פרושים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פְּרוּשִׁים היו אחת מהכיתות היהודיות העיקריות בתקופת בית שני. הם האמינו בהיותה של התורה שבעל פה בפרשנותם תקפה ומאוחדת עם התורה שבכתב ונתונה מסיני כמותה, בסמכות חכמים לפרש ולהורות על בסיס שתיהן, בתחיית המתים לעתיד לבוא ובשכר ועונש בעולם הבא. הפרושים זוהו עם השכבות העממיות, ויריביהם העיקריים היו הצדוקים האריסטוקרטיים ששללו את התורה שבעל פה ואת האמונה בתחיית המתים. כמו כן, היו מצויים במתיחות גם עם כיתות בית שני האחרות, כמו האיסיים ונוצרים הקדומים. תפישתם נותרה דומיננטית לאחר חורבן בית שני והפילוג היהודי-נוצרי, והפרושים היו קודמיה של היהדות הרבנית ובמידה רבה מעצביה של היהדות המוכרת בימינו.

מקור השם פרושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם הכיתה נבע מהפועל "פרש, לפרוש", והוענק לה כנראה על ידי אחרים קודם שאומץ גם על ידה. לא ברור ממי התכוונו חבריה להתבדל: מהמוני עם הארץ שלא היו בקיאים בתורה ולא הקפידו כמותם על קיום המצוות והידוריהן, או מהעולם החיצון בכלל. בתלמוד מבארים האמוראים את השם "פרושים" בכך שהם "פרושים מן העריות". בראשם של הפרושים עמדו חכמי המשנה, התנאים. ראשיו של זרם זה נקראו בכינוי "רבי", שפירושו "גדול", "מורם מעם".

הופעת הזרמים הכיתתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככל הנראה, החלו הפרושים להתבלט על בימת ההיסטוריה - כזרם מובחן בפני עצמו - בערך בשנת 150 לפנה"ס, בזמן כלשהו הקרוב למרד החשמונאים. בתקופה זו החלו לצוץ בקרב יהודי ארץ ישראל מחלוקות דתיות, אשר פיצלו את העם לזרמים דתיים שונים. חוקרים משערים שמחלוקות דתיות אלו החלו לצוץ בעקבות הצלחת המרד וההתעוררות הדתית שהוא הביא, או מפני שבתקופת גזרות אנטיוכוס וההתייוונות חלו שינויים בהשקפות הדתיות של העם.

ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו ("יוספוס פלביוס") מספר על שלוש או ארבע כיתות עיקריות במאה הראשונה לספירה: צדוקים (שככל הנראה מנו כמה מאות בודדות של אנשים, שהתבלטו בשל מעמדם הכלכלי הגבוה), איסיים (שמנו לדבריו כ-4,000 חברים) ופרושים (שמנו לדבריו כ-6,000 חברים[1])[2] ולעתים גם הקנאים (המכנה אותה בשם "הפילוסופיה הרביעית"[3]), אך נראה שהיו עוד זרמים יהודיים מלבד כיתות אלו.

תפיסתם של הפרושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאור זאת שרבים מהטקסטים התורניים, נזקקים לעתים, לפירוש, טענו הפרושים כי בידם מסורת לכך שבהר סיני ניתנה - בנוסף לתורה שבכתב - גם תורה שבעל פה, שפירשה את התורה הכתובה, ושנמסרה מדור לדור יחד עם התורה הכתובה. לפי השקפתם, תורה שבעל פה זו כללה גם פרטים הלכתיים רבים שאינם מצוינים בתורה שבכתב, וכך יוחסה לתורה שבעל-פה חשיבות שאינה נופלת מזו של התורה שבכתב (ולפעמים אף "עוקרת" את פשט הפסוקים). עקרון מסירה זה של התורה שבעל-פה בא לידי ביטוי במשנה המפורסמת: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה..." (מסכת אבות א' א').

בנוסף לכך, העמידו הפרושים את עקרונות הפירוש ההלכתי על כללים שיטתיים, שבאמצעותם ניתן לדרוש (=לפרש נכונה) את הטקסט המקראי, ושנקראים מידות שהתורה נדרשת בהן. על פי מידות אלו - פירשו הפרושים את התורה, וכך גם הראו את התאפשרות ישומה המתחדש של ההלכה בהתאם למציאות היומיומית המתחדשת לאורך הדורות.

הפרושים האמינו בהישארות הנפש לאחר מות הגוף ובשכר ועונש בעולם הבא. תפישות אלה, שנעדרות מרוב ספרי התנ"ך[4], הושפעו - לדעת החוקרים - מהפילוסופיה היוונית, או - לדעת הממשיכים הרבניים של הפרושים - ממסורת קדומה שבעל פה (הנרמזת בתנ"ך). הפרושים סברו שקיימת השגחה פרטית, כלומר שהאל יודע כול פרט ופרט במעשי האדם ומשגיח עליו (וראו מעין זה גם בתהלים קל"ט). בנוסף האמינו הפרושים בתחיית המתים ובביאת המשיח. הפרושים שללו לחלוטין את התפישה היוונית כי הגורל שולט בחיי בני האדם, והאמינו כי מעשיו של האדם משפיעים על גורלו - לא רק בעולם הזה (ככתוב בתורה שבכתב: "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי...ונתתי מטר ארצכם בעיתו") - אלא גם ובעיקר בעולם הבא.

הפרושים טענו שלחכמיהם, התנאים, יש - בענייני דת - סמכות מוחלטת (בהסתמכם על הכתוב בתורה: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל"), אפילו מעל סמכות של בת קול או של גילוי שמימי אחר - באומרם שמאז שניתנה התורה: "לא בשמים היא" (כלומר: אין כוח בידי נביא או גילוי אחר מן השמים לחדש דבר, אם איננו עומד בקריטריונים לקביעת הלכה, לפי הנמסר במסורת) (בבלי בבא מציעא דף נ"ט ב')[5]. יוסף בן מתתיהו מספר על ערנותם של חכמי הפרושים לרחשי לבו של העם ולצרכיו, ועל יכולתם להראות איך לישם את ההלכה בהתאם לתנאי השעה המתחדשים[דרוש מקור]. יכולתם זו עמדה להם בשעת מבחן, לאחר חורבן בית שני, כאשר פרושים בהנהגת רבי יוחנן בן זכאי נמלטו מירושלים הבוערת, והקימו מרכז חדש ביבנה בתמיכה מלאה של השלטון הרומאי. שם הם הקימו מחדש את הסנהדרין ועיצבו את ההלכה למצב החדש של חיים ללא מקדש. בדיעבד, כל זה העניק לכת הפרושית כח שרידות גבוה יותר מעל שאר הכיתות ולבסוף הם נותרו לבדם על בימת ההיסטוריה.

ספרות פרושית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספרות הפרושית היא למעשה ארון הספרים היהודי. הספר החשוב ביותר בעדה זו אחרי ספרי המקרא הוא המשנה, המכילה את התורה שבע"פ בצורתה הבסיסית ביותר, והראשונה בכתב. התלמוד, התוספתא והמדרשים הם תוספות מאוחרות יותר. התלמוד מפרש את המשנה ומרחיב את המובא בה. הספרות שאיחרה את אלו היא בעיקר ספרי הלכות הנשענים עליה.

אולם, המושג "פרושים" נעלם מחיי העולם היהודי במהלך מספר מאות שנים לאחר חורבן הבית. לאחר החורבן, כל הכתות האחרות נעלמו מהיהדות. הנוצרים - הפכו לדת אחרת ולכן כבר לא היו חלק מהיהדות. הצדוקים, שכיהנו במקדש, נעלמו גם הם עקב החורבן. הבייתוסים, האיסיים וכתות אחרות נעלמו גם הם. הדת היהודית חדלה להיות מרובת כתות, והפרושים הפכו להיות הזרם המרכזי והיחיד ביהדות. לפיכך, השם "פרושים" כבר נעלם מהשיח היהודי, אולי כבר מתי שהוא במהלך תקופת התלמוד.

לעומת הזאת, זכרם נשמר דווקא בעולם הנוצרי, בגלל הפעמים הרבות בהם ישו ותלמידיו התעמתו עמם בברית החדשה. בספרות הנוצרית הקדומה הוצגו הפרושים כדו-פרצופיים, נוקשים ומתנשאים, ה"עֹשִׂים אֶת־כָּל־מַעֲשֵׂיהֶם לְהֵרָאוֹת בָּהֶם לִבְנֵי אָדָם כִּי מַרְחִיבִים אֶת־תְּפִלֵּיהֶם וּמַאֲרִיכִים אֶת־צִיצִיּוֹתֵיהֶם...וְשֶׁיִּשְׁאֲלוּ בִשְׁלוֹמָם בַּשְׁוָקִים וְשֶׁיִּקְרְאוּ לָהֶם בְּנֵי הָאָדָם רַבִּי רַבִּי." (הבשורה על פי מתי כ"ג). תיאור זה ליבה ושימש את שנאת ישראל הנוצרית לאחר מכן. ברוב השפות האירופאיות עדיין משמשת המילה "פרושי" כנרדפת ל"צבוע" ו"צדקן."[6]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פרושים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, פרק ב, פסקה ד, סעיף 42.
  2. ^ אך לטענתו רוב העם - ההמון, הלך אחריהם ונשמע להם (קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק 1, פסקה 4 - תרגום מיוונית של אברהם שליט, בהוצאת מוסד ביאליק, חלק ג' עמוד 282: "ואילו לפי תורת הצדוקים נעלמת הנשמה יחד עם הגוף, וכל עיקר שאיפתם לעולם אינו אלא שמירת החוקים; שכן לחלוק על מורי החכמה שהם כרוכים אחריה נחשב בעיניהם למידה טובה. תורה זו הגיעה (רק) אל אנשים מועטים, אם כי לראשונים במעלה, אולם אין הם עושים דבר (לפיה), אם ייתכן לומר (כך). שכן בשעה שהם מגיעים לשלטון הם נוהגים שלא מדעת וגם מאונס לפי מה שיאמר הפרושי, שאם לא כן לא היו ההמונים סובלים אותם").
  3. ^ אולי הסיבה שיוספוס לא מזכיר אותם בתור כת באופן קבוע כשאר הכתות, זה מפני שכת זו, על פי יוספוס, קשורה לכת הפרושים, וככל הנראה ההבדל בינה לבין הפרושים הוא הבדל פוליטי בלבד (כלומר, איך להתייחס לשליטת ממלכה זרה על עם ישראל).
  4. ^ יש אזכורים אחדים בתנ"ך שמעידים על אמונה בהישארות הנפש, למשל, בספר שמואל (סיפור שאול ובעלת האוב) ובספר קהלת, אולם אין מדובר במשנה סדורה כפי שמופיעה אצל חז"ל או בכתבי אפלטון.
  5. ^ ראו עוד בעניין זה, בהקדמת הרמב"ם לפירושו על משניות סדר זרעים
  6. ^ ראה למשל במילון אוקספורד לאנגלית, במילון לארוס לצרפתית ובמילון דודן לגרמנית.