האימפריה הספרדית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
האימפריה הספרדית
Imperio Español
Flag of Spain (1785–1873, 1875–1931).svg
Habsburg Map 1547.jpg
מפה של השטחים שנמצאו תחת שליטתו של בית הבסבורג בשנת 1556
המנון לאומי המנון ספרד עריכת הנתון בוויקינתונים
ממשל
משטר אבסולוטיזם פוליטי (תחת שושלת בורבון)
מונרכיה מעורבבת (תחת שושלת האבסבורג)
שפה נפוצה דה פקטו: ספרדית
לטינית
עיר בירה מדריד (דה פקטו)
(דה יורה: משנת 1561 חוץ מהשנים 1601–1606)
ואיאדוליד (1601-1606)
גאוגרפיה
יבשת אמריקה עריכת הנתון בוויקינתונים
היסטוריה
הקמה  
תאריך הקמה סוף המאה ה-15
פירוק  
תאריך פירוק 1975
ישות קודמת כתר קסטיליה
כתר אראגון
ממלכת גרנדה
ממלכת נווארה
ארצות השפלה הבורגונדיות
בישופיות של אוטרכט
האימפריה האצטקית
אינקה
מאיה
ממלכת טונדו
מדג'ה אס
הסולטנות של סולו
לואיזיאנה הצרפתית
ישות יורשת ספרד
איטליה
האימפריה המקסיקנית הראשונה
רפובליקת קולומביה הגדולה
הפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה פלטה
צ'ילה
בוליביה
פרוטקטורט של פרו
הרפובליקה הפיליפינית הראשונה
גינאה המשוונית
רפובליקת סהרה הערבית הדמוקרטית
לואיזיאנה הצרפתית
טריטוריית פלורידה
השלטון הצבאי של ארצות הברית בקובה
פוארטו ריקו
דמוגרפיה
דת נצרות קתולית (רשמית ודומיננטית)
כלכלה
מטבע ריאל ספרדי (לפני 1537)
אסקודו (1537–1598)
דולר ספרדי (1598–1869)
פסטה ספרדי (1869–1975)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
  טריטוריות פורטוגזיות בעת האיחוד האיברי
  טריטוריות האימפריה טרם הסכם אוטרכט
  טריטוריות האימפריה טרם מלחמות העצמאות של מדינות אמריקה
  טריטוריות האימפריה טרם מלחמת ארצות הברית–ספרד
  טריטוריות האימפריה טרם הדה-קולוניזציה של אפריקה
  טריטוריות האימפריה כיום

האימפריה הספרדיתספרדית: Imperio Español) היא כינוי לספרד ולמושבותיה מסוף המאה ה-15 ועד לאמצע המאה ה-20. שורשיה של האימפריה הספרדית נטועים בעידן התגליות אשר החל במאה ה-15. ספרד, יחד עם פורטוגל, היו לחלוצות הקולוניאליזם האירופאי, אשר ניצחו על שלביה הראשונים של הקמת המערכת הקולוניאלית בעולם החדש. "תור הזהב" של האימפריה היה בתקופת שלטונם של מלכי בית הבסבורג, עת הפכה ספרד לכוח הגלובאלי הדומיננטי באירופה.

בתום מלחמת הירושה הקסטיליאנית התאחדה ספרד לישות פוליטית אחת באוניה פרסונלית, וזאת בעקבות נישואיהם של מלכת קסטיליה ומלך אראגון. בשנת 1492 השלימו שליטי ספרד את הרקונקיסטה עם כיבושה של ממלכת גרנדה המוסלמית, ובאותה השנה אושר מסעו של כריסטופר קולומבוס מערבה על פני האוקיינוס האטלנטי, והוביל, בסופו של דבר, לגילויה של יבשת אמריקה. בעקבות גילוי זה, הפכה היבשת לחשובה מבין מטרותיהם הקולוניאליות של שליטי ספרד.

בתחילתה של המאה ה-16, יישבה ספרד את האנטילים הגדולים שבקריבים, והשתלטה על שטחים נרחבים ביבשת אמריקה תוך כיבוש ושיעבוד שבטי האינקה והאצטקים. בשנת 1522 השלימה ספרד את הקפת כדור הארץ ואת מציאת הנתיב הימי המערבי להודו ולאיי התבלינים. בשנת 1525 הוקמה מלכות המשנה של ספרד החדשה, שחלשה על מרכז אמריקה, חצי האי פלורידה ועל חלקה העיקרי של מה שידועה היום כארצות הברית (אזור טקסס וקליפורניה). בין המאות ה-16 וה-18 הניבו המושבות הספרדיות בעולם החדש עושר עצום לספרד, תוך כדי שיעבוד וניצול התושבים המקומיים ועבדים אפריקאים, והפכו אותה למדינה החזקה והעשירה באירופה.

על מנת לשלוט על נתיבי המסחר בין אמריקה למזרח הרחוק, ספרד יישבה ב-1565 את גואם, מיקרונזיה, האיים הפיליפינים וחלקים מאינדונזיה. בנוסף לשטחים הקולוניאליים ברחבי העולם, שלטה האימפריה על מספר טריטוריות באירופה: ארצות השפלה וחלקים מצרפת, גרמניה ואיטליה המודרניות, בנוסף למספר מעוזים לחופי אפריקה. בתחילת המאה ה-17 חלשה ספרד על אימפריה שמעולם לא נראתה כמותה בגודלה, עושרה ועוצמתה. היא שלטה על שטחים במערב אירופה, צפון אמריקה, צפון אפריקה, דרום-מזרח אסיה ובעיקר בדרום ומרכז אמריקה (אמריקה הספרדית) שם השפעת תרבותה והשפה הספרדית נשמרו עד היום.

בשוך קרבות מלחמת הירושה הספרדית ב-1713, הטריטוריות הספרדיות באירופה נמסרו למעצמות אירופה האחרות, להן הפסידה ספרד. ב-1741, ניצחון גדול על הכוחות הבריטיים בקולומביה נתן הארכה נוספת להגמוניה הספרדית באמריקה עד למאה ה-19. בשלהי המאה ה-18, משלחות ספרדיות לצפון מערב האוקיינוס השקט הובילו להתיישבויות באלסקה ובאיי ונקובר.

במהלכה של המאה ה-18 איבדה ספרד את שטחיה בצפון אמריקה לצרפת ובחוזה 1819 מכרה את פלורידה לארצות הברית. כיבושה של ספרד בידי צרפת הנפוליאונית ומלחמות שלטוניות במלוכה הובילו לניתוק עם הקולוניות באמריקה. חולשה זו של ספרד נתנה את האות לתנועות הלאומיות באמריקה. סדרת מלחמות עצמאות של מדינות דרום ומרכז אמריקה הובילו לאיבוד רוב שטחה של האימפריה. מה שנותר מהאימפריה הספרדית הגדולה בת 400 השנים באותה העת היו קובה, פוארטו ריקו, איי הודו המזרחית הספרדיים ושטחים באפריקה. את מושבותיה האחרונות באמריקה איבדה ספרד בסוף המאה ה-19, לאחר שסופחו, בנוסף לאיי הודו המזרחיים, לארצות הברית בתום המלחמה איתה. את האיים האחרונים שהחזיקה האימפריה באוקיינוס השקט מכרה לגרמניה. ולכן, עם בוא המאה ה-20, כל שנותר לאימפריה הספרדית היו מושבותיה האפריקאיות: גינאה המשוונית, סהרה המערבית ומרוקו הספרדית אשר צורפו לאימפריה בעת המרוץ לאפריקה. טריטוריות אחרונות אלו נותרו בתחומי האימפריה עד לאמצע המאה ה-20, עת הגיעה לשיאה תנועת הדה-קולוניזציה.

כיום שולטת ספרד באיים הקנריים שבאוקיינוס האטלנטי, ובסאוטה ומלייה - שתי ערים אוטונומיות על חופה הצפוני של מרוקו.

הגדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטחי חצי האי האיברי נקראו בפי תושבי אירופה "היספניה" - וזאת עוד מימי האימפריה הרומית ועד סוף תקופת שלטונה באזור של הממלכה הוויזיגותית. תהליך הרקונקיסטה הוביל לעלייתן של ארבע ממלכות נוצריות בחצי האי: כתר קסטיליה, כתר אראגון, ממלכת נווארה וממלכת פורטוגל.

איחוד שושלתיהן של כתר קסטיליה (אשר כללה בתחומה גם את ממלכת נווארה) וכתר אראגון, בתקופת המלכים הקתוליים, הוביל ליצירתה של מערכת פוליטית שנותרה על כנה עד לתחילתה של המאה ה-18. מערכת זו נודעה בשם "מונרכיה היספאנית" - השליט הספרדי שימש כראש המדינה בכל הטריטוריות הספרדיות, אך כוחו כמלך או כלורד השתנה מאזור אחד למשנהו, מאחר שכל אחד מהאזורים שהרכיבו את ספרד שמר על המערכת הניהולית והמשפטית הייחודית לו. אחדות ספרד לא הייתה משמעותה אחידות. ואף על פי כן, בעוד מספר היסטוריונים טוענים כי בעת האיחוד האיברי הייתה פורטוגל ככל הממלכות שהיו לחלק מהשלטון הספרדי, אחרים מבחינים הבחנה ברורה בין האימפריה הפורטוגזית לבין האימפריה הספרדית באותה העת.

האימפריה הספרדית כללה את מושבותיה של ספרד באמריקה, אסיה, אוקיאניה ואפריקה, אך ישנם ויכוחים באשר לטריטוריות האירופאיות אשר ניתן להכליל בתחומה. לדוגמה, ארצות השפלה ההבסבורגיות נכללות לרוב בתחומי שלטונו של מלך ספרד, נמשלות על ידי פקידים ספרדיים, ומוגנות בידי הצבא הספרדי. אך למרות זאת, יש הטוענים כי שטחים אלו לא היו לגמרי חלק מהאימפריה הספרדית, אלא היו חלק משלטון הבסבורגי רחב יותר.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלכה של המאה ה-15, נקלעו קסטיליה ופורטוגל למאבק טריטוריאלי וכלכלי בתחומי מערב האוקיינוס האטלנטי. פורטוגל קיבלה מידי האפיפיור מספר בולות אשר הכירו בשליטה הפורטוגזית בטריטוריות שנתגלו על ידה, ומנגד גם קסטיליה קיבלה ערובה מן האפיפיור לזכויותיה הבלעדיות על האיים הקנריים. הכיבוש של האיים הקנריים, אשר היו מיושבים בידי שבטי הגואנצ'ים, החל בתקופתו של אנריקה השלישי, מלך קסטיליה, אך נסתיימו רק לאחר שניצחה קסטיליה במלחמות ארוכות ועקובות מדם על אדמת האיים גראן קנריה (1478-1483), לה פלמה (1492-1493) וטנריפה (1494-1496).

הכרזתם של איזבלה הראשונה, מלכת קסטיליה ובעלה פרננדו (באותה העת מלך סיציליה) כמלכי קסטיליה הובילה למלחמת הירושה הקסטיליאנית בין כתר קסטיליה לבין ממלכת פורטוגל. בתום המלחמה נחתם הסכם בין שתי המדינות בו הוכרה השליטה הקסטיליאנית על האיים הקנריים, אך מנגד הוכרה השליטה הפורטוגזית על מדיירה, האיים האזוריים, כף ורדה, על השליטה במסחר באזור גינאה - מדרום לכף בוז'אדור, וכמו כן גם בזכותה לכבוש את ממלכת פז. הסכם זה אושר בבולה אפיפיורית אשר הוציא האפיפיור סיקסטוס הרביעי.

שבעה חודשים לפני סוף המלחמה, נפטר חואן השני, מלך אראגון ובנו פרננדו, בעלה של איזבלה הראשונה, מלכת קסטיליה ירש את מקומו על כס המלוכה. בעקבות זאת, נוצרה בין הממלכות אוניה פרסונלית; כל אחת מהן שמרה על המערכת הניהולית שלה, אך שתיהן נשלטו בשלטון משותף.

כריסטופר קולומבוס והמלכים הקתוליים בחזרתו לספרד

בשנת 1492, בתום מלחמת גרנדה בת 10 השנים, הביסו המלכים הקתוליים את אחרון המלכים המוריים של ממלכת גרנדה ובכך השלימו את הרקונקיסטה של חצי האי האיברי. לאחר ניצחונם, נפגשו המלכים עם כריסטופר קולומבוס, מלח איטלקי מהעיר ג'נובה, אשר ניסה למצוא נתיב ימי מערבה, דרך האוקיינוס האטלנטי ליפן. באותה העת כבר הייתה קסטיליה כלואה במרוץ התגליות יחד עם פורטוגל, בניסיון למצוא נתיב ימי למזרח הרחוק, כשנפגש קולומבוס עם מלכיה. בעקבות מסע זה גילה קולומבוס ב"היסח הדעת" את אמריקה, וחנך את עידן ההתיישבות הספרדית ביבשת.

ושוב, טענתם של הספרדים בנוגע לשטחים אלו אושרה בבולה אפיפיורית שהוציא האפיפיור אלכסנדר השישי. בעקבות רצונה של פורטוגל להגדיל את גבולותיה לאחר מכן, נחתם בשנת 1494 הסכם בין שתי המדינות - חוזה טורדסיאס, אשר במסגרתו חולק העולם בין קסטיליה לפורטוגל. החוזה התיר לקסטיליה זכויות בלעדיות על ההתיישבות בעולם החדש, מאלסקה לכף הורן (מלבד חופי ברזיל), וכמו כן גם את חלקה המזרחי ביותר של יבשת אסיה. ההתרחבות וההתיישבות הספרדית ביבשת החדשה נבעה מהשפעות כלכליות, רצונה לשפר את מעמדה המדיני באירופה, ותקוותיה להפיץ את הנצרות הקתולית ברחבי העולם החדש.

מן הצד השני, חוזה טורדסיאס וחוזה סינטרה (שנחתם ב-18 בספטמבר 1509) הקצו את שטחה של ממלכת פז לפורטוגל, אך מחוץ לגבולותיה ההתרחבות הקסטיליאנית הייתה מותרת, והיא החלה עם כיבושה של העיר מלייה ב-1497.

המאבקים באיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלכים הקתוליים פיתחו מערכת נישואים פוליטיים אשר מטרתה העיקרית הייתה בידוד אויבתה האירופאית העיקרית - צרפת. ילדיהם של המלכים נישאו ליורשי העצר של פורטוגל, אנגליה ובית הבסבורג. בעקבות אותה האסטרטגיה, החליטו המלכים לתמוך בבית המלוכה האראגוני של נאפולי כנגד שארל השמיני, מלך צרפת כחלק מהמלחמות האיטלקיות. כמלך אראגון, פרננדו היה מעורב במאבק עם צרפת וונציה על השליטה באיטליה; מאבקים אלו היו עיקר מדיניות החוץ שלו כמלך. קרבות אלו ביססו את עליונות הצבאות הספרדים בשדה הקרב האירופאי, עליונות אשר תישאר בקרבם עד לאמצע המאה ה-17.

מותו של הגנרל הצרפתי גאסטון דה פואה בקרב רוונה (1512)

לאחר מותה של המלכה איזבלה, נותר פרננדו מלכה היחיד של קסטיליה. הוא אימץ מדיניות חוץ אגרסיבית יותר מאשר בעת תקופתה של איזבלה, והרחיב את שטחי שליטתו באיטליה ונגד צרפת. הצעד הצבאי הראשון שביצע כמלכה היחידי של קסטיליה היה הצטרפותו למלחמת ליגת קמברה נגד ונציה, בו חייליו בלטו במיוחד בשדה הקרב לצד חיילי בעלת בריתו החדשה, צרפת. רק שנה לאחר מכן, הצטרף פרננדו לליגה הקדושה שהייתה נגד צרפת, מאחר שראה בכך הזדמנות לספח את מילאן ואת נווארה. המלחמה הייתה מוצלחת פחות מאשר זו נגד ונציה, וב-1516, הסכימה צרפת להסכם הפסקת אש, במסגרתו נותרה מילאן בשליטתה אך הסכימה להכיר בשליטה הספרדית בנווארה.

ההתיישבויות הראשונות באמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות ההתיישבות המוצלחת בהיספניולה לקראת סוף המאה ה-15, המתיישבים הספרדים החלו לחפש מקומות חדשים להקמת התיישבויות. וכך כבש חואן פונסה דה ליאון את פוארטו ריקו ודייגו ולאסקס דה קואיאר הפך למושלה הראשון של קובה.

ב-1508, נפגשה מועצת הנווטים בבורגוס, ובה סוכם הצורך להתחיל לישב את יבשת אמריקה עצמה. משימה זו הופקדה בידי אלונסו דה אוחדה ודיאגו דה ניקואסה, אשר עבדו בכפוף למושלה של היספניולה, באותה העת - דיאגו קולומבוס. ההתיישבות הראשונה על אדמת אמריקה הייתה סנטה מריה לה אנטיגואה דל דריין, שעל אדמת קולומביה המודרנית, אשר יושבה בידי וסקו נונייס דה בלבואה בשנת 1512. בשנת 1513, חצה בלבואה את מצרי פנמה, והוביל את המשלחת האירופאית הראשונה לחזות באוקיינוס השקט ממזרח, דרך יבשת אמריקה. לאחר מכן ביצע מעשה בעל משמעות היסטורית חשובה, והכריז על האוקיינוס השקט, יחד עם כל חופיו על חלק מהכתר הספרדי. צעד זה בוצע בחסות האצטלה המשפטית של הרקרימיינטוספרדית: El Requerimiento - "הדרישה")

משפט סביליה ב-1511 העניק את תואר מלך המשנה של היספניולה לדיאגו קולומבוס, אך שטחי ריבונותו היו תקפים לאי היספניולה ולאיים הסובבים אותו שנתגלו בידי אביו, כריסטופר קולומבוס. אולם, גם כוחו המשפטי בתוך תחומים אלו נצטמצם בידי פקידי המלכות ושופטי השלום, וכך נוצר משטר ממשלתי כפול בממלכת המשנה. פרננדו השני, מלך אראגון החליט להפריד את אדמות מרכז אמריקה שנקראו "קסטיליה דה אורו", ממלכות המשנה של היספניולה ויצר בה גנרליות משנה, שאת ראשה העניק לפדרו אריאס דבילה ב-1513. סמכותו של גנרל המשנה של קסטיליה דה אורו היה זהה לזה של מלך משנה.

ניצחונות באמריקה ובאסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קוסקו, בירת אימפריית האינקה. לאחר הכיבוש הספרדי של אימפריית האינקה, רוב בנייניה הקודמים נהרסו ופינו את מקומם לכנסיות ובתים קולוניאליים בסגנון ספרד.

אוצרות הטבע שנתגלו בעולם החדש דרבנו את הספרדים לשלוח משלחות נוספות, ולכבוש בהדרגה נתחים נרחבים מיבשת אמריקה. בתוך שנים ספורות, התאכזבו הספרדים לגלות כי מרבצי הזהב באיים דלים. אוכלוסיית התושבים המקומיים, ששועבדה לעבוד במכרות הזהב, הידלדלה במהירות, כתוצאה מדיכוי, עבדות, רעב, מחלות והרג המוני.

בעקבות זאת, המשיכו הספרדים במסעות הכיבוש שלהם ביבשת. ב-1510 הוקם יישוב הקבע הספרדי הראשון ביבשת גופא - סנטה מריה לה אנטיגואה דל דריין, בשטח קולומביה של ימינו. המשיכו מסעות. ב-1519 החל הקונקיסטאדור הרנאן קורטס במסע לכיבוש מקסיקו מידי האצטקים, תוך שהוא מסתייע ביריביהם המרים, בני הטלקסקלה. בתוך שנתיים השתלט קורטס על האימפריה האצטקית, שיותר משנכנעו לצבאו של קורטס, נכנעו למחלות שהביאו עמם חייליו מאירופה. האצטקים לא היו מחוסנים מפני מחלות אלו, ובהן אבעבועות שחורות, דבר וחצבת, והן הפילו מיליוני חללים. כיבוש חצי האי יוקטן מידי המאיה נמשך זמן רב יותר. רק ב-1547 השיגו הספרדים שליטה אפקטיבית באזור, ורק ב-1697 נפל המעוז האחרון של המאיה, טייאסאל. ב-1528 הגיעו הספרדים לגבול אימפריית האינקה. בסוף 1532 נערך קרב קחאמרקה, בו ניצחו הספרדים, בפיקודו של פרנסיסקו פיסארו, ושבו את מנהיג האינקה, אטוואלפה. אחרונת ערי האינקה, וילקבמבה, נפלה ב-1572. עם הזמן צורפו שטחים נוספים לאימפריה והוקמו התיישבויות ואנקומיינדס.

הספרדים הגבילו בהדרגה ואסרו שעבוד של עמים ילידים ביבשת אמריקה בשנותיה הראשונות של האימפריה עם חוקי בורגוס משנת 1512 והחוקים החדשים של 1542 (אנ'). מוסד האנקומיינדה נעלם בהדרגה. הותר שיעבוד של מורדים וגם של אפריקאים שהגיעו בסחר העבדים האטלנטי. חלק מתרבויות העמים הילידים נעלמו, עקב מלחמות עקובות מדם עם המתיישבים החדשים, מחלות ומגיפות שהביאו איתם המתיישבים מאירופה ופעילות מיסיונרית אינטנסיבית שנועדה להטמיע אותם בתרבות האירופית-נוצרית. אחרות שרדו את הכיבוש והמשיכו להתקיים תוך שהן מתמזגות בתרבות ההיספנית והקתולית, ויחדיו יצרו תרבות היברידית-סינקרטית חדשה וייחודית, אשר קיימת עד היום.

האירופים הראשונים הגיעו אל הפיליפינים של ימינו בשנת 1521 כאשר הגיע פרדיננד מגלן אל האי סבו במסגרת מסעו מסביב לעולם. בשנת 1565, הספרדים כבשו את האיים וקראו להם על שמו של פליפה השני, מלך ספרד. הם ואחרים היו חלק מאיי הודו המזרחית הספרדיים.

החזית הצפון-אפריקאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיניות הכיבוש של ספרד בצפון אפריקה התפתחה בזמן כהונתו של פרננדו השני ולאחר סיומה של הרקונקיסטה בחצי האי האיברי. לאחר כיבושה של מלייה ב-1497, נכבשו בעידודו של הכומר פרנסיסקו חימנז דה סיסנרוס הערים הצפון אפריקאיות - מרס אל קאביר (1505), באדיז (1508), אוראן (1509), אלג'יר (1510), בוחיה (1510) וטריפולי (1511). בנוסף, כבשה ספרד מאחז על חופיה האטלנטיים של מרוקו ב-1476.

תור הזהב הספרדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמודי הרקולס כסמלו של המלך קרל בהיכל העיר בסביליה

המאות ה-16 וה-17 נחשבות בפי רבים לתור הזהב של ספרדספרדית: "Siglo de Oro"). כתוצאה מנישואיהם של המלכים הקתוליים, הורשו לנכדם, שליטו של בית הבסבורג, קרל כל שטחי כתר קסטיליה, כולל מושבותיה באמריקה, כתר אראגון, כולל מושבותיה בים התיכון (כולל חלק עיקרי משטחי איטליה), את האימפריה הרומית הקדושה, את ארצות השפלה ופראנש-קונטה, ואת אוסטריה (שהיא, יחד עם רוב שטחי בית הבסבורג עברו כמעט מידית לאחיו של הקיסר, פרדיננד). לאחר ניצחונו על המורדים בקסטיליה, הפך קרל לאיש החזק ביותר באירופה, כשברשותו אימפריה אירופית שלא היו לה עוררין עד לימי נפולאון. במהלך תקופה זו נאמר עליה רבות כי היא האימפריה שהשמש אינה שוקעת בה לעולם. אימפריה זו לא נשלטה מן הבירה המסורתית ואיאדוליד, אלא דווקא מסביליה.

מושבות כתר קסטיליה מעבר לים התבררו תחילה כאכזבה. היא אכן סיפקה לכלכלת ספרד מעט מסחר ותעשייה, אך אפשרויות המסחר שנתקלה בהן היו מעטות. העניינים בעולם החדש החלו להתקדם בשנות ה-20 של המאה ה-16, כשנתגלו מרבצי כסף רבים באזור גואנחואטו שבמקסיקו, אך אלו היו רק ההתחלה. מרבצי הזהב העיקריים של ספרד בעולם החדש נתגלו מאוחר יותר במהלך המאה ה-16 בסקטקס שבמקסיקו ובפוטוסי שבבוליביה. במהלך המאה ה-16, ספרד החזיקה בכמויות זהב וכסף מהעולם החדש ששווים כ-1.5 טריליון דולרים אמריקאיים. אולם, אף על פי שוויו האדיר של הכסף שהגיע לספרד, הוא גרם לזניחה של תעשיות אחרות ותרם לאינפלציה שפרצה בספרד בעשורים האחרונים של המאה ה-16. תייר צרפתי שביקר בספרד טען כי "כל דבר הוא יקר לספרד, חוץ מהכסף". מצב זה הוחמר עם אובדנם של מרבית מעמד הסוחרים ובעלי המלאכה עם גירושם מספרד של היהודים (1492) והאנוסים המוסלמים (1609), בעוד המעמד הגבוה בחברה הספרדית העדיף להשקיע את כספו בחוב הציבורי, מאשר להשקיע את כספו בייצור של תעשיות חדשות ובשדרוג החקלאות. הייבוא האדיר של הכסף לספרד הפך אותה בסופו של דבר לתלויה בייבוא חוץ של חומרי גלם וסחורות.

שלטון בית הבסבורג בחר לבזבז את אוצרותיהן של קסטיליה ואמריקה במלחמותיו ברחבי אירופה, ולעיתים אף השאיר את ספרד במצב של פשיטת רגל. המתחים בין השלטון ההבסבורגי לעם הקסטיליאני הובילו בסופו של דבר למלחמת הקהילות של קסטיליה.

מטרותיו הפוליטיות של בית הבסבורג היו:

ההתערבות הספרדית באירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאבקיו של קרל החמישי באיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם עלייתו של קרל לכס המלכות של ספרד ב-1516, ובחירתו לשליט האימפריה הרומית הקדושה ב-1519, מצא את עצמו פרנסואה הראשון, מלך צרפת מוקף בטריטוריות הבסבורגיות. לכן, החליט פרנסואה לפלוש לטריטוריה הספרדית באיטליה ב-1521 ופתח במלחמה עם ספרד. המלחמה הייתה אסון עבור צרפת, אשר ספגה מפלות קשות בקרב ביקוצ'ה (1522), בקרב פאביה (1525, באותו קרב גם נשבה פרנסואה) ובקרב לנדריאנו (1529). בסוף אותה המלחמה נטשה צרפת את מילאנו והעבירה אותה לחזקת ספרד.

קרב פאביה (1525)

ניצחונותיו של קרל במלחמות שהתחוללו באיטליה הציתו את החשש כי הוא ישאף להשיג כוח גדול אף יותר. האפיפיור קלמנס השביעי, שעד אותו הזמן לחם לצידו של קרל, איחד כוחות עם צרפת ועם המדינות האיטלקיות כנגד הקיסר ההבסבורגי במלחמת הליגה של קוניאק. ב-1527, לקרל נמאס מהתערבויותיו של האפיפיור במה שנראה בעיניו כעניינים חילוניים לגמרי ובזז את רומא. מהלך זה הביש את האפיפיוריות עד כדי כך שקלמנס, והאפיפיורים שירשו אותו היו זהירים הרבה יותר בהתערבות בענייני חוץ חילוניים. ב-1533, סירב קלמנס לבטל את נישואיו הראשונים של הנרי השמיני, מלך אנגליה לדודתו של קרל, מהחשש לפגוע בקיסר ולהסתכן בבזיזתה בשנית של רומא. הסכם ברצלונה בין קרל לאפיפיור ב-1529, ביסס יחסים לבביים יותר בין האפיפיוריות לבית הבסבורג. ספרד מונתה בפועל למגנה של הנצרות הקתולית, וקרל מונה למלך איטליה בתמורה להתערבותו בהפלתה של פירנצה.

ב-1528, אנדריאה דוריה חבר לקרל כנגד צרפת, על מנת להרחיקה מאיטליה ולהשיב את עצמאותה של ג'נובה. באותה השנה הוענקה לקרל ההלוואה הראשונה מבין רבות שקיבל מהבנקים הגנואים.

ב-1534, הכריז פרנסואה על בריתו חסרת התקדים עם הסולטאן העות'מאני, סולימאן הראשון, וכבש את העיר הספרדית ניס, בשיתוף עם הכוחות העות'מאניים. הנרי השמיני, מלך אנגליה, הצטרף לקרל במלחמתו בצרפת. על אף תבוסת הצבא הספרדי בקרב קרסול שנערך בפיימונטה, לצרפתים לא היה סיכוי ממשי לכבוש את מילאנו הספרדית, בעוד הם נוחלים הפסדים קשים להנרי השמיני מצפון. ולפיכך, הסכימו הצרפתים לתנאי הסכם עוינים. האימפריה האוסטרית, בהנהגתו של אחיו הצעיר של קרל, פרדיננד, המשיכו להילחם בעות'מאנים במזרח, בעוד קרל פנה לטפל בבעיה קשה לא פחות - ברית שמלקלדן.

מאבקי הדת באימפריה הרומית הקדושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברית שמלקלדן חברה לצרפת, על אף היותה מדינה קתולית, ומאמצים שונים ברחבי גרמניה לערעור הברית נכשלו. כניעתו של פרנסואה לגרמניה, הובילה לפרישתו מן הברית, וקרל ניצל את ההזדמנות הזו. תחילה, ניסה את דרך המשא-ומתן בוועידת טרנטו ב-1545, אך ההנהגה הפרוטסטנטית חשה מאוימת בפני עמדתם של הקתולים בוועדה. ולכן, הם יצאו למלחמה השמלקלדית, כשבראשם הנסיך הסקסוני מאוריץ. בתגובה, פלש קרל לגרמניה בראש צבא ספרדי-הולנדי משולב, ברצון להשיב את השלטון האימפריאלי באזור. קרל הסב מפלה גדולה לצבא הפרוטסטנטי בקרב מילברג ב-1547, וב-1555, הוא חתם על שלום אאוגסבורג עם המדינות הפרוטסטנטיות, והשיב את הסדר על כנו בגרמניה. בהסכם הוסכם כי "זה אשר לו סמכות השלטון, לו סמכות קביעת הדת" (בלטינית: Cuius regio, eius religio), מכאן נבע כי הנסיכים הגרמנים יכולים לקבוע האם דת השטח שבשליטתם תהיה קתולית או פרוטסטנטית, ובכך היה למעשה אישור מחדש של עצמאות הנסיכים בשטחם. התערבותו של קרל בגרמניה תייגה אותו כמגנה של הנצרות הקתולית.

מפלתה של צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1556 ויתר קרל על השלטון בכל האזורים בהם שלט ופרש למנזר. את האימפריה הספרדית (ספרד, מושבותיה מעבר לים, ארצות השפלה, שטחים במזרח צרפת, את דרום איטליה ואת סרדיניה) הוריש לבנו פליפה, יורשו החוקי היחיד, ואת האימפריה הרומית הקדושה הוריש לאחיו פרדיננד, אשר גם היה השליט של אוסטריה. בעיניו של פליפה, הייתה קסטיליה בסיסה של האימפריה שלו, אך אוכלוסייתה של קסטיליה (שהייתה כ-⅓ מזו של צרפת), לא יכלה לתמוך צבאית באימפריה שלו. כשפליפה נישא למרי הראשונה, מלכת אנגליה, הפכה אנגליה לבעלת בריתה של ספרד.

ספרד עוד לא הייתה במצב של שלום עם שכנותיה, וכשאנרי השני, מלך צרפת עלה לשלטון ב-1547, הוא חידש את מלחמותיו עם ספרד על מנת לבסס את שליטתו באיטליה ובאירופה כולה. הצרפתים ערכו פשיטה מוצלחת על לוריין אך נכשלו בניסיון לכבוש את טוסקנה בקרב מרקיאנו ב-1554. ב-1556 עלה פליפה לשלטון לאחר פרישתו של אביו. הוא פתח במלחמה אגרסיבית בצרפת, כשהוא רומס, בשיתוף עם דוכס סבויה את הצבא הצרפתי בקרב סן-קנטן שבפיקרדיה ב-1557, וכשהוא מנצח את אנרי שנית בקרב גראבלין. הצטרפותה של אנגליה למלחמה ב-1558, גרמה לה לאבד את עיר הנמל קאלה. בשלום קאטו-קמברזי שנחתם בתום המלחמה בשנת 1559, ויתר אנרי על כל תביעותיו באיטליה, בתמורה להכרה בשליטתו בקאלה ובלוריין. במהלך חגיגות השלום בין צרפת לספרד נהרג אנרי מחוד חנית תועה. צרפת הוכתה בתוהו ובבלאגן במהלך שלושים השנים הבאות - מלחמות אזרחים ומתיחות אזרחית (מלחמות הדת בצרפת). דעיכתה של צרפת הותירה את ספרד ואת בית הבסבורג לבדה במשחק הכוחות באירופה. חופשיה מהתנגדות צרפתית ממשית, ספרד הייתה בשיאה מבחינת חוזקתה וגודלה הטריטוריאלי עד לשנת 1643.

המאבקים באירופה בתקופתו של פליפה השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת הרוגע בספרד הייתה קצרת ימים. ב-1556, פריצתן של מהומות פרוטסטנטיות בארצות השפלה גרמו לפרננדו אלברס דה טולדו דוכס אלבה השלישי לפלוש אליהן על מנת להשיב את הסדר על כנו. ב-1586, הוביל וילם השתקן מהפכה כושלת לסילוקו של פרננדו מארצות השפלה. קרבות אלו נחשבים ליריית הפתיחה של מלחמת שמונים השנה בין הולנד לספרד, אשר בסופה הוכרה עצמאותה של הולנד מספרד. הספרדים, להם היה רווח כלכלי משמעותי מחזקתם בהולנד, ובייחוד מעיר הנמל אנטוורפן, היו חייבים לעשות צעדים להשבת הסדר למקום ולהבטחת שליטתם בו. ב-1572, החלו קברניטים ומלחים הולנדים לכבוש מספר ערי חוף בהולנד, להצהיר על שיוכם לוילם, ולהוקיע את ההנהגה הספרדית.

שחרורה של ליידן (1574) במלחמת שמונים השנה

עבור ספרד, הפכה המלחמה לביצה ארוכה ומתישה. ב-1574, הצבא הספרדי נהדף מהמצור שהטיל על העיר ליידן, לאחר שההולנדים שברו את סוללות ההגנה שלהם ואת הסכרים אשר הגנו על המישורים הנמוכים בארצם, וגרמו לשיטפונות וסחיפות ענק בנתיבו של הצבא הספרדי. ב-1576, בעקבות עומס כלכלי שנוצר מהמלחמה בארצות השפלה, מהחזקתו של הצי שניצח בקרב לפנטו, ובעקבות האיום הגובר מצד הפיראטים באוקיינוס האטלנטי, אשר הפחית את הכנסותיו מהקולוניות באמריקה, הכריז פליפה על פשיטת רגל. צבאו של פליפה פתח במרד זמן לא רב לאחר מכן - הוא כבש את אנטוורפן ובזז את ארצות השפלה הדרומיות. בעקבות ביזתם של חייליו של פליפה, הצטרפו מספר מוקדים בארצות השפלה הדרומיות הנייטרליות למרד. ב-1579, הספרדים פייסו את ארצות השפלה הדרומיות באיחוד אראס, שנחתם בין הצדדים, בו נשבעו ארצות השפלה הדרומיות נאמנות לפליפה. בתגובה, חתמו ארצות השפלה הצפוניות על איחוד אוטרכט, כברית בין הארצות הצפוניות נגד ספרד. הארצות הצפוניות הכריזו באופן רשמי על עצמאותן ב-1581, בחקיקתו של חוק ההתכחשות.

תחת חסותו של איחוד אראס, ארצות השפלה הדרומיות (כיום בוולוניה, נור-פה דה קאלה ופיקארדי), הביעו נאמנות לפליפה, והכירו בשלטונו של בא-כוחו, יוהאן מאוסטריה. שקט מקומי זה בא יחד עם ההזדמנות לחזק את כוחו של פליפה, כשב-1580 נהרג אחרון המלכים משושלת המלוכה בפורטוגל במערכה במרוקו - אנריקה, מלך פורטוגל. פליפה הכריז על תביעותיו לכתר הפורטוגזי, וביוני אותה השנה, שלח את הדוכס מאלבה לליסבון לאשש את ירושתו. שלטונו של פליפה התקבל באהדה רבה יותר בליסבון מאשר ברוטרדם, והאימפריות המאוחדות של ספרד ופורטוגל הניחו בידיו של פליפה כמעט את כל שטחי העולם החדש, יחד עם רשת המסחר הפורטוגזית הענפה באסיה ובאפריקה. פליפה אף העביר את בירתו לליסבון למשך תקופה קצרה, על מנת לחזק את שלטונו בפורטוגל, וב-1582, השיב אותה למדריד.

הארמדה הספרדית

השלטון בפורטוגל דרש כוחות צבא רבים על מנת לשמור עליה תחת שליטה ספרדית, אך באותה תקופה ספרד עוד התאוששה מפשיטת הרגל של 1576. לאחר שהוצע פרס גדול על ראשו של וילם השתקן, הוא נרצח על ידי מתנקש קתולי ב-1584. לפי ציפיותיהם של הספרדים, מותו של מנהיג המהפכה ההולנדית היה אמור להביא סוף למלחמה. אך ב-1586, אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה, שלחה תגבורת להמפכה ההולנדית הפרוטסטנטית, והפיראט האנגלי פרנסיס דרייק ביצע מתקפות רבות על ספינות המסחר הספרדיות בים הקריבי ובאוקיינוס האטלנטי, כשהבולטת ביניהן הייתה המתקפה על קדיס. ב-1588, בתקווה למנוע התערבות אנגלית נוספת במערכה, שלח פליפה את הארמדה הספרדית למתקפה באנגליה. יתרון מזג האוויר, בשילוב עם הספינות המחומשות והקלות לניווט של אנגליה, יחד עם האזהרות המוקדמות מפי המרגלים שלהם בהולנד, הובילו להפסד של הארמדה. כישלונה של הארמדה האנגלית לפלוש לספרד ופורטוגל ב-1589, הוביל לנקודת המפנה במלחמה האנגלו-ספרדית. הספינות הספרדיות הצליחו להעביר יותר סחורות מאמריקה לספרד, והמתקפות האנגליות נחלו כישלונות רבים.

לאחר מותו של אנרי השני, מלך צרפת, השקיעה ספרד את משאביה במלחמות הדת בצרפת. ב-1589, נהרג אחרון מלכי שושלת ולואה, אנרי השלישי, מלך צרפת. יורשו, אנרי הרביעי, מלך נווארה, אשר היה הראשון לשלוט בצרפת משושלת בית בורבון, ניצח בקרבות מפתח נגד הליגה הקתולית בארק (1589), ובאיברי (1590). על מנת למנוע מאנרי להפוך למלך צרפת, פליפה חילק את צבאו בארצות השפלה ופלש לצרפת ב-1590.

הפיוס עם מדינות אירופה בתקופתו של פליפה השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשניצבות בפניה המלחמות עם אנגליה, הולנד וצרפת, כל אחת מהן הונהגו בידי מנהיגים מוכשרים וחזקים, האימפריה הספרדית פשוטת הרגל מצאה את עצמה במשבר. כשכמות הפיראטיות עולה באוקיינוס האטלנטי, ועלות התחזוק של המושבות באמריקה עלתה, ספרד הייתה חייבת ליישב את החובות שלה. ולכן, היא החליטה לפנות לדרך המשא-ומתן על מנת להפחית את ההיחשפות שלה לסכסוכים, שעלו לקופתה הון רב. תחילה, חתמה ספרד על שלום ורוין עם צרפת, והכירה באנרי הרביעי (שהפך לקתולי מספר שנים קודם לכן) כמלך צרפת, והחזירה חלקים מהסטטוס קוו של שלום קאטו-קמברזי לתוקף. ממלכת אנגליה סבלה באותה התקופה ממלחמת גרילה באירלנד הקתולית, שנתמכה בידי ספרד. לכן, המלחמה נגמרה ב-1604, כשאנגליה התחייבה לא להתערב יותר במלחמה בהולנד, ולא להפריע יותר לספינות הסחר הספרדיות.

קסטיליה סיפקה לאימפריה את מרבית הכנסותיה וצבאותיה. המגפה שפקדה אותה בין השנים 1596 ו-1602, הובילה למותם של כ-600,000 מתושביה. מספר משמעותי נוסף של קסטיליאנים נהרגו בשדות הקרב באירופה או היגרו לאמריקה. ב-1609, גורשו האנוסים המוסלמים מאדמת ספרד. ישנן הערכות שגורסות כי קסטיליה איבדה כ-25% מאוכלוסייתה בין השנים 1600 ו-1623. צניחה כה משמעותית בבסיס האוכלוסייה של האימפריה, הובילו להיחלשות מסוכנת של כלכלתה, במיוחד בתקופת המאבקים של ספרד באירופה.

השלום עם צרפת ואנגליה, הותיר לה רווח כלכלי על מנת לגייס משאבים למלחמה בהולנד. ההולנדים, בהנהגתו של מאוריץ, נסיך אורנז', בנו של וילם השתקן, הצליחו בכיבוש של מספר ערי גבול מספרד, כשהעיקרית שבהן הייתה עיר המבצר ברדה. לאחר שנחתם הסכם שתים עשרה שנות הפסקת האש עם הולנד, הגיעה ספרד למצב המיוחל של שלום עם כל אויבותיה.

ספרד התאוששה מאוד בתקופת הפסקת האש - היא שמה את כלכלתה בראש מעייניה, ופעלה על מנת להשיב את יציבותה ויוקרתה באירופה. יורשו של פליפה השני - פליפה השלישי, מלך ספרד, היה איש חלש וחסר יכולות משמעותיות כמו אביו. לא היה לו עניין בפוליטיקה של ארצו, והוא העדיף לנהל את נכסיו בעזרת באי-כוחו. ראש השרים שלו היה פרנסיסקו, דוכס לרמה.

דוכס לרמה, ופליפה השני לפניו, לא התעניינו במיוחד בבעלת בריתם, אוסטריה. ב-1618, החליף המלך את הדוכס בראש שרים יוצא צבא, שהיה השגריר לווינה. ראש השרים החדש האמין כי המפתח לריסון הצרפתים ולמפלתם של ההולנדים היה ברית קרובה יותר עם אוסטריה ההבסבורגית. ב-1618, אוסטריה ופרדיננד השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה פתחו במלחמה עם האיחוד הפרוטסטנטי ובוהמיה. ראש השרים החדש עודד את פליפה להצטרף למלחמה לצידה של אוסטריה, ופליפה שלח את צבאו בארצות השפלה הדרומיות למלחמה, וזו הייתה יריית הפתיחה של מלחמת שלושים השנים - המלחמה האירופית האחרונה בה לקחה ספרד חלק מרכזי.

הדרך לרוקרואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכיבוש המחודש של ברדה ב-1625

ב-1621, ירש פליפה הרביעי את האימפריה הספרדית. בשנה שלאחר מכן, הוחלף ראש השרים בגספר דה גוזמן, רוזן-דוכס אוליבארס, שהאמין שהמקור לכל צרותיה של ספרד היו ארצות השפלה. לאחר מספר הצלחות פנימיות, הובסו הבוהמים בקרב ההר הלבן ב-1621, ובקרב שטאדטלוהן ב-1623. המלחמה עם הולנד התחדשה ב-1621, והתפתחה עם כיבושה המחודש של ברדה בידי הספרדים ב-1625. הצטרפותו של כריסטיאן הרביעי, מלך דנמרק, מהמלכים העשירים באירופה באותה התקופה, למלחמה לצד הפרוטסטנטי הצית חשש בקרב ההנהגה הספרדית. אך ניצחון האימפריה הרומית הקדושה עליו בקרב גשר דסאו, ושנית בקרב לותר (שניהם ב-1626), הסיר חשש זה מליבם.

במדריד החלה להתפתח התקווה כי הולנד סוף סוף תיפול שנית לידי האימפריה. לאחר ההפסד של הכוחות הפרוטסטנטיים והדנים בגרמניה, וההסתבכות של צרפת במלחמות פנימיות (באותה התקופה החל מצור לה רושל), עליונותה של ספרד לא הייתה מעורערת. באותה התקופה הגה אוליבארס המשפט המפורסם - "אלוהים הוא ספרדי והוא חלק מהאומה שלנו בימים אלו" (בספרדית: Dios es español y está de parte de la nación estos días).

אוליבארס הבין כי מדינתו זקוקה לרפורמה משמעותית, אך על מנת לעבור אותה, היא זקוקה לשלום. מפלתה של הולנד נוספה לרשימת הנחיצויות שלו, מאחר שכל תנועה פרוטסטנטית אנטי-הבסבורגית, מקורה היה בהולנד. יותר מכך, הבנקאים ההולנדים היו אלו שכילכלו את הסוחרים הספרדים באיי הודו המזרחית, ובאותה התקופה החלו יזמים ומתיישבים הולנדים להפר את ההגמוניה הקולוניאלית של ספרד ופורטוגל.

כשמרבית מצבאו של פליפה התמקד במלחמה בארצות השפלה, עתיד המלחמה נראה מובטח לטובת ספרד. את שנת 1627 סימנה תפנית במלחמה ובעתידה של ספרד, מאחר שבאותה השנה קרסה טוטאלית הכלכלה הקסטיליאנית. ההבסבורגים הוציאו הון רב במלחמה, מה שהוביל לאינפלציה משמעותית שהורידה את ערך המטבע הספרדי לשפל (בדומה למה שקרה בשנה שקדמה לכך באוסטריה). עד שנת 1631, חלקים מקסטיליה נקטו בכלכלת סחר חליפין, ולכן התקשה הממשל לאסוף כספי מיסים מספקים ממעמד האיכרים. הממשל היה תלוי ברווחים שהגיעו מהמושבות הספרדיות שמעבר לים.

אוליבארס חוקק מספר רפורמות במיסים לקראת סופה של המלחמה, אך נכנס לעוד מאבק מביש וחסר תועלת באיטליה. ההולנדים, שבמהלך הפסקת האש העניקו עדיפות מיוחדת להגדלת צי המלחמה שלהם, הנחיתו מכה קשה על צי המסחר הספרדי בקרב מפרץ מטאנסס, עליו הייתה תלויה האימפריה הספרדית לאחר המשבר הכלכלי.

קרב נורדלינגן (1634). ניצחון נחרץ לכוחות הקתולים

משאביה הצבאיים של ספרד היו פרושים ברחבי אירופה, וכן גם בים היו מפוזרים צייה, כנגד הציים המתפתחים של הולנד וצרפת, וגם לנוכח האיום המתמשך מצד העות'מאנים והברבריים בים התיכון. בנוסף, משימת ההחלשה של הספנות ההולנדית הופקדה בידיהם של הדנקירקים (Dunkirkers), שנחלו הצלחה משמעותית. ב-1625, צי משולב ספרדי-פורטוגזי כבש בחזרה את העיר האסטרטגית לחופי ברזיל - סלבדור מידי ההולנדים. מלבד זאת, ברחבי העולם נקודות המסחר והמבצרים המבודדים שהיו בידיה של פורטוגל, באסיה ובאפריקה, היו חשופים לפשיטות ולהשתלטויות אנגליות והולנדיות.

ב-1630, גוסטב השני אדולף, מלך שוודיה, מהמנהיגים הבולטים בהיסטוריה, נחת בגרמניה עם צבאו ושחרר את העיר שטרלזונד, מאחרוני המעוזים הקתולים בגרמניה. לאחר מכן, המשיך גוסטב דרומה וניצח ניצחונות חשובים בברייטנפלד ובלוצן. התערבותו של גוסטב במלחמה עודדה פרוטסטנטים נוספים להיכנס למלחמה. המצב הקתולי השתפר עם מותו של גוסטב בלוצן ב-1632, ועם הניצחון בקרב המפתח בנורדלינגן ב-1634. מעמדת הכוח, פנה הקיסר הקתולי למדינות גרמניה בשלום; רבות מהן הסכימו, כולל שתיים ממדינות המפתח הפרוטסטנטיות - ברנדנבורג וסקסוניה. צרפת הצטרפה למשוואה לאחר חתימת ההסכמים והפרה את המשוואה הדיפלומטית.

הקרדינל רישלייה הקתולי מצרפת היה תומך של ההולנדים ושל הפרוטסטנטים מתחילת המלחמה, כשהוא שולח משאבים וציוד במטרה להחליש את בית הבסבורג באירופה. רישלייה החליט כי שלום פראג שנחתם בין האימפריה הרומית הקדושה לסקסוניה והמדינות הפרוטסטנטיות, היה מנוגד לתוכניות הצרפתיות, והכריז מלחמה על האימפריה הרומית הקדושה וספרד, מספר חודשים לאחר חתימת ההסכם. במלחמה הזו, הכוחות הספרדים המנוסים נחלו הצלחות מסוימות בתחילתה. אוליבארס הורה על מתקפה על צפון צרפת מארצות השפלה הספרדיות, במטרה לנפץ את מעמדו ונחישותו של לואי השלושה עשר, מלך צרפת, ולהפיל את רישלייה. ב-1636, הכוחות הספרדים התקדמו דרומה בצרפת עד לקורבי - עתיד המלחמה היה נראה כניצחון ספרדי מובהק.

קרב רוקרואה - שסימן את סופה של הדומיננטיות הספרדית באירופה

אולם, לאחר 1636, עצר אוליבארס את ההתקדמות דרומה, מהחשש לעורר פשיטת רגל ממשלתית נוספת. היסוסו זה של אוליבארס היה הרה גורל - הכוחות הצרפתים התאספו מחדש ודחקו את הספרדים חזרה לגבול, והצבא הספרדי לא חזר כל כך עמוק לתוך צרפת שנית. בקרב ימי שנערך בשנת 1639, צי ספרדי שנשא כוחות צבא הוטבע בידי צי הולנדי, והספרדים לא הצליחו לחזק ולתגבר את כוחותיהם בארצות השפלה. בשנת 1643, צבא פלנדריה, שהיה למיטב אנשי הצבא והמנהיגים הספרדים, עמד בפני מתקפה צרפתית בראשו של לואי השני דה בורבון, נסיך דה קונדה בצפון צרפת בקרב רוקרואה. הספרדים, בהנהגתו של פרנסיסקו דה מלו, נוצחו בידי הצרפתים. הקרב לא הפך לשפיכות דמים; ההתקדמות בקרב הייתה דומה, אך הספרדים נאלצו להיכנע תחת תנאים מכובדים. המוניטין המכובד של צבא פלנדריה התנפץ ברוקרואה, וכמוהו גם הדומיננטיות של ספרד באירופה.

אפריקה והים התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה ה-16 האימפריה העות'מאנית איימה לכבוש את אירופה. הכיבושים העות'מאניים באירופה תפסו תאוצה עם ניצחונם בקרב מוהאץ'. קרל העדיף להחליש את העות'מאנים בדרך הים, כשהוא מונע מספינות עות'מאניות לנחות על חופי הטריטוריות הוונציאניות במזרח הים התיכון.

ערי החוף של ספרד, איטליה ואיי הים התיכון הותקפו באופן קבוע בידי פיראטים ברברים מצפון אפריקה; האי פורמנטרה ננטש לחלוטין על ידי יושביו, ורצועות חוף החלו להתרוקן מתושביהן מהחשש מהפיראטים. רב החובל הפיראטי המפורסם ביותר היה ברברוסה, או אדום הזקן. על פי השערות מסוימות כ-1.25 מיליון אירופים נחטפו בידי הברבריים ונמכרו כעבדים באפריקה ובאימפריה העות'מאנית.

בתקופת שלטונו של קרל בספרד, הייתה דעיכה בנוכחותה בים התיכון ואפילו בתוניס, ונמלה לה גולט, נכבשו ב-1535. זו אחר זו, החזקות הספרדיות באפריקה נפלו בידי הפיראטים והעות'מאנים. הפעילות של שודדי הים הברברים הגיעה לשיאה בתחילת המאה ה־17. היא הלכה ונחלשה לקראת סוף אותה מאה, כאשר ציים אירופיים חזקים יותר אילצו את המדינות הברבריות לחדול מהתקפותיהם.

החלשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוף האיחוד עם פורטוגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת האימפריה הספרדית-פורטוגזית המשולבת, בתקופת האיחוד המלכותי (1580-1640)

ימי מלכותם של פליפה השני ושל פליפה השלישי התנהלו, באופן יחסי, על מי מנוחות, בעיקר מכיוון שספרד המעיטה להתערב בענייניה של פורטוגל, שבה משלו ממשלים פורטוגלים. מלכים אלה אפשרו לחיים בפורטוגל להתנהל ברוגע ובשלווה, וכן כיבדו את מעמדה של פורטוגל כממלכה, ומינו אצילים פורטוגלים למשרות נחשקות וטובות בחצר המלוכה הספרדית, בה בעת שהותירו על כנם החוקים, המטבע והממשל הפורטוגלי. אף הועלתה הצעה להעביר את בירת האימפריה הספרדית לליסבון.

החל מ-1630, כבר בימי מלכותו של פליפה הרביעי, הסתמנה נטייה ספרדית להתערב בענייניה של פורטוגל, כך שגבר אי השקט של הפורטוגלים. האצילים הפורטוגלים חששו מפגיעה במעמדם. ספרד הייתה מעורבת באותה העת במלחמות רבות, לדוגמה, המלחמה נגד ארצות השפלה (מלחמת שמונים השנים) או המלחמה נגד אנגליה. במלחמות אלה קיפדו פורטוגלים רבים את חייהם. בשנים 1634 ו-1637 פרצו בפורטוגל שתי מרידות, אשר בהן לא היה די כדי לערער את שלטון ספרד בפורטוגל. עם זאת, עד שנת 1640, הצטמצמה מאוד עוצמתה הצבאית של ספרד, עקב מלחמתה עם צרפת והמרד שפרץ בקטלוניה באותה השנה.

מה שגדש את הסאה היה כוונתו של אוליבארס ב-1640 להשתמש בכוחות פורטוגליים נגד הקטלאנים, שהכריזו על עצמם כנתינים של מלך צרפת. הקרדינל רישלייה תמך בדוכס ברגאנסה, כדי שזה יוביל מרד נגד ספרד. כוחות ספרד, מותשים מקרבות אינספור, לא יכלו להשיב את המצב לקדמותו. מרגריטה מסבויה, הדוכסית ממנטואה ונציגת המלך הספרדי בליסבון, הורחקה מתפקידה. דוכס ברגנסה הומלך על פורטוגל תחת השם ז'ואאו הרביעי. ובכך באו לקיצם 60 שנות שלטון ספרד בפורטוגל.

פרצה בין פורטוגל וספרד מלחמת השבת הכתר הפורטוגזי, ניסיון של ספרד להשיב את כתר פורטוגל לחיקה. חיל המשמר של סאוטה לא קיבל על עצמו את מרותו של מלך פורטוגל, שאך לא מכבר הוכתר, ושמר על נאמנותו למלך ספרד, פליפה הרביעי. שררה מתיחות עד לחתימה על הסכם ליסבון (1668), בו הכירה ספרד בריבונותה של פורטוגל. בתמורה הכירה פורטוגל בריבונותה של ספרד במובלעת סאוטה שבמרוקו, כפי שתבעו תושבי המובלעת.

סוף ספרד ההבסבורגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטינה נגד ההשפעה המופרזת של אוליברס הייתה כה חזקה עד כי פליפה נאלץ לפטר אותו ב-1643. מאז, המלך קבע שוב את המדיניות. אמנם היו עדיין יועצים ומדריכים, אבל אף אחד לא היה חזק כמו אוליברס. במהלך אמצע המאה ה-17, ימי הגדולה הספרדים בשלטון הבסבורג החלו בדעיכתם הארוכה שהחלה בסדרת הפסדים במלחמת שמונים השנים. בהסכם השלום בין ספרד להולנד, אשר נחתם בשנת 1648, היה על פליפה הרביעי להכיר בעצמאותה של הולנד, אך בה בעת הבטיח את המשך ארצות השפלה הספרדיות נגד צרפת.

באדמה, ספרד ההבסבורגית כותרה במהלך מלחמת שלושים השנים, ובחציה השני של המאה ה-17 הובסה בידי הצרפתים, תחת הנהגתו של לואי הארבעה עשר. סוכם בחוזה השלום כי לואי הארבעה עשר הצעיר ינשא למריה תרזה בתו של פליפה הרביעי מלך ספרד, ושהיא תוותר על הכתר הספרדי כחלק מהנדוניה לנישואים. ספרד, שהייתה במצב של פשיטת רגל, לא עמדה בתשלום הנדוניה. התבוסה הספרדית ואי תשלום הנדוניה החלישו מאוד את מעמדה של ספרד כמעצמה והביאו לדומיננטיות של צרפת במערך הכוחות האירופי. במהלך שלטונו, התוצאות של מלחמות, רעב ומגיפות הקטינה באופן משמעותי את מספר תושבי ספרד.

ב-17 בספטמבר 1665 מת פליפה במדריד, ובנו קרלוס השני, מלך ספרד עלה לשלטון במקומו. שנות שלטונו של קרלוס היו קשות עבור ספרד. הכלכלה הייתה גרועה, היה רעב בארץ, ושלטון המלוכה על המחוזות הספרדים השונים היה חלש מאוד. קרלוס היה בן שלוש ומועצת קסטיליה מינתה את אשתו השנייה של פליפה ואמו של קרלוס, מריאנה מאוסטריה, כעוצרת השלטון במקומו של קרלוס. גם בבגרותו של קרלוס המשיכה אמו למשול, בשל מחלתו וחוסר תפקודו. בשנת 1677 נערכה הפיכה נגד מריאנה, שהובלה על ידי חואן מאוסטריה הצעיר - בנו הלא חוקי של פליפה הרביעי, מלך ספרד, ומסרה את השלטון לקרלוס. בתקופתו כשל הניסיון לשמור על האיחוד עם פורטוגל ונמשכו המלחמות בארצות השפלה הספרדיות.

הגבולות הפוליטיים בתחילת המאה ה-18

לקראת סוף חייו התדרדר מצב בריאותו השברירי של קרלוס. המלך פרש מתפקידו כאשר הייתה לו התמוטטות עצבים שנגרמה בעקבות הלחץ שהיה עליו להושיע את ספרד ממהצרות הכלכליות שנחתו עלייה. הוא מת במדריד ב-1 בנובמבר 1700. בעקבות מותו של קרלוס פסק השלטון של בית הבסבורג בספרד, מה שהביא לפרוץ מלחמת הירושה הספרדית, שבסיומה עלה לשלטון פיליפ, דוכס אנז'ו, נכדו של לואי הארבעה עשר, מלך צרפת. הוא הוכתר בפליפה החמישי והחל שלטון בית בורבון.

המלחמה התמשכה יותר מעשור והסתיימה בהסכם אוטרכט (1713) ובהסכם רשטאט (1714). בהתאם להסכם אוטרכט, פליפה החמישי הוכר כמלך ספרד, אך נכפה עליו לוותר על מקומו בירושה הצרפתית, במטרה ששתי המדינות לא יתאחדו לעולם תחת כתר אחד בעתיד. ספרד מסרה את ארצות השפלה הספרדיות, נאפולי, מילאנו וסרדיניה לאוסטריה, את סיציליה וחלק ממילאנו מסרה לבית סבויה, ואת גיברלטר והאי מנורקה מסרה לבריטניה. כך, אחיזתה של ספרד באירופה עצמה נחלשה, והאיום הפוטנציאלי על בריטניה ופורטוגל פחת. יתר על כן, הציעה לבריטניה זכויות בלעדיות במסחר בסחר העבדים בשטחיו לשלושים שנה.

ספרד הבורבונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופה זאת כונתה גם עידן ההארה. המלכים הבורבונים שלטו שלטון אבסולוטיזם נאור והביאו לרפורמות במדינה, אם כי הממלכה נשארה קתולית אדוקה, והאינקוויזיציה הוסיפה להחזיק בעמדות כח במדינה. למרות זאת, חל שינוי במעמדה. תחילה מוקדו הרפורמות בספרד עצמה אך בימי קרלוס השלישי בלטו הרפורמות בשטחי העולם החדש.

ארגון מחדש באמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלכות משנהאמריקה הספרדיתהרפורמות הבורבוניות1776מלכות המשנה של ספרד החדשהמלכות המשנה של גרנדה החדשהמלכות המשנה של פרומלכות המשנה של ריו דה לה פלטה
האימפריה הספרדית באמריקה במאה ה-18. (בצבע כתום מצוין אזור שנתבע על ידי ספרד, אולם לא הייתה לספרד בו שליטה אפקטיבית); ממערב למלכות המשנה של ריו דה לה פלטה התקיימה הקפיטניה חנרל של צ'ילה. לספרד לא הייתה שליטה אפקטיבית בכל השטח.

במהלך המאה ה-18 נערכו באימפריה הרפורמות הבורבוניות, שנועדו לחזק את המלך, להגביר את הביטחון ולהגדיל את הרווחים הכלכליים מהמושבות. ספרד ניהלה את המושבות באמריקה הספרדית באמצעות מלכויות משנה. ב-1525 כוננה הראשונה שבהן, מלכות המשנה של ספרד החדשה, בשטחים שתפסה ספרד בצפון ובמרכז אמריקה, באיים הקריביים וכן במושבותיה באוקיינוס השקט. בירתה נקבעה במקסיקו סיטי. ב-1544 כוננה מלכות המשנה של פרו, שהשתרעה על פני השטחים שכבשה ספרד בדרום אמריקה, ובירתה נקבעה בלימה. תחת כל מלכות משנה פעלה אודיינסיה. במסגרת הרפורמות, פוצלה מלכות המשנה של פרו. ב-1717 הוקמה מלכות המשנה של גרנדה החדשה, בשטחיהן של ונצואלה, קולומביה, פנמה ואקוודור של ימינו, ובירתה נקבעה בבוגוטה. ב-1776 הוקמה מלכות המשנה של ריו דה לה פלטה, בשטחיהן של ארגנטינה, אורוגוואי, פרגוואי ובוליביה, ובירתה נקבעה בבואנוס איירס.

במהלך המאה ה-18 דעכה שיטת ציי האינדיאס, שבמסגרתה התבצע הסחר בין נמל אחד בלבד בספרד (סביליה, ומאוחר יותר קדיס) אחת לכמה חודשים, עם נמלי יעד ספורים בלבד באמריקות. שיטה זו הונהגה הן מתוך כוונת שליטה ופיקוח על הסחר והן לשם ביטחון הספינות במימי האוקיינוס האטלנטי, אולם היא דעכה כתוצאה מפיראטיות, מתקופות שיתוק ארוכות כתוצאה ממלחמות שונות ומחוסר גמישות כלכלית שהביא לסחר מוגבל מדי. במהלך שנות ה-40 של המאה ה-18 הופסקה שיטת הציים לאמריקות במרבית שטחי האימפריה, וספינות החלו להגיע ישירות לחופה המערבי של אמריקה הדרומית, על ידי מעבר במצר מגלן, מבלי להזדקק לתיווך במצר פנמה.

בהדרגה החל סחר ישיר בין ספרד ובין חלקים באמריקות. וב-1778 של המאה ה-18, הוכרז סחר חופשי ברחבי האימפריה כולה (להוציא מקסיקו וונצואלה). יתר על כך, בשנת 1774 אושר לקולוניות באמריקות לסחור אלו עם אלו. הרפורמות אישרו את הסחר מ-13 נמלים בספרד לכל הנמלים החשובים באמריקות, וספינות יחידות הורשו לסחור ללא כל תלות בציים, שבוטלו.

הרפורמות הכלכליות הביאו, מחד, לשיפור יעילות המיסוי ולניצול מיטבי של משאבי הקולוניות לתועלתה של ספרד. מאידך, הדבר הביא להתמרמרות אנשי הקולוניות מכל השכבות החברתיות, ואף למרידות.

מאבקים מול מדינות אירופה וכיבוש זר[עריכת קוד מקור | עריכה]

האימפריה בשנת 1790. ספרד תבעה אדמות ממערב לנהר המיסיסיפי ולחוף האוקיינוס ​​השקט מקליפורניה לאלסקה, אך היא לא שלטה בהן בשטח. הכתר ארגן משימות בחוף קליפורניה ושלח משלחות ימיות לצפון מערב האוקיינוס ​​השקט כדי לטעון לריבונות.

לאחר ניצחון גייסותיו של אביו, פיליפה החמישי, את האוסטרים בקרב ביטונטו שבדרום איטליה במסגרת מלחמת הירושה הפולנית (17331735) הפך קרלוס השלישי למלך ממלכת נאפולי וממלכת סיציליה. הדוכסויות של פארמה, פיאצ'נצה וטושיהלאציו) שבאיטליה היו חלק מהאימפריה בחלק מתקופת ההארה. לאחר מותו של פרננדו השישי, קרלוס השלישי הוכתר למלך ספרד. ב-6 באוקטובר ויתר על כסי המלוכה של נאפולי וסיציליה והוריש אותם לבנו השלישי, פרננדו.

בשל חוזה פריז (1763), ממלכת צרפת העבירה לספרד את שליטתה בלואיזיאנה הצרפתית, שטח ענק במרכז צפון אמריקה. אף על פי שנהוג לחשוב כי הוויתור על לואיזיאנה היה חלק מההסכם, הרי שלמעשה ויתרה צרפת על טריטוריית לואיזיאנה כבר בשנת 1762, על פי הסכם פונטנבלו. ספרד העבירה לידי בריטניה את השליטה בפלורידה. בתום מלחמת העצמאות האמריקאית נתנה בריטניה את המושבה לספרד (המושבה הועברה לארצות הברית במהלך המאה ה-19). שטחי לואיזיאנה הספרדית הושבו לצרפת במסגרת חוזה סן אילדפונסו השלישי בשנת 1800, לאחר ניצחונה במלחמה על הפירנאים (אחת מחזיתות מלחמת הקואליציה הראשונה) כנגד ספרד ופורטוגל.

קרלוס השלישי נפטר בשנת 1788, ובנו קרלוס הרביעי, מלך ספרד עלה לשלטון במקומו. קרלוס ביקש לשמור על הישגי הרפורמות של אביו, ובשל כך נשאר בתחילה בברית עם צרפת המהפכנית, למרות מה שעוללה לקרוביו מבית בורבון הצרפתי. אולם, בשנת 1793 יצא קרלוס למלחמה על צרפת, בהשפעת מנואל דה גודוי, ואיבד את חלקו המזרחי של האי סנטו דומינגו.

בשנת 1801 פלש לממלכת פורטוגל. בשנת 1807 הסכים קרלוס עם נפוליאון לחלק את פורטוגל ביניהם, אולם משכבשה צרפת את צפון ספרד, נמלט קרלוס לדרום על מנת לברוח לאמריקה הלטינית. בהגיעו לארנחואס אילצה אותו התקוממות עממית להתפטר ב-19 במרץ 1808 לטובת בנו פרננדו השביעי, מלך ספרד, אולם, נפוליאון הזמין את שניהם לבאיון, ושם הודיעה אשתו מריה לואיסה מפארמה שפרננדו הוא בנו של מנואל דה גודוי שהיה מאהבה. פרננדו נאלץ להתפטר לטובת קרלוס, וקרלוס התפטר שוב לטובת ז'וזף בונפרטה וגלה לרומא.

חלקים גדולים מספרד הוכרזו מחוזות צבאיים, תחת שליטה מלאה של מפקדי צבא שלא היו כפופים לז'וזף בונפרטה אפילו לא באופן רשמי. מצב זה עורר את ז'וזף בונפרטה לבקש ארבע פעמים את התפטרותו, שלא התקבלה על ידי אחיו, נפוליאון בונפרטה. המערכה בחצי האי האיברי נמשכה בעוצמה משתנה במשך חמש שנים. הקיסרות הצרפתית הראשונה נחלה תחילה הצלחות, אך לא הצליחה לעקור את ההתנגדות הספרדית ואת הנוכחות הבריטית. ב-1812 החלה הכף נוטה לרעת הצרפתים, שכוחותיהם הידלדלו עקב מסעו של נפוליאון לרוסיה. בקיץ 1812 נפלה עיר הבירה מדריד לזמן מה לידי המורדים, לאחר קרב סלמנקה. בסוף המערכה הוכר פרננדו השביעי כמלך ספרד. במקביל, שב בית בורבון לשלוט בממלכת שתי הסיציליות עד לאיחוד איטליה בשנת 1861.

מאבקים פנימיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דון חואן פרים, ממנהיגי המהפכה המהוללת, במהלך קרב בתטואן

המאה ה-19 בספרד הייתה תקופה של ריאקציה למהפכות הליברליות שאירעו בעקבות ההשפעות מצרפת המהפכנית, וכן תקופה של מלחמות אזרחים בין תומכי איזבלה השנייה, מלכת ספרד לבין הקרליסטים שתמכו בדודה האינפנטה קרלוס, רוזן מולינה. בספרד היו סיעות שונות שהיו חלוקות בנושאים שונים כמו היחס לכנסייה ומעמד המלך והקורטס חנרלס. לאחר מספר ניסיונות כושלים, בוטלה האינקוויזיציה הספרדית בשנת 1834. בנוסף בתקופה זו היה ניסיון מהפכה נגד המלכה בשנת 1854 שנכשל, וכן המהפכה המהוללת בשנת 1868 שהביאה להדחת בית בורבון, ולהמלכת אמדאו הראשון, מלך ספרד מבית סבויה, שהתפטר זמן קצר לאחר מכן, מה שהביא להקמת הרפובליקה הספרדית הראשונה. תקופה זאת תמה לאחר שש שנים בהפיכה הצבאית של הגנרל ארסניו מרטינס קאמפוס, שהביאה לקץ הרפובליקה ולרסטורציה של המלוכה הבורבונית בספרד.

אובדן המושבות הוותיקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהשפעת המהפכה הצרפתית והכרזת העצמאות של ארצות הברית, הכריזו מרבית המושבות באמריקה הלטינית על עצמאותן במהלך הרבע הראשון של המאה ה-19. מלחמות העצמאות של אמריקה הספרדית נמשכו בין השנים 18101825, ובהם ספרד איבדה למעלה מ-99% מהטריטוריות בהן החזיקה ביבשת אמריקה, ונותרה רק עם קובה ופוארטו ריקו. פרננדו השביעי ניסה לגייס כוחות על מנת להשיב לידיו את השליטה באמריקה הספרדית, אולם עם מותו בשנת 1833 ויתרה ספרד על כל תוכניות הכיבוש מחדש של הנחלות.

בשנת 1896 החל מרד הפיליפינים נגד השלטון הספרדי במה שכונה המהפכה הפיליפינית. הספרדים המשיכו בשליטתם על האיים עד שהובסו בידי ארצות הברית במלחמת ארצות הברית–ספרד בשנת 1898. גם פסק השלטון הספרדי בגואם, פוארטו ריקו וקובה בעקבות המלחמה. בספרד חוללה התבוסה תנועה תרבותית ואינטלקטואלית, שלימים זכתה לכינוי דור 1898, שניסתה להסביר כיצד איבדה ספרד את האימפריה שלה תוך כדי בחינה עצמית נוקבת.

כיבוש מושבות חדשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האימפריה בתחילת המאה ה-20:
     ספרד שבחצי האי האיברי
     האיים הבלאריים
     מרוקו הספרדית
     האיים הקנריים
     סהרה הספרדית
     גינאה הספרדית

בהזמנת גרמניה השתתפו 14 מדינות בועידת ברלין בשנים 18841885 כדי להגיע להסכם ביניהן בנוגע לחלוקת אפריקה. בזמן הכנס, 80% מאפריקה עדיין היו תחת שליטה אפריקאית. התוצאה של הכנס הייתה מפה חדשה עם גבולות גיאומטריים, לעיתים שרירותיים. סהרה המערבית נכנסה לשלטון ספרדי, למרות ניסיונותיו של הסולטאן המרוקני חסן הראשון להדוף את הפלישות האירופיות בשטח בשנת 1886. בהסכם השלום שנחתם בין שתי המדינות ב-26 באפריל 1860, הוכרה בעלותה של ספרד על איפני (מושבה זעירה בדרום מערב מרוקו), והאזור קיבל מעמד של שטח חסות ספרדי. בתחילת המאה ה-20, החליטו ספרד וצרפת לכבוש את מרוקו ולחלקה, וספרד קיבלה את צפון מרוקו - מרוקו הספרדית. מדינת החסות לא כללה את סאוטה ומלייה, שנחשבו בעיני הספרדים לחלק מספרד גופא. בשנת 1926 אוחדו השטחים בשלטון ספרד במפרץ גינאה למושבה אחת שכונתה "גינאה הספרדית".

בין דמוקרטיה לדיקטטורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כינוס של תומכי מפלגת CEDA הקתולית בסן סבסטיאן בראשות מנהיג המפלגה חיל רובלס. מתנגדי השמאל בספרד התאגדו ברובם תחת המפלגה, אשר הצליחה לנצח בבחירות 1933, ובכך לבלום את הרפורמות של ממשלת השמאל.
אלגוריה של הרפובליקה השנייה. אישה המייצגת את האומה הספרדית, לראשה מצנפת פריגית ובידה הימנית מאזניים המייצגים שוויון וצדק. ידה השמאלית אוחזת בדגל הלאומי ולצידה נראה אריה היספני. ברקע מופיעים סמלי המודרניות והקידמה: מטוס, ספינה, רכבת ופריטים המסמלים השכלה, תעשייה וחקלאות. תומכי הרפובליקה, שחרתו על דגלם מאבק בממסד הקתולי ובגורמי הכוח המסורתיים, עוררו מתח פוליטי קשה בספרד.

בשנת 1876 ניתנה חוקה חדשה לממלכה, אשר קבעה את ספרד כמונרכיה חוקתית בראשות אלפונסו השנים עשר. למרות זאת כוח השפעתו של הקורטס היה זעום. בתחילת המאה ה-20 ספרד נחשבה למדינה נחשלת. ספרד הייתה מדינה נייטרלית במלחמת העולם הראשונה.

לאחר המלחמה, מיגל פרימו דה ריברה הקים שלטון חד מפלגתי ודיקטטורי בשנת 1922. לאחר התקוממויות הודח השלטון הדיקטטורי. ביום יציאת המלך אלפונסו השלושה עשר לגלות ברומא, 14 באפריל 1931, ספרד הוכרזה כרפובליקה הספרדית השנייה. השלטון החדש נישל את האצולה הספרדית מכל המעמד המשפטי הנפרד וניסה להקטין את כוחם של הצבא והכנסייה לטובת העניים ופשוטי העם.

הרפובליקה הספרדית השנייה לא החזיקה מעמד זמן רב, ולאחר ניצחון מפלגות השמאל באביב 1936, פתחו הצבא והכוחות השמרנים בהפיכה צבאית, אשר הפכה עד מהרה למלחמת אזרחים. מלחמת האזרחים בספרד נמשכה עד לשנת 1939, ובסיומה השתלטו הכוחות הלאומנים בפיקודו של פרנסיסקו פרנקו על כל המדינה, והקימו את המדינה הספרדית, דיקטטורה בראשותו של פרנקו.

ספרד במלחמת העולם השנייה שמרה ספרד על נייטרליות, על אף קרבתו האידאולוגית של פרנקן למדינות הציר. עם תום המלחמה סבלה ספרד את התוצאות הכלכליות של הבידוד שנכפה עליה על ידי המנצחים. אך בשל מעמדה האסטרטגי בימי המלחמה הקרה, ארצות הברית חתמה על הסכם סחר ועזרה צבאית עם ספרד. ברית זו הובילה ל"נס הספרדי" שהוביל את ספרד ממצב של אוטרקיה למשק קפיטליסטי. ספרד התקבלה לאו"ם בשנת 1955. למרות פתיחות זו פרנקו כמעט ולא יצא מספרד בשנות שלטונו. עם מותו בשנת 1975, הפכה ספרד לדמוקרטיה ומלוכה חוקתית.

סוף האימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם השנייה, החל תהליך הדה-קולוניזציה של אפריקה שהוביל לעצמאות מדינות היבשת. עם הכרזת העצמאות של מרוקו הצרפתית בשנת 1956, נסוגה גם ספרד מהשטחים שהחזיקה, אך המשיכה לשלוט בסאוטה, במלייה, ברצועת טרפאיה ובאיפני. ב-1958 נאלצה ספרד לסגת גם מרצועת טרפאיה, לאחר התקפות ממושכות של צבא השחרור המרוקאי, שזכה לגיבוי שקט משלטונות מרוקו. בשנת 1959 הוענק לגינאה הספרדית מעמד של פרובינציה של ספרד, ולתושביו ניתן ייצוג בבית הנבחרים הספרדי. אוטונומיה מוגבלת הוענקה בשנת 1963, השם שונה ל"גינאה המשוונית". עיקר הסמכויות נותרו עדיין בידי המושל הספרדי הממונה על האזור. במרץ 1968, לאחר לחצים מצד התושבים ומצד האומות המאוחדות, הודיעה ספרד כי תעניק עצמאות מלאה לגינאה המשוונית. לחץ בינלאומי גרם גם להחזרת איפני למרוקו בשנת 1969. בעקבות אירועים כמו המצעד הירוק והסכמי מדריד, נסוגה ספרד משטחי סהרה המערבית בשנת 1975.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Brown, Jonatha, Elliott, John Huxtable, A Palace for a King. The Buen Retiro and the Court of Philip IV, New Haven: Yale University Press, 1980.
  • Dominguez Ortiz, Antonio, The Golden Age of Spain, 1516–1659, Oxford: Oxford University Press, 1971.
  • Edwards, John, The Spain of the Catholic Monarchs, 1474–1520, New York: Blackwell, 2000.
  • Lockhart, James, Schwartz, Stuart B., Early Latin America: A History of Colonial Spanish America and Brazil, Cambridge: Cambridge University Press, 1983.
  • Parker, Geoffrey, The Army of Flanders and the Spanish Road, 1567–1659; the Logistics of Spanish Victory and Defeat in the Low Countries' Wars, Cambridge: Cambridge University Press, 1972.
  • Ramsey, John Fraser, Spain: the Rise of the First World Power, University of Alabama Press, 1973.
  • Stradling, R. A., Philip IV and the Government of Spain, Cambridge: Cambridge University Press, 1988.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא האימפריה הספרדית בוויקישיתוף
אימפריות קולוניאליות
איטליה 1861איטליה 1861 האימפריה האיטלקית ארצות הבריתארצות הברית האימפריה האמריקנית אתיופיה (1897) האימפריה האתיופית בלגיהבלגיה האימפריה הבלגית
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת האימפריה הבריטית האימפריה הגרמניתהאימפריה הגרמנית האימפריה הגרמנית דנמרקדנמרק האימפריה הדנית הולנד (1581 - 1795)הולנד (1581 - 1795) האימפריה ההולנדית
יפןיפן האימפריה היפנית ספרד החדשהספרד החדשה האימפריה הספרדית פורטוגל (1707)פורטוגל (1707) האימפריה הפורטוגזית צרפתצרפת האימפריה הצרפתית
רוסיה רומנוברוסיה רומנוב האימפריה הרוסית שוודיהשוודיה האימפריה השוודית