחישות את ההבדלים בין מצבים מוסריים פנימיים וחיצוניים.[1] ישוע מציג את הפרושים כחסרי סבלנות, עם הקפדה יתרה על שמירה פולחנית של פריטים, שגרמו להם להיראות מקובלים ובעלי סגולה כלפי חוץ, אך הותירו את האדם הפנימי ללא מענה רוחני.
שבע הצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
שבע הצרות הן:[3]
- הפרושים לימדו על אלוהים, אבל לא אהבו את אלוהים – הם לא נכנסו בעצמם למלכות השמים, וגם לא נתנו לאחרים להיכנס.[4]
- הם הטיפו לאלוהים, אבל המירו אנשים לדת מתה.
- הם לימדו ששבועה שנשבעת על ידי המקדש או המזבח אינה מחייבת, אבל אם השבועה נשבעת בעיטור הזהב של המקדש, או על ידי מתנת קורבן על המזבח, היא מחייבת. אולם הזהב והמתנות לא היו קדושים כשלעצמם כפי שהיו המקדש והמזבח, אלא נגזרו מידה של קדושה פחותה בהיותם מחוברים למקדש או למזבח. המורים והפרושים עבדו בבית המקדש והקריבו קורבנות על המזבח כי ידעו שהמקדש והמזבח קדושים. נשאלת השאלה כיצד יכלו אם כן לשלול ערך מחייב שבועה למה שהיה קדוש באמת, ולהעניק לו אובייקטים של קדושה טריוויאלית ונגזרת.
- הם לימדו את החוק, אבל לא נהגו בחלקים החשובים ביותר של החוק – צדק, רחמים, ונאמנות לאלוהים. הם צייתו לפרטי החוק כגון מעשר בשמים, אך לא לעניינים היותר כבדים של החוק.[5]
- הם הציגו מראה 'נקי' (מאופקים בעצמם, לא מעורבים בעניינים גשמיים), אבל הם היו מלוכלכים מבפנים: הם זרחו בתשוקות עולמיות נסתרות, בגשמיות. הפרושים היו מלאים בחמדנות ופינוק עצמי.
- הם הציגו את עצמם כצדיקים בשל היותם שומרי חוק מדוקדקים, אך למעשה לא היו צדיקים: מסכת הצדק שלהם הסתירה עולם פנימי סודי של מחשבות ורגשות לא אלוהים. הם היו מלאים ברשעות. הם היו כמו קברים מסוידים, יפים מבחוץ, אבל מלאים בעצמות מתים.[6]
- הם הצהירו על הערכה רבה לנביאים המתים של פעם וטענו שלעולם לא היו רודפים ורוצחים נביאים,[7] כשלמעשה הם נגזרו מאותו בד של הרודפים והרוצחים: גם להם היה דם רצחני בעורקים.[8]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דוד פלוסר, המקורות היהודיים של הנצרות, פרק ד' הפולמוס של ישו עם הפרושים, אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1980.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 Kupfer, Marcia Ann, ed. (2008). The Passion Story: From Visual Representation to Social Drama. University Park, Pennsylvania: Pennsylvania State University Press. pp. 223–224. ISBN 978-0-271-03307-5. OCLC 180190788.
- ^ מתי כ"ג, 5–7
- ^ הברית החדשה, מתי כ"ג, 13–36
- ^ מתי כ"ג, 13
- ^ מתי כ"ג, 23
- ^ מתי כ"ג, 27–28
- ^ מתי כ"ג, 30–31
- ^ מתי כ"ג, 34–35