מייקל מקפול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מייקל מקפול
Michael McFaul
Michael McFaul.jpg
לידה 1 באוקטובר 1963 (בן 55)
גלאזגו, מונטנה, ארצות הברית
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
השכלה סנט ג'ונס קולג', אוקספורד, אוניברסיטת סטנפורד עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק דיפלומט, מרצה באוניברסיטה עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הדמוקרטית
בת זוג דונה נורטון (1993–)
שגריר ארצות הברית ברוסיה
15 בספטמבר 20114 בפברואר 2014
(שנתיים ו-20 שבועות)
תחת נשיא ארצות הברית ברק אובמה
פרסים והוקרה
מלגת רודס עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מייקל אנתוני מקפולאנגלית: Michael Anthony McFaul; נולד ב-1 באוקטובר 1963) הוא פרופסור ודיפלומט אמריקאי שכיהן כשגריר ארצות הברית ברוסיה בשנים 2012–2014. קודם לכן היה חבר המועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית והיה עוזר מיוחד לנשיא ארצות הברית לענייני ביטחון לאומי. טרם מינויו לתפקיד בבית הלבן עבד כמרצה ופרופסור באוניברסיטת סטנפורד, לאחר שובו מרוסיה חזר לאקדמיה והוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת סטנפורד.

ילדותו והשכלתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מייקל נולד בגלאזגו לקיפ והלן מקפול, למשפחה ברוכת ילדים. אביו היה מוזיקאי ומורה למוזיקה.[1]

מקפול סיים תואר ראשון ביחסים בינלאומיים ושפות סלאביות ותואר שני בלימודים סלאביים ולימודים מזרח אירופיים מאוניברסיטת סטנפורד ב-1986 ונסע כסטודנט לזמן קצר לברית המועצות, תחילה בקיץ 1983 למד רוסית באוניברסיטת לנינגרד ולאחר מכן שהה במשך סמסטר שלם ב-1985 באוניברסיטת מוסקבה. הוא זכה במלגת רודז וקיבל תואר דוקטור ביחסים בינלאומיים מאוניברסיטת אוקספורד ב-1991 וכתב תזה על מעורבות ארצות הברית וברית המועצות בתנועות מהפכניות באפריקה הדרומית.

ב-2015 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת מונטנה.[2][3]

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקפול היה ידידו של סרגיי מרקוב ויחד עמו עזר להקים את מרכז קרנגי במוסקבה ב-1994. יחסיו של מקפול עם דמויות פוליטיות שונות ברוסיה של שנות ה-90 הביאו לגינויו על ידי דמויות בכירות בסגל הקרמלין ובפרלמנט הרוסי.

מקפול היה לפרופסור למדע המדינה באוניברסיטת סטנפורד וניהל את המרכז לפיתוח הדמוקרטיה של האוניברסיטה. בשנת 2011 ברק אובמה מינה את מקפול לשגריר ארצות הברית ברוסיה, ב-17 בדצמבר אותה שנה מינויו אושר על ידי הסנאט של ארצות הברית והיה הדיפלומט השני בלבד בתולדות ארצות הברית שלא היה דיפלומט טרם מינויו לתפקיד שגריר לרוסיה. מקפול התפטר מתפקידו ב-4 בפברואר 2014. במקומו מונה ג'ון טאפט.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקפול נשוי לדונה נורטון ולו 2 בנים ממנה. הוא דובר רוסית, פולנית ופורטוגזית.

עמדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר נאומו של פוטין במצעד יום הניצחון ב-9 במאי 2007[4], כתב לוועדה ליחסים בינלאומיים של בית הנבחרים האמריקאי כי פוטין הוא מנהיג פרנואידי שזקוק לאויבים מבחוץ על מנת לזכות בהכרה מבית[5].

לאחר מינויו לשגריר ספג ביקורת על כך כי מונה לארגן "הפיכה צבעונית" ברוסיה, בדומה להפיכות שפרצו בגאורגיה ובאוקראינה, אך הוא דחה טענות אלה מכל וכל[6]. דוברת משרד החוץ הרוסי מריה זכארובה אמרה עליו ביוני 2016 כי מקפול למעשה נכשל כישלון מקצועי חרוץ במילוי משימותיו הדיפלומטיות[7].

לדברי מקפול "מדינה רוסית זו אף הרסה את העושר המערבי וההשקעה המיואשת על ידי אכיפת תקנות איכות סביבה באופן שרירותי כנגד משקיעים זרים בנפט, תוך סגירת השותפויות הזרות בפיתוח שדה הגז שטוקמן ושלילת ויזה למשקיע המניות הגדול ברוסיה, האזרח הבריטי ויליאם בראודר (במקור: This unconstrained Russian state also has destroyed Western wealth and discouraged investment by arbitrarily enforcing environmental regulations against foreign oil investors, shutting out foreign partners in the development of the Shtokman gas field, and denying a visa to the largest portfolio investor in Russia, British citizen William Browder.[8])

הוא אף טען כי בתחום היחסים הבינלאומיים פוטין מנהל מדיניות שלטעמו כמעט שאינה לוקחת בחשבון את האינטרסים האמריקאים (במקור: Regarding international affairs, Putin pursues polices that he believes serve Russia’s national interests, with little attention paid to American interests.[9]) והוא ידוע כמבקר חריף לפוטין ושלטונו.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Michael McFaul, Russia’s Unfinished Revolution: Political Change from Gorbachev to Putin, 400 pages, Cornell University Press, 2002. ISBN 0801488141, ISBN 978-0801488146.
  • James M. Goldgeier, Michael McFaul, Power and Purpose: U.S. Policy Toward Russia After the Cold War 450 pp. Brookings Institution Press, 2003. ISBN 0815731736 / ISBN 9780815731733.
  • Michael A. McFaul, Anders Aslund, Revolution in Orange: The Origins of Ukraine's Democratic Breakthrough, Carnegie Endowment for International Peace, 2006
  • Michael McFaul and Sergei Markov, The Troubled Birth of Russian Democracy: Political Parties, Programs, and Profiles, Stanford, CA: Hoover Institution Press, 1993.
  • Michael McFaul, Post-Communist Politics: Democratic Prospects in Russia and Eastern Europe, Washington, D.C.: Center for Strategic & International Studies, 1993.
  • Michael McFaul, Russia’s 1996 Presidential Election: The End of Polarized Politics, Stanford, CA: Hoover Institution Press, 1997.
  • Michael McFaul and Timothy Colton, Popular Choice and Managed Democracy: The Russian Elections of 1999 and 2000, Washington: Brookings Institution Press, 2003.
  • Michael McFaul and James Goldgeier, Power and Purpose: American Policy toward Russia after the Cold War, Washington: Brookings Institution Press, 2003.
  • Michael McFaul, Nikolai Petrov and Andrei Ryabov, Between Dictatorship and Democracy: Russian Post-Communist Political Reform, Washington: Carnegie Endowment for International Peace, 2004.
  • Michael McFaul, Advancing Democracy Abroad: Why We Should and How We Can, Hoover Studies in Politics, Economics, and Society, 2009.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מייקל מקפול בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]