מטעי הקפה בדרום-מזרח קובה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הנוף הארכאולוגי של מטעי הקפה הראשונים בדרום-מזרח קובה
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
SierraMaestra-382707055.jpg
נוף הסיירה מאסטרה
מדינה קובהקובה  קובה
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2000, לפי קריטריונים 3, 4
קואורדינטות 20°01′48″N 75°23′29″W / 20.03°N 75.3914°W / 20.03; -75.3914
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הנוף הארכאולוגי של מטעי הקפה הראשונים בדרום-מזרח קובהספרדית: Paisaje arqueológico de los primeros cafetales en el sureste de Cuba ) הוא שמו של אתר מורשת עולמית הכולל את שרידיהם של מטעי הקפה שהוקמו באזור הסיירה מאסטרה, במחוזות גואנטנמו וסנטיאגו דה קובה של ימינו, במהלך המאה ה-19.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית ההתיישבות הספרדית בקובה, העדיפו הספרדים את הקקאו על הקפה. משלוחי הקפה הראשונים הגיעו לקובה ב-1748, על ידי סוחרים מסנטו דומינגו. גידול קפה החל רק בסוף המאה ה-18, לאחר שמשפחות צרפתיות שנמלטו מהאיטי בשל מרד העבדים החלו להקים מטעים באי.

עד 1827 כבר היו בקובה 2,000 מטעי קפה, רובם למרגלות הסיירה מאסטרה, ותעשיית הקפה במדינה שגשגה כמו תעשיית הסוכר. לקראת סוף המאה ה-19 דעכה תעשיית הקפה בשל תחרות קשה מצדן של ברזיל, ונצואלה וקוסטה ריקה, ורווחים קטנים יותר ביחס להשקעה, לעומת הרווחים שהניבו גידולי הסוכר, צמצמו בהדרגה את מספר המטעים. מלחמת עשר השנים בשנים 1878-1868, במהלכה ניסתה קובה להשיג עצמאות מספרד, זרעה הרס רב במזרחה של קובה, ולמעשה המיטה חורבן על גידולי הקפה בסיירה מאסטרה. המטעים ננטשו, וצמחייה טבעית החלה לגדול במקומם.

בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 הטילה ממשלת קובה מכסים גבוהים על ייבוא, מה שעורר מחדש את גידולי הקפה במדינה. גידולים אלה החלו במטעים חדשים, ולא במטעים שהוקמו בסיירה מאסטרה.

בשנת 2000 הכריז ארגון אונסק"ו על אזור בשטח של 814.75 קמ"ר ובו שרידיהם של 171 מטעי קפה כאתר מורשת עולמית. בהחלטה צוין כי המטעים מהווים עדות ייחודית לצורה חלוצית של חקלאות בתנאי שטח קשים, וכי הם שופכים אור על ההיסטוריה הכלכלית, החברתית והטכנולוגית של אמריקה הלטינית ושל האיים הקריביים.

המטעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרכזו של המטע ניצבים מגורי בעליו וסביבו בתיהם הצנועים של העבדים שעבדו במטעים ובאחוזה עצמה. בית הבעלים נבנה מעץ או אבן בסגנון בסקי שהותאם לאקלים הטרופי, והוקף לעיתים קרובות בתעלה שנועדה להעניק לו הגנה. המטבח שכן בבית נפרד. בתי העבדים היו עלובים ועשויים מעץ ומענפים, וכוסו בגג מענפים ועלים.

בית הבעלים השקיף על משטח ייבוש פולי הקפה (secadero), שהוקף בתעלות ובבארות, ובסמוך לו ניצבו מבני הייצור האחרים בהם נטחנו ונקלו פולי הקפה. במטעים הגדולים ביותר היו גם בתי מלאכה לעיבוד עץ ומתכות. בין המטעים קישרו דרכים שתוחזקו היטב בתחומי האחוזות עצמן. הדרכים שמחוץ למטעים לא תוחזקו באותה מידה, אך איפשרו את משלוח הקפה על פרדות אל סנטיאגו דה קובה לשם המשך עיבודו או לשם יצואו. גשרי אבן ועץ נבנו מעל יובלי הנחלים ותעלות השקיה, שנסללו לעיתים קרובות בצורת אמות מים, הובילו מים אל המטעים לשם השקיה ולשם תהליכי הייצור. בשטחים פנויים במטעים נטעו עצי הדרים, גויאבה ופירות טרופיים ואחרים, ואלה שימשו את צורכיהם של דיירי המטע. בחלקות סמוכות לבתים גידלו גם ירקות ובחלק מהמטעים השתרעו שדות תירס. לעיתים נשתלו במטעים גני פרחים בסגנון צרפתי ששימשו כמקום מנוחה והתרגעות לבעלי המטעים ולבני משפחותיהם.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]