המפלגה הקומוניסטית העיראקית – הבדלי גרסאות

המפלגה הקומוניסטית העיראקית
الحزب الشيوعي العراقي
מדינה	עיראק
מנהיגים	יוסוף סלמן יוסוף, בהא אל-דין נורי, חוסיין א-ראדי, עזיז מוחמד, חמיד מג'יד מוסא, ראאד חאהד פהמי
מזכיר כללי	ראאד חאהד פהמי
תקופת הפעילות	31 במרץ 1934 – הווה (90 שנה)
אידאולוגיות	קומוניזם; מרקסיזם; חילוניות;
רשימה פוליטית	סאירון - הברית לרפורמות
מטה	רחוב א-נידאל, בגדאד, עיראק
מיקום במפה הפוליטית	שמאל
	www.iraqicp.com

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

חזותיקוד ויקי

בשורה

גרסה מ־15:42, 9 באוקטובר 2021

המפלגה הקומוניסטית העיראקית (בקיצור: מק"ע; בערבית: الحزب الشيوعي العراقي‎; תעתיק מדויק: אל-חזב אל-שיועי אל-עראקי; כורדית: حزبی شیوعی عێراق [סוראני], Partiya Komunista Iraqê [קורמאנג'י]) היא מפלגה קומוניסטית, והמפלגה העיראקית הפעילה בעלת הוותק הגדול ביותר, מפלגה דומיננטית בשמאל בפוליטיקה העיראקית למן הקמתה בשנת 1934. מק"ע מלאה תפקיד בולט בעיצוב הפוליטיקה העראקית למן ראשיתה עד שנות ה-70 של המאה ה-20.

מק"ע קמה על בסיס חוגים רעיוניים מרקסיסטיים שצמחו בעיראק בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה. במשך רוב שנותה הייתה יעד לדיכוי ולרדיפה מצד השלטון המרכזי בבגדאד. בין אם מכיוון השלטון המלוכני-שמרני פרו-בריטי; או לימים שלטון מפלגת הבעת'. מק"ע זכתה לעדנה יחסית בימי שלטון הקצינים החופשיים העיראקיים, או כשהגיעה להסכמות מול הבעת' בלחץ ברית-המועצות. אך בכל הפעמים חילופי שלטון נוספים הביאו לרדיפה מחודשת. מק"ע לקחה חלק במאמצי השיקום של עיראק לאחר פלישת כוחות הקואליציה והפלת סדאם חוסיין. כיום מק"ע היא פלג בתוך מערך המפלגות הגדול ביותר בפרלמנט העיראקי.

רקע

חוסיין אל-רחאל, פעיל פוליטי והוגה דעות עיראקי, בן לקצין עיראקי שיצא להשתלמות בגרמניה; נחשב כפי שהחדיר את המחשבה המרקסיסטית לעיראק, למרות שלא היה קומוניסט בעצמו. בהיותו סטודנט בברלין, היה עד לניסיון ההפיכה של המפלגה הקומוניסטית הגרמנית ב-1919, ונותר בו רושם עמוק מהמאורעות. בחוזרו מגרמניה בחלוף שנה, ומר ומאוכזב ממצבה תחת הכיבוש הבריטי, החל מפיץ את התורה המרקסיסטית במולדתו.^[1] בשנת 1924, הקים עם מכרים את חבורת הלומדים ה"מרקסיסטית" הראשונה בעיראק; מעגל מצומצם של משכילים שדנו אודות ההגות המרקסיסטית. בנוסף, ייסדו עיתון קטן להפצת התורה המרקסיסטית, ועסקו בתרגום לערבית את העיתונות המרקסיסטית האירופית; למען הפצה רחבה יותר של רעיונותהם בעיראק.^[2] על דפי העיתון, 'א-סחיפה', נידונו בפומבי סוגיות חברתיות רגישות, המתקשרות לצדק חברתי וזכויות אדם למול דיכוי בידי המדינה על בסיס מעמדי; ניתן דגש חזק על זכויות נשים. עוד קרא העיתון לכינון משטר שיקדם צדק חברתי ויגן על השכבות המוחלשות, תוך קידום עקרונות סוציאליסטיים ומרקסיסטיים. שלישית, העיתון נקט בקו אנטי-בריטי מובהק, וקרא להגדלת מידת השתתפות הציבור בפוליטיקה; מה שתרם להפסקת הוצאת העיתון לאחר שישה גיליונות בלבד. עיתון נוסף שהקימו רחאל וחברותו גם הוא לא האריך ימים. רחאל נכנס לשירות המדינה; וחדל למעשה מפעילות פוליטית.^[3]

למרות הזמן הקצר, רחאל ומעגל שותפיו הותירו חותם על הפוליטיקה העיראקית, ווהשרישו התארגנויות קומוניסטיות בעיראק. בשנת 1929, יו"ר המפלגה הקומוניסטית הארץ-ישראלית, חיים אורבך, הידוע בכינויי 'עבוד'; התכתב עם פעיל פוליטי עיראקי צעיר, יוסוף סלמן יוסוף ("החבר פהד"), והביא ליצירת המעגל המרקסיסטי "אל-נסיריה". זמן קצר אחר-כך, יוסוף סלמן יוסוף וחמיד מג'יד מנסיריה, וסמי נדיר ודאפיר סליח מבצרה, הקימו את החברה הליברל-חילונית קצרת הימים; על בסיס עקרונות מרקסיסטית. הקבוצה המשיכה לשמור על קשר עם אורבך, שהיה שולח לה את כתב-העת 'שמס' מבירות. בשנת 1935, החבר פהד יצא ללימודי מרקסיזם-לניניזם-סטליניזם בברה"מ, ובשובו בחלוף שלוש שנים יהפך למנהיג מק"ע.

ראשית

ב-31 במרץ 1934, התכנסו מספר גורמים קומוניסטים בעיראק, להקמת "הוועדה למאבק באימפריאליזם ובניצול", בהנהגת עסים פלאיח. הוועדה קראה למחיקת כל החובות והמשכנתאות; הלאמת תעשיית הנפט, הרכבות והבנקים; הגנה על המולדת; והקמת דיקטטורת פועלים ואיכרים. בניגוד להתארגנויות קודמות, שכאמור נשאו אופי מלומד נטול פועלים או איכרים; זו הייתה התארגנות להיות ארגון-גג לאומי לפעילות קומוניסטית בעיראק, ולכלול בו פועלים, אף כי לא היו בו איכרים. ובכל זאת, לפי עדות עאסם פלייח עצמו; הסיבה בגינה נבחר למזכ"ל הראשון, היא כי היה בעל מלאכה – הקרוב ביותר בקבוצת המייסדים לפועל. בסוף 1935, החליטה הוועדה לשנות את שמה למפלגה הקומוניסטית העיראקית.^[4] במהלך שנת 1935, מק"ע פרסמה כתב-עת ("מאבק העם"), לקחה חלק בתנועת איגודי-העובדים הראשונית של עיראק, השתתפה בקונגרס המפלגות הקומוניסטיות הערביות, ושלחה נציגות במעמד משקיף לכינוס השביעי של הקומינטרן במוסקבה. הפעילות המפלגתית החדשה משכה את תשומת לב השלטון העיראקי, וגל מעצרים בנובמבר הביא לכליאת החברים המובילים.^[5]

השנים 1936-1941 התאפיינו במיליטריזציה של החברה העיראקית, והתערבויות ישירות של קציני הצבא בנעשה בפוליטיקה. כל ההתערבויות, למעט שתיים, הסתכמו בשינויי אישיים, לא יותר. במקביל, בכס המלוכה התרחשו תהפוכות; ב-1933 מת המלך פייסל, ותחתיו עלה בנו, ע'אזי, בעל התודעה הלאומית. תודעה זו אמנם הביאה למתחים עם בריטניה, אך לא אתגר ממשי ליחסים. ע'אזי ושלטונו לא האריכו ימים, והוא מת ב-1939. שתי ההתערבויות הצבאיות יוצאות-הדופן היו ההפיכה של בכר סדקי ב -1936 וזו של רשיד עאלי ב-1941, הואיל והן אתגרו את אופי הממשלה עצמה. ב-29 באוקטובר 1929, הוביל גנרל בקר סדיקי הפיכה צבאית יחד עם קציני צבא נוספים ועם קבוצת אל-אהלי האזרחית. מק"ע תמכה בממשלה החדשה, בה היו לאל-אהלי הלאומנית מחצית המושבים; השת"פ בין מק"ע לאל-אהלי היה חשוב, הואיל והוא שיווה מידה של עממיות לממשל החדש בבגדאד.^[6] בחורף 1936-37, נתקיימו בחירות כלליות, בהן שני מקורבים למק"ע נבחרו לפרלמנט. אך במהרה עליית ההשפעה הקומוניסטית הביאה לדאגה בקרב קציני החונטה, ובמרץ 1937 התנער הגנרל סדיקי מהקומוניסטית, נשבע אמונים למונרכיה, והבטיח לדכא כל תנועה שתאיים על הכתר. המצב החמיר עוד יותר לאחר ההתנקשות בסדיקי ב-11 באוגוסט 1937, שהעלתה לשלטון ממשלה אזרחית שדיכאה את מק"ע. כלקח מהאירועים, שהראו את חשיבות הכוח המזויין בעיראק, וגם כחלק מדרישות ההצטרפות לקומינטרן, מק"ע, הקימה רשת חשאית וחמושה של פעילים שהגיעה בשיאה לכ-400 איש. חשיפתה זעזעה את העילית העיראקית, ושינתה את ההקשר בו פועלת מק"ע. במאי 1938, הוכנס לחוק העונשין סעיף אוסר מפורשות פעילות קומוניסטית.^[7]

הליכי החזרה לעבר גורמים שמרניים פרו-בריטיים הגיעו לשיא במרץ 1939, בהקמת ממשלה בראשות נוי א-סעיד שמטרתה המוצהרת הייתה השגת "סדר". תוך ימים מהקמתה, מת המלך ע'אזי בתאונת דרכים; ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה, צפו מחדש המתחים בין הלאומניים והפרו-בריטים; בעוד ממשלת א-סעיד מכריזה מלחמה על גרמניה, כפי שהייתה מחויבת מתוקף ההסכם האנגלו-עיראקי. התסיסה בקרב קציני הצבא חייבה את העוצר הפרו-בריטי, עבד אל-אילה, למנות את רשיד עאלי אל-כנלאני, מתנגד נחרץ לבריטניה, לראש ממשלה. ממשלו, "ממשלת ההגנה הלאומית" התקרבה למדינות הציר והכריזה על עיראק כנייטרלית במלחמה. בתגובה, כוחות בריטניה הדיחו אותו, כבשה מחדש את עיראק, והפכו אותה שוב לכפופה ישירה. ריבונית בתואר בלבד. עבור מק"ע, היוותה המלחמה הזדמנות גדולה. בתחילה תמכה בממשלת אל-כילאני, בהתאם לקו הסובייטי; ובהמשך, כשנכנסה ברית-המועצות למלחמה, תמכה מק"ע במאמצי הלחימה של בעלות הברית נגד הפאשיזם. תמורת אותה תמיכה, זכתה מק"ע להקלה במאמצי דיכוי הקומוניזם. תנועת איגודי העובדים, בה מק"ע הייתה קשורה, הגדילה את השפעת בקרב עובדי הנמל בבצרה, פועלי הטבק בבגדאד, פועלי שדות הנפט בכירכוכ; ועובדי חברת הרכבת בכל המדינה. אך למרות זאת, מעמד הפועלים העיראקי היה קטן בהיקפו, והיה מרוכז ברוזו בתעשיות בשליטה בריטית חזקה; ומעמד האיכרים גם הוא לא נע בהמוניו אחר מק"ע, בשל קושי להבין את האידיאולוגיה המפלגתית או את גישתה לרפורמה אגררית.^[8]

במקביל, חזר "החבר פהד" מלימודיו במוסקבה, ומיהר לעסוק בארגונה מחדש של מק"ע. בדצמבר 1940, החלה מק"ע להוציא כתב-עת חדש "אל-שאראה", על בסיס כתב דומה של לנין. ב-1942, מק"ע רכשה מכונת דפוס להגדלה התפוצה לאלפים. בתקופה הזאת, "החבר פהד" ניסה לבסס ולבצר את הנהגתו במפלגה, וגירש ממנה גורמים סוררים, בעיניו. בזמן נסיעה למוסקבה, התרחש פיצול במפלגה, מני רבים; קבוצת נאמנים ל"חבר פהד" ייסודו עיתון חדש, לאחר שנדחקו מהנהגת מק"ע בקונגרס מאולתר שזומן בהיעדרו. שני הפרסומים טענו לייצג את מק"ע, ורק חשפו את הקרעים שהתקיימו בתוכה. ב-1943 התפרק הקומינטרן, אירוע ש"החבר פהד" ראה כבשורה לתנועה הקומוניסטית העולמית בכלל, ולמק"ע בפרט. ללא הקומינטרן, מק"ע השתחררה מהשליטה הרשמית של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות; וכך היה לה מרחב פעולה גדול יותר בענייניה הלאומיים והאזוריים של עיראק. במאמר שכתב בנושא, הבהיר "החבר פהד" כי פירוק הקומינטרן הגדיל את האחריות של מק"ע, הואיל והוא מאפשר לקומוניסטים העיראקיים לעבוד עם כוחות "עממיים ודמוקרטים". בתגובה להמשך הפיצולים והפילוגים המפלגה, פהד דרש קיום בחירות חדשות למרכז המפלגה, וכי כל הקבוצות הפורשות יסורו למרותה, תוך שהם מתפרקות ומעבירות לידי מק"ע את ציוד הדפוס ששימש אותן. הדרישה גם הייתה כי החברים יחזרו כיחידים, לא כקבוצה, ובלא תנאים. כך גם קרה עם החברים הערביים של קבוצת "אחדות המאבק". החברים הכורדיים, עם זאת, סירבו להתפרק, בטענה כי הם 'פועלים כמפלגה קומוניסטית כורדית'. בהמשך חלקם יהיו ממקימי המפלגה הדמוקרטית הכורדית, אחרים יחזרו למק"ע ונוספים פשוט יתפזרו.^[9]

לאחר שבשנים 1940-1944 חוותה מק"ע גדילה בכמות חבריה, נתכנס בבגדד קונגרס לכתיבת הצ'רטר הלאומי שלה המפלגה. המסמך, שנכתב בידי "החבר פהד", ואומץ פה-אחד בידי באי הוועידה, התמקד במטרות לאומיות ודמוקרטיות. רק דרישות קומוניסטיות ועקרונות אידיאולוגיים מועטים נכללו. בין היתר: קריאה לעצמאות עיראק; חלוקה מחדש של האדמה, והענקה, בלא-תשלום, את אדמות העיבוד לאיכרים; הרחבת החינוך בלא קשר למגדר או חלוקות אתניות וחברתיות; שוויון זכויות לנשים; שוויון זכויות לכורדים ובני מיעוטים נוספים; כינון יחסים מדיניים עם ברה"מ; חירות וריבונות לאומיים לפלסטין, ולמדינות אחרות תחת משטר קולוניאליסטי, עצמאות מלאה לעיראק, מצרים, סוריה ולבנון; מאבק נגד "התוקפנות הציונית הפוליטית והכלכלית".^[10]

אחרי המלחמה – 1945-1958

בסתיו 1945, זמן קצר לאחר ועידה נוספת, קראה מק"ע בפומבי ליצירת חזית לאומית שתאחד את כלל הכוחות הלאומיים והפרוגרסיביים בעיראק. לפי הפרסום, מטרת החזית - קידום עצמאות עיראק וחיזוק ריבונותה הלאומית תוך שינוי ההסכם האנגלו-עיראק של 1930, והוצאת כל סעיף המאפשר התערבות זרה במדינה. בנוסף, הקמת מערכת דמוקרטית שתבטיח ותקדם את חירויות הציבור, תאפשר הקמת מפלגות, ותעצור את הצנזורה על העיתונות. על כל החוקים המיוחדים והצבאיים – להתבטל.^[11] במסגרת אווירת הנצחון במלחמה, פרסם העוצר ונסיך הכתר, עבד אל-אילה ב-27 בדצמבר 1945 הצהרה המבטיחה עיראק דמוקרטית יותר. הוא האשים את כלל סערות העבר בהעדר דמוקרטיה וקרא לגישה חדשה לניהול הפוליטיקה העיראקית. עם זאת, מהר מאוד השתלטו גורמים שמרניים על הממשלה, אך בהמשך הובטחו העקרונות הדמוקרטיים במסגרת ממשלת אחדות לאומית. אף על פי כן, הזכות להתארגנות מפלגתית, שהתאפשרה לאחרים, נשללה ממק"ע. בהמשך אף נעצרו 16 מבכירי המפלגה ב-18 בינואר 1947 והועמדו לדין. פהד, שלא הסתיר את היותו מנהיג המפלגה, הוצא להורג והשאר נאסרו.^[12]

זו לא הייתה המפלה היחידה שחוותה מק"ע בשנים ההן. עזיבת כ-120 אלף יהודי עיראק גזלה ממק"ע בסיס תמיכה משמעותי, כשבמקביל, עבר מרכז הכוח של הנהגת המפלגה לידי פעילים כורדים, ולתקופה מק"ע הונהגה מכורדיסטן ולא מבגדאד.^[13] במהלך שנות ה-50, המשיכה מק"ע לפעול כגורם מתנגד לגורמים הריאקציונריים ששלטו בעיראק. בסוף 1952 החלו ניסיונות משמעותיים לשקם את המפלגה, בצל מהומות שפרצו במדינה ושילהבו את ההמון. בבגדאד נהרגו עשרות מפגינים בתסיסה נגד הממשלה והעוצר, וכל אותו תקופה אלימה תביא לכינון משטר צבאי נוסף. עבור מק"ע, היו אלו שנים קשות. מות פהד ומאסר מעגל מקורביו, הותיר חלל מנהיגותי עצום, שאליו ניסה להיכנס הצעיר הכורדי בהא אל-דין נורי. יש לציין כי יוסוף סלמן יוסוף, "החבר פהד" עצמו, היה אשורי; אחרי נורי היו למפלגה מנהיגים נוספים ממוצא כורדי. בניסיון למצוא מחדש את זהותה, המפלגה אישררה מחדש את האמנה שכתב לה פהד עשור קודם; אך הוסיפה לה תוספת חשובה שמבליטה את ייחודיות המפלגה בהתחשב בעמדה הפוסט-לאומית הקומוניסטית הקלאסית – מק"ע תמכה במדינה עצמאית לכורדים.

אירועים נוספים בעולם עיצבו את סדר היום המפלגתי. הקמת נאט"ו חידדה והעמיקה את הקרע בין מזרח למערב, ובהשראה קמה תחת חסות אנגלו-אמריקאית 'ברית בגדד', שכללה את טורקיה, איראן, פקיסטן ועיראק. מק"ע מצאה עצמה 'כלואה' במדינה במאבק גלוי, להבדיל ממצב הברית הקודם, מול מובילת הגוש הקומוניסטי – ברית המועצות. בעולם הערבי, במצרים קם משטר קצינים לאומני פאן-ערבי עם גוון סוציאליסטי, שהציג חזון דומה אך שונה מזה של מק"ע. המשטר בקהיר זכה ליוקרה ואשראי כמי שהצליח להשתחרר מהשפעות המערב; לאחר שהצליח להפוך תבוסה צבאית מול ישראל, בריטניה וצרפת, לכדי הישג מדיני. תוניסיה, מרוקו וסודאן השתחררו משליטה קולוניאלית עד 1955, ובאלג'יריה נלחמו להשתחרר מצרפת. הנאצריזם קיבל רוח גבית ככוח כמעט בלתי עציר. שתי תמורות התרחשו בתנועת הקומוניסטית העולמית – הקמת הרפובליקה העממית של סין, ומותו של יוזף סטאלין. סין העממית שהשתייכה למדינות העולם השלישי, המדינות הבלתי מזוהות במלחמה הקרה, סיפקה למרקסיסטים ערבים חלופה; ודגם עדיף למהפכה חברתית, מהדגם הסובייטי. מות סטאלין חולל שינויים משמעותיים במדיניות החוץ הסובייטית כלפי מדיניות בורגניות, לא מזוהות, כמו מצרים, סוריה, עיראק והודו; וכלפי תנועות לאומיות בעולם השלישי. הקרמלין הפך אוהד יותר לתנועת שחרור ערביות.^[14]

שלטון הקצינים החופשיים בעיראק – 1958-1963

לקומוניזם קם מתחרה – פופוליזם, שיוצא נגד שחיתות, וקורא לפרוגרסיביות כללית ולשינוי. ב-14 ביולי 1958, יום הבסטיליה, התבצעה הפיכה צבאית בעיראק, ונפתח דף חדש בדברי ימיה. חברי בית המלוכה ההאשמי נטבחו, גם ראש הממשלה הוותיק נורי א-סעיד, הממשלה הופלה; לאחר שהקולונל עבדול סלאם עריף, שנשלח לסייע לבית המלוכה ההאשמי של ירדן, שהייתה בפדרציה עם עיראק, סובבה את חייליו לבגדד, והשתלט עליה. הוא היה חלק מקבוצת קצינים שזממה להפיל את המשטר המלוכני, ומהר מהור התקבצה ההובלה בידי עבד אל-כרים קאסם; שהכריז עצמו ראש ממשלה. עבור מק"ע זו הייתה הזדמנות פז, המפלגה תמכה בקצינים, וזכתה לראות את חבריה שנכלאו בידי ממשלות קודמות – משוחררים. בצורה יוצאת דופן בהיסטוריה המפלגתית, יכלו חבריה להתכנס כולם בלא חשש לרדיפה, כשבראש המפלגה עמד חוסיין אל-ראדי, הידוע בכינוי "סלאם עדל". הצורך המיידי של המשטר החדש במוקדי כוח אזרחיים שיחזקו ויעזרו לו, יצר חיבור טבעי עם מק"ע, לה הוענקו מינויים ותפקידים לכל שדרת הממשל העיראקית. הקרבה בין המפלגה לבין קאסם התבטאה גם בהידוק הקשרים בין עיראק וברית-המועצות. בזירה האזורית, ממשל קאסם סירב להכפיף עצמו למרות נאצר, ולהצטרף תחתיו לרפובליקה הערבית המאוחדת, שלבסוף הייתה איחוד קצר ימים בין מצרים וסוריה בלבד.

התקופה הבעת'יסטית המוקדמת

בפברואר 1963 הודח קאסם מהשלטון, בהפיכה אלימה שתוזמרה בידי בעל-בריתו לשעבר, עבד א-סלאם עארף, שחבר למפלגת הבעת'. בין פברואר לנובמבר של שנה זו ידעה עיראק תקופה סוערת, עד שעארף בגד באותם קושרים מהבעת' ששיתפו עימו פעולה, וייצב את השלטון. הקומוניסטים, שהתנגדו להפיכת הבעת', היו גם הראשונים לסבול מהצלחתה. מנהיגי המפלגה, בכלל זה המזכ"ל (אל)-ראדי – הוצאו להורג, עשרות מתו. פלג בהובלת עזיז אל-חאג' פרש ופנה להתנגדות מזויינת, שלא על דעת הרוב. ב-1973, חתם מזכ"ל המפלגה, עזיז מוחמד, על הסכם לכינון 'חזית לאומית-פאוגרסיבית' משותפת עם הבעת' בראשות נשיא עיראק, אחמד חסן (אל)-בכר. למפלגה הותר לפעול, לפרסם מנשרים, ורדיפתה פסקה. בלחץ ראש הממשלה הסובייטי, אלכסיי קוסיגין, המפלגה זכתה בשני מושבים בממשלה. ברית-המועצות ראתה בעיראק נכס אסטרטגי במסגרת מאבקה הגיאואסרטגי בארצות-הברית, ובמפלגה הקומוניסטית העיראקית כצינור ישיא להשפעה בבגדאד.^[15]

תחת שלטון סדאם חוסיין

ב-1978, פתח סדאם חוסיין במסע רדיפה מחודש נגד המפלגה. חברי מפלגה רבים הוצאו להורג. ב-1979, נתקה המפלגה הקומוניסטית כל קשר עם הממשלה העיראקית. באותה שנה, השתלט סדאם על מפלגת הבעת' ועל הנהגת עיראק. המפלגה הקומוניסטית חזרה לשוליים. במהלך שנות השמונים, מצאה עצמה המפלגה תחת רגלי הבעת' מזה ומוסקבה מזה. כל תפקידה היה לשמש כלי משחק בידי אחרים. עזיז מוחמד, מנהיג המפלגה, לא הקפיד לכנס את מוסדות המפלגה, ולקיים פעילויות. קבוצה, ולא בפעם הראשונה, פרשה בשם האידיאולוגיה המרקסיסיטית-לניניסטית. במהלך אותו עשור, יצא מרכז המפלגה נגד מדיניות החוץ של סדאם חוסיין, בדגש על ההשתתפות במלחמת איראן-עיראק. המפלגה תיארה את הבעת' כמשרתת האינטרסים של הבורגנות הפקידותית, הפרזיטית והאנטי-עממית. המלחמה, לדידה, יצגה את אופי המשטר הבעתי'סטי הריאקציוני, לשיטתה. עם סיום המלחמה הקרה, המפלגה איבדה משמעותית מכוחה – הפלג הכורדי התפצל, והפך למפלגה נבדלת. עזיז מוחמד, כורדי בעצמו, עזב את השליטה במפלגה המאוחדת. מוחמד ניסה לעצב נרטיב שיסביר את נפילת המפלגה בימיו, והאשים את שתי המלחמות - איראן-עיראק, ומבצע 'סופה במדבר', בכך.

מהפלת סדאם חוסיין ועד ימינו

המפלגה הקומוניסטית התנגדה לפלישת ארצות-הברית לעיראק ב-2003. עם זאת, בחרה המפלגה לפעול בממסד העיראקי החדש - המזכ"ל חמיד מג'יד מוסא מונה למועצה הזמנית של הקואליציה. בבחירות הראשונות ב-2005, הובילה את רשימת 'איחוד העם', ובהמשך הצטרפה ל'רשימה הערבית הלאומית' של איאד עלאוי.

בבחירות 2018, הצטרפה המפלגה ל'סאירון – הברית לכיוון רפורמות', שהייתה לרשימה הגדולה ביותר בפרלמנט העיראקי. למפלגה הקומוניסטית 13 מושבים מתוך 54 לסאירון, ו-329 בכלל. במסגרת שותפות זו נכנסה גם הרשימה כשותפה לממשלה.

מקורות וקריאה נוספת

Batatu, Hanna. The old social classes and the revolutionary movements of Iraq: a study of Iraq's old landed and commercial classes and of its Communists, Baʻthists, and Free Officers. Princeton, New Jersey: Princeton University Press, 1978.

Franzén, Johan. Red Star over Iraq : Iraqi Communism before Saddam. New York: Columbia UP, 2011.

Ismael, Tareq Y. The Rise and Fall of the Communist Party of Iraq. Cambridge : New York: Cambridge UP, 2008.

הערות שוליים

^ Ismael, 2008. p.1
^ Hanna Batatu, The old social classes and the revolutionary movements of Iraq: a study of Iraq's old landed and commercial classes and of its Communists, Baʻthists, and Free Officers, Princeton, New Jersey: Princeton University Press, 1978, עמ' 341, 393
^ Ismael, 2008. p.19
^ Ibid, p.21
^ Franzén, 2011. p. 36
^ Batatu, 1978. p.439-40
^ Franzén, 2011. p. 37
^ Ismael, 2008. p.25-26
^ Ibid, p.26-30
^ Ibid, p.32-33
^ Ibid, p.34
^ Ibid, p. 35-40
^ Batatu, 1978. p.700-705
^ Ismael, 2008. p.42-43
^ Franzén, 2011. p. 127-137, 200-206.

[1] Ismael, 2008. p.1

[2] Hanna Batatu, The old social classes and the revolutionary movements of Iraq: a study of Iraq's old landed and commercial classes and of its Communists, Baʻthists, and Free Officers, Princeton, New Jersey: Princeton University Press, 1978, עמ' 341, 393

[3] Ismael, 2008. p.19

[4] Ibid, p.21

[5] Franzén, 2011. p. 36

[6] Batatu, 1978. p.439-40

[7] Franzén, 2011. p. 37

[8] Ismael, 2008. p.25-26

[9] Ibid, p.26-30

[10] Ibid, p.32-33

[11] Ibid, p.34

[12] Ibid, p. 35-40

[13] Batatu, 1978. p.700-705

[14] Ismael, 2008. p.42-43

[15] Franzén, 2011. p. 127-137, 200-206.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

@@ שורה 65: / שורה 65: @@
 ב-31 במרץ 1934, התכנסו מספר גורמים קומוניסטים בעיראק, להקמת "הוועדה למאבק באימפריאליזם ובניצול", בהנהגת עסים פלאיח. הוועדה קראה למחיקת כל החובות והמשכנתאות; הלאמת תעשיית הנפט, הרכבות והבנקים; הגנה על המולדת; והקמת דיקטטורת פועלים ואיכרים. בניגוד להתארגנויות קודמות, שכאמור נשאו אופי מלומד נטול פועלים או איכרים; זו הייתה התארגנות להיות ארגון-גג לאומי לפעילות קומוניסטית בעיראק, ולכלול בו פועלים, אף כי לא היו בו איכרים. ובכל זאת, לפי עדות עאסם פלייח עצמו; הסיבה בגינה נבחר למזכ"ל הראשון, היא כי היה בעל מלאכה – הקרוב ביותר בקבוצת המייסדים לפועל. בסוף 1935, החליטה הוועדה לשנות את שמה למפלגה הקומוניסטית העיראקית.<ref>Ibid, p.21</ref>  במהלך שנת 1935, מק"ע פרסמה כתב-עת ("מאבק העם"), לקחה חלק בתנועת איגודי-העובדים הראשונית של עיראק, השתתפה בקונגרס המפלגות הקומוניסטיות הערביות, ושלחה נציגות במעמד משקיף לכינוס השביעי של הקומינטרן במוסקבה. הפעילות המפלגתית החדשה משכה את תשומת לב השלטון העיראקי, וגל מעצרים בנובמבר הביא לכליאת החברים המובילים.<ref>Franzén, 2011. p. 36</ref>
-השנים 1936-1941 התאפיינו במיליטריזציה של החברה העיראקית, והתערבויות ישירות של קציני הצבא בנעשה בפוליטיקה; כולן, למעט שתיים, היו אך חלוף ממשלה אחת באחרת. במקביל, בכס המלוכה התרחשו תהפוכות; ב-1933 מת המלך פייסל, ותחתיו עלה בנו, ע'אזי, בעל התודעה הלאומית, שהיה לרועץ לבריטים. שלטונו לא האריך ימים והלזה מת ב-1939. שתי ההתערבויות הצבאיות יוצאות-הדופן היו ההפיכה של בקר סידקי ב -1936 וראשיד עלי ב-1941, הואיל והן אתגרו את אופי הממשלה עצמה. ב-29 באוקטובר 1929, הוביל גנרל בקר סדיקי הפיכה צבאית יחד עם קציני צבא נוספים ועם קבוצת אל-אהלי האזרחית. מק"ע תמכה בממשלה החדשה, בה היו לאל-אהלי הלאומנית מחצית המושבים; השת"פ בין מק"ע לאל-אהלי היה חשוב, הואיל והוא השווה עממיות לממשל החדש בבגדד.<ref>Batatu, 1978. p.439-40</ref>  בחורף 1936-37, נתקיימו בחירות כלליות, בהן שני מקורבים למק"ע נבחרו לפרלמנט. אך במהרה עליית ההשפעה הקומוניסטית הביאה לדאגה בקרב קציני החונטה, ובמרץ 1937 התנער הגנרל סדיקי מהקומוניסטית, נשבע אמונים למונרכיה, והבטיח לדכא כל תנועה שתאיים על הכתר. המצב החמיר עוד יותר לאחר ההתנקשות בסדיקי ב-11 באוגוסט 1937, שהעלתה ממשלה אזרחית שדיכאה את מק"ע. כלקח מהאירועים, שהראו את חשיבות הכוח המזויין בעיראק, וגם כחלק מדרישות ההצטרפות לקומינטרן, מק"ע, הקימה רשת חשאית וחמושה של פעילים. בשיאה הגיעה ל-400 איש. חשיפתה זעזעה את העילית העיראקית, ושינתה ההקשר בו פועלת מק"ע לעד. במאי 1938, הוכנס לחוק העונשין סעיף אוסר מפורשות פעילות קומוניסטית.<ref>Franzén, 2011. p. 37</ref>
+השנים 1936-1941 התאפיינו במיליטריזציה של החברה העיראקית, והתערבויות ישירות של קציני הצבא בנעשה בפוליטיקה. כל ההתערבויות, למעט שתיים, הסתכמו בשינויי אישיים, לא יותר. במקביל, בכס המלוכה התרחשו תהפוכות; ב-1933 מת המלך פייסל, ותחתיו עלה בנו, ע'אזי, בעל התודעה הלאומית. תודעה זו אמנם הביאה למתחים עם בריטניה, אך לא אתגר ממשי ליחסים. ע'אזי ושלטונו לא האריכו ימים, והוא מת ב-1939. שתי ההתערבויות הצבאיות יוצאות-הדופן היו ההפיכה של בכר סדקי ב -1936 וזו של רשיד עאלי ב-1941, הואיל והן אתגרו את אופי הממשלה עצמה. ב-29 באוקטובר 1929, הוביל גנרל בקר סדיקי הפיכה צבאית יחד עם קציני צבא נוספים ועם קבוצת אל-אהלי האזרחית. מק"ע תמכה בממשלה החדשה, בה היו לאל-אהלי הלאומנית מחצית המושבים; השת"פ בין מק"ע לאל-אהלי היה חשוב, הואיל והוא שיווה מידה של עממיות לממשל החדש בבגדאד.<ref>Batatu, 1978. p.439-40</ref>  בחורף 1936-37, נתקיימו בחירות כלליות, בהן שני מקורבים למק"ע נבחרו לפרלמנט. אך במהרה עליית ההשפעה הקומוניסטית הביאה לדאגה בקרב קציני החונטה, ובמרץ 1937 התנער הגנרל סדיקי מהקומוניסטית, נשבע אמונים למונרכיה, והבטיח לדכא כל תנועה שתאיים על הכתר. המצב החמיר עוד יותר לאחר ההתנקשות בסדיקי ב-11 באוגוסט 1937, שהעלתה לשלטון ממשלה אזרחית שדיכאה את מק"ע. כלקח מהאירועים, שהראו את חשיבות הכוח המזויין בעיראק, וגם כחלק מדרישות ההצטרפות לקומינטרן, מק"ע, הקימה רשת חשאית וחמושה של פעילים שהגיעה בשיאה לכ-400 איש. חשיפתה זעזעה את העילית העיראקית, ושינתה את ההקשר בו פועלת מק"ע. במאי 1938, הוכנס לחוק העונשין סעיף אוסר מפורשות פעילות קומוניסטית.<ref>Franzén, 2011. p. 37</ref>
-הליכי החזרה לעבר גורמים שמרניים פרו-בריטיים הגיעו לשיא במרץ 1939, בהקמת ממשלה בראשות נורי אל-סעידי עם מטרה מוצהרת של השגת "סדר". תוך ימים מהקמתה, מת המלך ע'אזי בתאונת דרכים; ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה, צפו מחדש המתחים בין הלאומניים והפרו-בריטים; בעוד ממשלת אל-סעיד מכריזה מלחמה על גרמניה, כפי שהייתה מחויבת לפי ההסכם האנגלו-עיראקי. התסיסה בקרב קציני הצבא חייבה את העוצר הפרו-בריטי, עבד אל-אילה, למנות את ראשיד עלי אל-ג'אילאני, מתנגד לבריטניה, לראש ממשלה. ממשלו, "ממשלת ההגנה הלאומית" התקרבה ל[[מדינות הציר]] והכריזה על עיראק כנייטרלית במלחמה. בתגובה, כוחות בריטניה הדיחו אתו, כבשו מחדש את עיראק, והפכו אותו שוב למושבה. ריבונית רק בשם בלבד. עבור מק"ע, היוותה המלחמה הזדמנות גדולה. בתחילה תמכה בממשלת ראשידי, בהתאם לקו הסובייטי; ובהמשך, כשנכנסה ברה"מ למלחמה, מק"ע תמכה במאמצי הלחימה של בעלות הברית נגד הפאשיזם. תמורת אותה תמיכה, זכתה מק"ע להקלה במאמצי דיכוי הקומוניזם. תנועת איגודי העובדים, בה מק"ע הייתה קשורה, הגדילה את השפעת בקרב עובדי הנמל בבצרה, פועלי הטבק בבגדד, עמלי שדות הנפש בקירקוק; ומועסקי חברת הרכבת בכל מדינה. אך למרות זאת, מעמד הפועלים העיראקי היה קטן במספר, ורובו מרוכז בתעשיות בשליטה בריטית חזקה; ומעמד האיכרים גם הוא לא נע בהמוניו אחר מק"ע, מקושי להבין את האידיאולוגיה המפלגתית או גישתה לרפורמה אגררית.<ref>Ismael, 2008. p.25-26</ref>
+הליכי החזרה לעבר גורמים שמרניים פרו-בריטיים הגיעו לשיא במרץ 1939, בהקמת ממשלה בראשות נוי א-סעיד שמטרתה המוצהרת הייתה השגת "סדר". תוך ימים מהקמתה, מת המלך ע'אזי בתאונת דרכים; ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה, צפו מחדש המתחים בין הלאומניים והפרו-בריטים; בעוד ממשלת א-סעיד מכריזה מלחמה על גרמניה, כפי שהייתה מחויבת מתוקף ההסכם האנגלו-עיראקי. התסיסה בקרב קציני הצבא חייבה את העוצר הפרו-בריטי, עבד אל-אילה, למנות את רשיד עאלי אל-כנלאני, מתנגד נחרץ לבריטניה, לראש ממשלה. ממשלו, "ממשלת ההגנה הלאומית" התקרבה ל[[מדינות הציר]] והכריזה על עיראק כנייטרלית במלחמה. בתגובה, כוחות בריטניה הדיחו אותו, כבשה מחדש את עיראק, והפכו אותה שוב לכפופה ישירה. ריבונית בתואר בלבד. עבור מק"ע, היוותה המלחמה הזדמנות גדולה. בתחילה תמכה בממשלת אל-כילאני, בהתאם לקו הסובייטי; ובהמשך, כשנכנסה ברית-המועצות למלחמה, תמכה מק"ע במאמצי הלחימה של בעלות הברית נגד הפאשיזם. תמורת אותה תמיכה, זכתה מק"ע להקלה במאמצי דיכוי הקומוניזם. תנועת איגודי העובדים, בה מק"ע הייתה קשורה, הגדילה את השפעת בקרב עובדי הנמל בבצרה, פועלי הטבק בבגדאד, פועלי שדות הנפט בכירכוכ; ועובדי חברת הרכבת בכל המדינה. אך למרות זאת, מעמד הפועלים העיראקי היה קטן בהיקפו, והיה מרוכז ברוזו בתעשיות בשליטה בריטית חזקה; ומעמד האיכרים גם הוא לא נע בהמוניו אחר מק"ע, בשל קושי להבין את האידיאולוגיה המפלגתית או את גישתה לרפורמה אגררית.<ref>Ismael, 2008. p.25-26</ref>
-במקביל, חזר פהד מלימודיו במוסקבה, ומיהר לעסוק בארגונה מחדש של מק"ע. בדצמבר 1940, החלה מק"ע להוציא כתב-עת חדש "אל-שאראה", על בסיס כתב דומה של [[ולדימיר איליץ' לנין|לנין]]. ב-1942, מק"ע רכשה מכונת דפוס להגדלה התפוצה לאלפים. בתקופה הזאת, פהד ניסה לבסס ולבצר את הנהגתו במפלגה, וגירש ממנה גורמים סוררים, בעיניו. בזמן נסיעה למוסקבה, התרחש פיצול במפלגה, מני רבים; קבוצת נאמנים לפהד ייסודו עיתון חדש, לאחר שנדחקו מהנהגת מק"ע בקונגרס מאולתר שזומן בהיעדרו. שני הפרסומים טענו לייצג את מק"ע, ורק חשפו את הקרעים שהתקיימו בתוכה. ב-1943 התפרק הקומינטרן, אירוע שפהד ראה כבשורה לתנועה הקומוניסטית העולמית בכלל, ולמק"ע בפרט. ללא הקומינטרן, מק"ע השתחררה מהשליטה הרשמית של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות; וכך היה לה מרחב פעולה גדול יותר בענייניה הלאומיים והאזוריים של עיראק. במאמר שכתב בנושא, הבהיר פהד כי פירוק הקומינטרן הגדיל את האחריות של מק"ע, הואיל והוא מאפשר לקומוניסטים העיראקיים לעבוד עם כוחות "עממיים ודמוקרטים". בתגובה להמשך הפיצולים והפילוגים המפלגה, פהד דרש קיום בחירות חדשות למרכז המפלגה, וכי כל הקבוצות הפורשות יסורו למרותה, תוך שהם מתפרקות ומעבירות לידי מק"ע את ציוד הדפוס ששימש אותן. הדרישה גם הייתה כי החברים יחזרו כיחידים, לא כקבוצה, ובלא תנאים. כך גם קרה עם החברים הערביים של קבוצת "אחדות המאבק". החברים הכורדיים, עם זאת, סירבו להתפרק, בטענה כי הם 'פועלים כמפלגה קומוניסטית כורדית'. בהמשך חלקם יהיו ממקימי המפלגה הדמוקרטית הכורדית, אחרים יחזרו למק"ע ונוספים פשוט יתפזרו.<ref>Ibid, p.26-30</ref>
+במקביל, חזר "החבר פהד" מלימודיו במוסקבה, ומיהר לעסוק בארגונה מחדש של מק"ע. בדצמבר 1940, החלה מק"ע להוציא כתב-עת חדש "אל-שאראה", על בסיס כתב דומה של [[ולדימיר איליץ' לנין|לנין]]. ב-1942, מק"ע רכשה מכונת דפוס להגדלה התפוצה לאלפים. בתקופה הזאת, "החבר פהד" ניסה לבסס ולבצר את הנהגתו במפלגה, וגירש ממנה גורמים סוררים, בעיניו. בזמן נסיעה למוסקבה, התרחש פיצול במפלגה, מני רבים; קבוצת נאמנים ל"חבר פהד" ייסודו עיתון חדש, לאחר שנדחקו מהנהגת מק"ע בקונגרס מאולתר שזומן בהיעדרו. שני הפרסומים טענו לייצג את מק"ע, ורק חשפו את הקרעים שהתקיימו בתוכה. ב-1943 התפרק הקומינטרן, אירוע ש"החבר פהד" ראה כבשורה לתנועה הקומוניסטית העולמית בכלל, ולמק"ע בפרט. ללא הקומינטרן, מק"ע השתחררה מהשליטה הרשמית של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות; וכך היה לה מרחב פעולה גדול יותר בענייניה הלאומיים והאזוריים של עיראק. במאמר שכתב בנושא, הבהיר "החבר פהד" כי פירוק הקומינטרן הגדיל את האחריות של מק"ע, הואיל והוא מאפשר לקומוניסטים העיראקיים לעבוד עם כוחות "עממיים ודמוקרטים". בתגובה להמשך הפיצולים והפילוגים המפלגה, פהד דרש קיום בחירות חדשות למרכז המפלגה, וכי כל הקבוצות הפורשות יסורו למרותה, תוך שהם מתפרקות ומעבירות לידי מק"ע את ציוד הדפוס ששימש אותן. הדרישה גם הייתה כי החברים יחזרו כיחידים, לא כקבוצה, ובלא תנאים. כך גם קרה עם החברים הערביים של קבוצת "אחדות המאבק". החברים הכורדיים, עם זאת, סירבו להתפרק, בטענה כי הם 'פועלים כמפלגה קומוניסטית כורדית'. בהמשך חלקם יהיו ממקימי המפלגה הדמוקרטית הכורדית, אחרים יחזרו למק"ע ונוספים פשוט יתפזרו.<ref>Ibid, p.26-30</ref>
-לאחר שבשנים 1940-1944 חוותה מק"ע גדילה בכמות חבריה, נתכנס בבגדד קונגרס לכתיבת הצ'רטר הלאומי שלה המפלגה. המסמך, שנכתב בידי פהד, ואומץ פה-אחד בידי באי הוועידה, התמקד במטרות לאומיות ודמוקרטיות. רק דרישות קומוניסטיות ועקרונות אידיאולוגיים מועטים נכללו. בין היתר: קריאה לעצמאות עיראק; חלוקה מחדש של האדמה, והענקה, בלא-תשלום, את אדמות העיבוד לאיכרים; הרחבת החינוך בלא קשר למגדר או חלוקות אתניות וחברתיות; שוויון זכויות לנשים; שוויון זכויות לכורדים ובני מיעוטים נוספים; כינון יחסים מדיניים עם ברה"מ; חירות וריבונות לאומיים לפלסטין, ולמדינות אחרות תחת משטר קולוניאליסטי, עצמאות מלאה לעיראק, מצרים, סוריה ולבנון; מאבק נגד "התוקפנות הציונית הפוליטית והכלכלית".<ref>Ibid, p.32-33</ref>
+לאחר שבשנים 1940-1944 חוותה מק"ע גדילה בכמות חבריה, נתכנס בבגדד קונגרס לכתיבת הצ'רטר הלאומי שלה המפלגה. המסמך, שנכתב בידי "החבר פהד", ואומץ פה-אחד בידי באי הוועידה, התמקד במטרות לאומיות ודמוקרטיות. רק דרישות קומוניסטיות ועקרונות אידיאולוגיים מועטים נכללו. בין היתר: קריאה לעצמאות עיראק; חלוקה מחדש של האדמה, והענקה, בלא-תשלום, את אדמות העיבוד לאיכרים; הרחבת החינוך בלא קשר למגדר או חלוקות אתניות וחברתיות; שוויון זכויות לנשים; שוויון זכויות לכורדים ובני מיעוטים נוספים; כינון יחסים מדיניים עם ברה"מ; חירות וריבונות לאומיים לפלסטין, ולמדינות אחרות תחת משטר קולוניאליסטי, עצמאות מלאה לעיראק, מצרים, סוריה ולבנון; מאבק נגד "התוקפנות הציונית הפוליטית והכלכלית".<ref>Ibid, p.32-33</ref>
 == אחרי המלחמה – 1945-1958 ==

	הערך נמצא בשלבי עבודה במסגרת מיזם "עבודות ויקידמיות" עם האוניברסיטה העברית בירושלים – הקורס האקדמי "עיראק ואתגרי ההווה: היסטוריה של מדינה שנבנתה שלוש פעמים (38162)". נא לא לערוך ערך זה עד להסרת התבנית. הערות לערך נא להוסיף בדף השיחה.
	העבודה על הערך עתידה להסתיים בתאריך 10 באוקטובר 2021. ניתן להסיר את התבנית משחלפו שלושה שבועות מן התאריך הנקוב.	שיחה