פרושים

הפרושים היו הזרם הרוחני המרכזי בעם ישראל בתקופת בית שני, אשר שימרו והנחילו את מסורת האומה. יסוד משנתם היה ההכרה כי התורה שבכתב והתורה שבעל פה אחת הן, שני פנים של אותה התגלות אלוהית שניתנה למשה בסיני, וכי הכתוב לבדו אינו שלם ללא מסורת פירושו. מתוך תפיסה זו, סמכות החכמים לפרש ולהורות היא הכרח חיוני לקיומה של התורה כמערכת חיים דינמית. השקפתם זו, שהבטיחה את נצחיות התורה, עמדה בניגוד חד לצדוקים, בני האליטה הכהנית, אשר כפרו בקיומה של תורה שבעל פה ודגלו בקריאה מצומצמת של הכתוב, ובעקבות כך שללו גם את תחיית המתים והשארות הנפש. הפרושים, ששורשיהם נטועים היו בעם, הם שהעמידו את היסודות ליהדות הרבנית שלאחר החורבן, ובכך הפכו למעצביה של היהדות כפי שהיא מתקיימת ונושמת עד ימינו.

מקור השם

מקור השם 'פרושים' נעוץ, על פי הסברה המקובלת וההגיונית ביותר, בשורש פ-ר-ש, המורה על ביאור ופירוש. שכן זו הייתה מהותם: חכמים אשר פירשו את התורה שבכתב על פי כללי המסורה של התורה שבעל פה, והנגישו את דבר ה' לכל שכבות העם. פירוש אחר, הרואה בשמם ביטוי ל'פרישה' והתבדלות, אינו מתאר התנשאות על הציבור, כפי שטענו מתנגדיהם, אלא את היבדלותם מדרכי עובדי האלילים ומהשפעות זרות, ואת הקפדתם היתרה על דיני טהרה – כל זאת, דווקא מתוך תחושת אחריות כלפי העם כולו.

הופעת הזרמים הכיתתיים

ככל הנראה, החלו הפרושים להתבלט על בימת ההיסטוריה, כזרם מובחן בפני עצמו, בערך בשנת 150 לפנה"ס, בזמן כלשהו הקרוב למרד החשמונאים. בתקופה זו החלו לצוץ בקרב יהודי ארץ ישראל מחלוקות דתיות, אשר פיצלו את העם לזרמים דתיים שונים. חוקרים משערים שמחלוקות דתיות אלו החלו לצוץ בעקבות הצלחת המרד וההתעוררות הדתית שהוא הביא, או מפני שבתקופת גזרות אנטיוכוס וההתייוונות חלו שינויים בהשקפות הדתיות של העם.

ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו ("יוספוס פלביוס") מספר על שלוש או ארבע כיתות עיקריות במאה הראשונה לספירה: צדוקים (שככל הנראה מנו כמה מאות בודדות של אנשים, שהתבלטו בשל מעמדם הכלכלי הגבוה), איסיים (שמנו לדבריו כ-4,000 חברים) ופרושים (שמנו לדבריו כ-6,000 חברים) ולעיתים גם הקנאים (המכנה אותה בשם "הפילוסופיה הרביעית"), אך נראה שהיו עוד זרמים יהודיים מלבד כיתות אלו. בשונה מהצדוקים שישבו בעיקר בירושלים ומהאיסיים שהתרכזו בים המלח, הפרושים התפרשו על פני הארץ כולה והיו בעלי השפעה ניכרת על החברה היהודית.

תפיסת עולם

תפיסת העולם הפרושית, שהפכה ליסוד היהדות הרבנית, מבוססת על ההכרה כי התורה כוללת שני מרכיבים משולבים ובלתי נפרדים: התורה שבכתב והתורה שבעל פה. לפי תפיסה זו, התורה שבכתב נוסחה באופן תמציתי ולא נועדה לעמוד בפני עצמה, אלא להוות בסיס למסורת פרשנית חיה שהועברה מדור לדור מאז מתן תורה, והיא המאפשרת את יישום המצוות בפועל.

כדי להבטיח את המשכיותה של פרשנות זו באופן שיטתי, הסתמכו החכמים על "המידות שהתורה נדרשת בהן" – כללים הרמנויטיים שנמסרו אף הם כחלק מהמסורת. גישה זו אפשרה להם להראות כיצד עקרונותיה הנצחיים של התורה ישימים לכל מציאות משתנה, ובכך הבטיחה את הרלוונטיות המתמדת של ההלכה לאורך הדורות.

אמונות יסוד כגון הישארות הנפש, שכר ועונש בעולם הבא, ותחיית המתים, היוו חלק אינטגרלי ומהותי מתפיסת עולמם. המסורת הפרושית מלמדת כי עקרונות אלו, הנכללים בתורה שבעל פה שנמסרה בסיני, הם התשתית ההכרחית לקיומו של צדק אלוהי. בלעדיהם, מאבדת הבחירה החופשית את משמעותה המוסרית. תפיסה שלמה זו, הקושרת בין מעשה בעולם הזה לבין נצח בעולם הבא, היא שעמדה בניגוד חד לצדוקים, אשר כפירתם בתורה שבעל פה הובילה אותם לשלול גם את יסודות הגמול וההשגחה הפרטית.

יכולתם של הפרושים לבנות מסגרת הלכתית וקהילתית סביב ערכי לימוד התורה, ולא רק סביב פולחן המקדש, הוכיחה את עצמה כבעלת חשיבות היסטורית מכרעת. לאחר חורבן בית שני, במעשה של מנהיגות בעלת חזון, יזם רבן יוחנן בן זכאי את העתקת המרכז הרוחני ליבנה. צעד זה אפשר את כינונה מחדש של הסנהדרין והתאמת ההלכה לחיים ללא מקדש. גישה גמישה וחיונית זו הבטיחה את המשכיות הקיום היהודי. יכולת זו להקים מסגרת יציבה וניידת לחיי העם, היא שהבדילה את הפרושים משאר הכיתות בנות התקופה, אשר נעלמו עם החורבן, והותירה את דרכם כממשיכתה היחידה של היהדות המקראית.

מורשת

המושג "פרושים" נעלם מחיי העולם היהודי במאות הראשונות לאחר חורבן הבית. הנוצרים פיתחו זהות עצמאית לחלוטין במקביל לנידויים הגמור. הצדוקים, שכיהנו במקדש, נעלמו גם הם בהדרגה עקב החורבן. הבייתוסים, האיסיים וכתות אחרות נעלמו אף הם. הדת היהודית חדלה להיות מרובת כתות, והפרושים הפכו לזרם המרכזי והיחיד. לפיכך, השם "פרושים" כבר נעלם מהשיח היהודי עד המאה הרביעית לכל המאוחר.

לעומת זאת, זכרם נשמר דווקא בעולם הנוצרי, בגלל הפעמים הרבות שבהן ישו ותלמידיו התעמתו עימם בברית החדשה. בספרות הנוצרית הקדומה הוצגו הפרושים כדו-פרצופיים, נוקשים, מתנשאים וחסידים שוטים. תיאור זה ליבה ושימש את שנאת ישראל הנוצרית לאחר מכן. ברוב השפות האירופאיות עדיין משמשת המילה "פרושי" כנרדפת ל"צבוע" ו"צדקן".

ראו גם

• פרישי מדברא
• חורבן בית המקדש
• מחלוקת ישו עם הפרושים

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פרושים בוויקישיתוף

• ישראל ל' לוין, ‏על המעורבות הפוליטית של הפרושים בתקופת הורדוס ובימי הניצבים, קתדרה 8, יולי 1977
• יאיר פורסטנברג, קדושה ללא היררכיה, טהרה ללא הבדלה: על תמונת העולם הפרושית, ״דעות״, גיליון 58, באתר נאמני תורה ועבודה
• פרושים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• פרושים, דף שער בספרייה הלאומית
• פרושים, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)