מיאמי פיוז'ן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מיאמי פיוז'ן
Miami Fusion
Miami Fusion (1997–2001) logo.svg
מידע כללי
שם מלא Miami Fusion Football Club
מועדון הכדורגל מיאמי פיוז'ן
כינוי פיוז'ן
תאריך ייסוד 9 באפריל 1997
תאריך פירוק 8 בינואר 2002
אצטדיון אצטדיון לוקהארט, פורט לודרדייל, פלורידה
(תכולה: 20,450)
בעלים קן הורוביץ
יו"ר קן הורוביץ
ליגה MLS
תלבושת
תלבושת בית
תלבושת חוץ

מיאמי פיוז'ןאנגלית: Miami Fusion) היה מועדון כדורגל מקצועי מהעיר פורט לודרדייל שבפלורידה, ששיחק בליגת ה-MLS במשך ארבע עונות, בין השנים 19982001. המועדון הוכרז בשנת 1997 כאחת משתי קבוצות ההרחבה הראשונות בהיסטוריה של ה-MLS, והעונה הטובה ביותר בתולדות המועדון הייתה עונת 2001, אז הם זכו במגן האוהדים והיו עם המאזן הטוב ביותר בליגה בסיום העונה הסדירה. בשנת 2002, לאחר ארבע שנים של מכירות כרטיסים והכנסות ירודות, ה-MLS פירקה את מיאמי פיוז'ן יחד עם המועדון השני מפלורידה, טמפה ביי מיוטיני. אצטדיון לוקהארט שימש כאצטדיון הביתי של המועדון.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנים הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

MLS הכריזה על הקמת קבוצה בדרום פלורידה בשנת 1997 כאחת משתי קבוצות ההרחבה הראשונות של הליגה, יחד עם שיקגו פייר. איש העסקים ממיאמי, קן הורוביץ, שימש כבעלים, הוא היה המשקיע החדש הראשון שהצטרף ל-MLS מאז הקמתה בשנת 1995.[1] הקבוצה, שנקראה בסופו של דבר בשם מיאמי פיוז'ן, שיחקה לראשונה בעונת 1998 של ה-MLS, כששיחקה באצטדיון לוקהארט, האצטדיון הראשון בליגה ששימש רק לכדורגל.[2][3]

מיאמי פתחה את עונת הבכורה שלה באופן חזק, בהנהגת הקשר קרלוס ולדרמה. למשחקה הראשון באצטדיון לוקהארט נגד די. סי. יונייטד מול קהל של 20,450 צופים, האצטדיון היווה חוויה אינטימית יותר משאר האצטדיונים, משום שתוכנן במיוחד לכדורגל.[4] עם זאת, עניין האוהדים בקבוצה דעך לאורך השנה יחד עם הופעות בינוניות של הקבוצה על המגרש. מיאמי החליפה את מאמן הראשי קרלוס "צ'אצ'ו" קורדובה באיבו וורטמן לאחר המחזור ה-19, והקבוצה הצליחה להשיג מקום בפלייאוף, בו הפסידה לדי. סי. יונייטד, ובסוף השנה מספר הצופים הממוצע של הקבוצה ירד ל-10,284.[1]

הפיוז'ן המשיכה להיאבק הן במגרש והן מחוצה לו במשך השנתיים הבאות. לאחר שנים של חילוקי דעות, הנציב "הקצה מחדש" את קרלוס ולדרמה חזרה לטמפה ביי מיוטיני בשנת 1999, והקבוצה החליפה את מאמן הראשי איבו וורטמן בריי הדסון באמצע עונת 2000. הקבוצה עשתה שיפור דרמטי בעונת 2001, כשזכתה במגן האוהדים עם המאזן הטוב ביותר בעונה הסדירה, מקום ראשון במחוז המזרחי, והגיעה עד לחצי גמר הפלייאוף. נוכחות האוהדים במשחקים השתפרה גם היא, אך עדיין נותרה במקום הרביעי הגרוע ביותר בליגה עם ממוצע של 11,177 אוהדים למשחק. בהנהלה, הבעלים קן הורוביץ נאבק פיננסית. הוא, יחד עם רוברט קראפט מניו אינגלנד רבולושן וסטיוארט סובוטניק מניו יורק/ניו ג'רזי מטרוסטארס, הקימו סיעה בקרב הבעלים ב-MLS שרצו להמשיך לבזבז, לעומת למאר האנט ופיליפ אנשוץ שרצו להשקיע בפיתוח לטווח הארוך. למרות השיפורים של הקבוצה, בסוף עונת 2001 היו לה את כמות המינויים השנתיים הנמוכה ביותר בליגה, ואת ההכנסות הנמוכות ביותר מספונסרים.[5]

הפירוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הדיווחים, ה-MLS הפסידה כ-250 מיליון דולר בחמש שנותיה הראשונות.[6] מצבה הכלכלי הירוד של הליגה אילץ את ה-MLS להפסיק את הדימום. בפגרת החורף בין עונת 2000 לעונת 2001, החלו להתפרסם דיווחים כי ה-MLS שוקלת לקצץ את הליגה מ-12 קבוצות בחזרה ל-10 קבוצות.[7] שמועות החלו להסתובב שהליגה עשויה לפרק את מיאמי, למרות שלפיוז'ן היה חוזה שכירות על האצטדיון בעל עלות נמוכה, וביצועים משופרים בעונת 2001 עם חזרה מוגברת של האוהדים למשחקים.[8]

ה-MLS הודיעה בינואר 2002 כי החליטה לחתוך את שתי הקבוצות מפלורידה, הפיוז'ן וטמפה ביי מיוטיני.[9] שתי הקבוצות הוצאו מהליגה, הפסיקו פעילות והתפרקו. ההתכווצות של ה-MLS צמצמה את הליגה מ-12 ל-10 קבוצות. הליגה בחרה לפרק את מיאמי פיוז'ן, בין היתר מכיוון שלפי הדיווחים קבוצת הבעלות של הפיוז'ן הייתה חסרת משאבים כספיים, ניסתה להפעיל את הפיוז'ן בתקציב מינימלי בלבד, וביקשה מהליגה לשלם חלק מהוצאות המועדון.[7] הנציב דון גרבר הצהיר כי למיאמי היו ההכנסות הנמוכות ביותר בליגה, בגלל שפחות מינויים שנתיים נמכרו, וכמעט ללא הכנסות מחסויות מסחריות.

על פי הדיווחים, קבוצת הבעלות במיאמי חוו הפסדים תפעוליים של 15 מיליון דולר מאז הצטרפותה של מיאמי לליגה. קן הורוביץ, בעלי מיאמי פיוז'ן תיאר מספר קשיים בהפעלת קבוצת MLS בדרום פלורידה. רבים מתושבי מיאמי לא היו במקור מהאזור ולא הזדהו עם קבוצות הספורט המקומיות. בנוסף, עונת ה-MLS היא בקיץ, השונה מעונת הכדורגל בגילי הנוער, ומקשה על משיכה של קבוצות נוער ללכת ולצפות במשחקי מיאמי פיוז'ן. היו גם בעיות עם החום והגשם המקומיים בקיץ. לבסוף, הורוביץ זיהה גם חוסר תמיכה מצד חברות מסחריות בקבוצה.

אצטדיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיאמי פיוז'ן שיחקה את משחקיה הביתיים באצטדיון לוקהארט שבפורט לודרדייל. במקור הם תכננו לשחק באצטדיון אורנג' בול במרכז מיאמי, אך הקבוצה לא הצליחה להגיע לחתימה על הסכם עם עיריית מיאמי, מכיוון שהעירייה רצתה הסכם חכירה למשך 10 שנים ואיסור על הקבוצה לעבור לאצטדיון אחר בדרום פלורידה.[10][11] לאחר מכן, הפיוז'ן הגיעה להסכם עם "מועצת בתי הספר של מחוז ברווארד" ועיריית פורט לודרדייל על השימוש באצטדיון לוקהארט.[12]

אצטדיון לוקהארט, שבמקור הוקם כאצטדיון פוטבול אמריקאי עם מסלול ריצה בשנת 1959, שימש כביתה של פורט לודרדייל סטרייקרס מליגת הכדורגל הצפון-אמריקאית המקורית בשנים 1977 עד 1983, וכן גם משחקי כדורגל אחרים. בעלי מיאמי פיוז'ן קן הורוביץ עמד הוביל שיפוץ בעלות של 5 מיליון דולר שהפך את אצטדיון לוקהארט לאצטדיון ייעודי לכדורגל בעל 20,000 מושבים.[3] האצטדיון המחודש היה הראשון מסוגו ב-MLS; באותה תקופה כל הקבוצות האחרות בליגה שיחקו באצטדיוני פוטבול אמריקאי ענקיים. חידוש זה התחיל מגמה לבניית מתקנים דומים ברחבי הליגה הנמשכת גם היום.[3]

תארים והישגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה אחרי שנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עונה עונה סדירה
(ניצ'-הפס'-תיקו)
פלייאוף גביע ארצות הברית הפתוח ממוצע אוהדים
(עונה סדירה)
ממוצע אוהדים
(פלייאוף)
1998 מקום 4, מזרח (15–17) הפסידה בחצי גמר המחוזי (די. סי. יונייטד 0–2) רבע הגמר 10,284 13,128
1999 מקום 4, מזרח (13–19) הפסידה בחצי גמר המחוזי (די. סי. יונייטד 0–2) לא השתתפה 8,689 13,128
2000 מקום 3, מזרח (12–15–5) לא העפילה גמר 7,460
2001 מקום 1, מזרח (16–5–5)* ניצחה ברבע הגמר (קנזס סיטי וויזרדס 2–1)
הפסידה בחצי הגמר (סן חוזה ארת'קווייקס 1–2)
שמינית הגמר 11,177 8,720

* זכתה במגן האוהדים

שחקנים מפורסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיאי מועדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מיאמי פיוז'ן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Dure, Beau (2010). Long-Range Goals: The Success Story of Major League Soccer. Potomac Books. עמ' 47. ISBN 1597975095. בדיקה אחרונה ב-17 במרץ 2014. 
  2. ^ Dure, Beau (2010). Long-Range Goals: The Success Story of Major League Soccer. Potomac Books. עמ' 64. ISBN 1597975095. בדיקה אחרונה ב-17 במרץ 2014. 
  3. ^ 1 2 3 "Fusion's Lockhart Stadium stint paved way for new MLS venues". sun-sentinel.com. 8 באוקטובר 2012. 
  4. ^ Dure, Beau (2010). Long-Range Goals: The Success Story of Major League Soccer. Potomac Books. עמ' 60. ISBN 1597975095. בדיקה אחרונה ב-17 במרץ 2014. 
  5. ^ Dure, Beau (2010). Long-Range Goals: The Success Story of Major League Soccer. Potomac Books. עמ' 129–130. ISBN 1597975095. בדיקה אחרונה ב-17 במרץ 2014. 
  6. ^ Holmes, Stanley (22 בנובמבר 2004). "Soccer: Time To Kick It Up A Notch". Bloomberg BusinessWeek. אורכב מ-המקור ב-June 28, 2011. בדיקה אחרונה ב-11 במאי 2008. 
  7. ^ 1 2 "MLS considering weight-loss program". ESPN. 28 בדצמבר 2000. בדיקה אחרונה ב-25 במרץ 2020. 
  8. ^ "Fusion Owner Looking For Way Out". sun-sentinel.com. 15 בדצמבר 2001. בדיקה אחרונה ב-25 במרץ 2020. 
  9. ^ "Fusion and Mutiny fold". BBC News. 9 בינואר 2002. בדיקה אחרונה ב-2 במאי 2010. 
  10. ^ "Fusion Flushed at Orange Bowl? Horowitz Down on Lease Terms". www.sportsbusinessdaily.com (Sports Business Daily). 25 ביולי 1997. בדיקה אחרונה ב-18 במרץ 2014. 
  11. ^ Rusnak, Jeff (15 באוגוסט 1997). "Fusion Might Be Heading North To Lockhart". Sun-Sentinel. בדיקה אחרונה ב-18 במרץ 2014. 
  12. ^ Rusnak, Jeff (17 בספטמבר 1997). "School Board, City Ok Tentative Fusion Deal". Sun-Sentinel. בדיקה אחרונה ב-18 במרץ 2014.