מיכאיל זושצ'נקו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מיכאיל זושצ'נקו

מיכאיל מיכאילוביץ' זושצ'נקורוסית: Михаи́л Миха́йлович Зо́щенко ;‏ 9 באוגוסט (28 ביולי לפי הלוח היוליאני שהיה נהוג באותה עת ברוסיה) 1894 - 22 ביולי 1958) היה סופר סובייטי. בסוף שנות ה-40 היה במרכזה של מערכה שהוביל אנדריי ז'דאנוב, וכתוצאה ממנה נאסר להוציא לאור את יצירותיו. לאחר פטירת יוסיף סטלין חודשה חברותו באיגוד הסופרים, ואף יצא לאור ספר חדש.

מיכאיל זושצ'נקו נולד בסנקט פטרבורג למשפחה אצילה, אך לא עשירה. אביו היה צייר, לפני הנישואין אמו הופיעה כשחקנית וכתבה מספר סיפורים קצרים. לאחר סיום בית הספר החל זושצ'נקו ללמוד משפטים באוניברסיטת סנקט פטרבורג, אך לימודיו הופסקו.

מלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-29 בספטמבר 1914 זושצ'נקו גויס לצבא האימפריה הרוסית ונשלח לקורס קצונה. לאחר סיום הקורס הוא נשלח לחזית. בנובמבר 1915 הוא נפצע. במהלך שירותו הקרבי קיבל חמישה עיטורים על גבורתו בקרב. ביולי 1916 נפצע במהלך מתקפה כימית. לאחר החלמה החליט הקצין הצעיר לחזור ליחידה קרבית למרות שרופאיו המליצו על יחידה עורפית. בנובמבר 1916 הוא קודם למפקד גדוד. בינואר 1917 הועלה זושצ'נקו לדרגת קפטן והוענק לו עיטור נוסף. לאור מהפכת פברואר זושצ'נקו לא הצליח לקבלו.

בפברואר 1917 בריאותו נחלשה עקב סיבוכים לאחר הרעלה כימית משנת 1916. לאחר שהייה בבית החולים הוא נשלח לעתודה. בקיץ 1917 מונה למנהל הדואר בפטרוגרד. זמן קצר לאחר מהפכת אוקטובר הוא נסע לארכנגלסק והצטרף לשורות מתנגדי השלטון הסובייטי. למרות התקדמות הצבא האדום לעיר הוא סירב לעזוב את רוסיה הסובייטית ולנסוע לצרפת.

בתחילת שנת 1919, למרות בריאותו החלשה,ו התגייס לצבא האדום ושירת בתפקיד מטה. באפריל 1919 לאחר התקף לב הוא שוחרר מהצבא.

פעילות ספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחרור מהצבא עסק בעבודות שונות. במקביל הוא למד ספרות אצל קורניי צ'וקובסקי. בשנת 1922 יצא לאור סיפור ראשון של זושצ'נקו. הוא כתב על חייו של אזרח פשוט ובשפה פשוטה. תוך זמן קצר סיפוריו זכו לפופולריות רבה והודפסו במהדורות גדולות. זושצ'נקו סייר הרבה ברחבי ברית המועצות והופיע מפני קהל.

בשנת 1929 זושצ'נקו פרסם ספר המבוסס על מכתבים שקיבל. תוכן הספר הדהים את קוראיו שציפו לסיפורים קלים. בעקבות פרסום הספר לוסבולוד מיירהולד נאסר לעלות על הבמה מחזה של זושצ'נקו. בשנות ה-30 זושצ'נקו אולץ להשתתף בנסיעת הסופרים הסובייטים באתר בניית תעלת בלומורקנאל. זושצ'נקו הבין את המציאות הקשה של אסירי גולג אך בכל זאת אולץ להשתתף ספר בו הסופרים שיבחו את פעילות האסירים לטובת בניית המדינה החדשה.

בשנת 1935 זושצ'קנו פרסם יצירה חדשה "הספר הכחול". לאחר ההוצאה לאור של הספר נאסר על זושצ'קנו לכתוב על כל נושא חוץ מ"סאטירה בונה על היבטים ספציפיים של החיים בברית המועצות". מעשית, הסופר התחיל לכתוב סיפורי ילדים בלבד.

בשנת 1939 לזושצ'נקו הוענק עיטור הדגל האדום של העמל.

בתחילת מלחמת העולם השנייה זושצ'נקו ביקש להתגייס אך לאור בריאותו קיבל תשובה שלילית לבקשתו. בתקופה זו הוא הופיע הרבה ברדיו וכתב לעתונים. בספטמבר 1941 הוא הועבר לאלמטי. באלמטי זושצ'נקו המשיך בפעילות הספרותית וכתב תסריטים לכמה סרטים. בשנת 1943 הוא חזר למוסקבה וכתב כמה מחזות שהועלו בתיאטרון בלנינגרד.

החל מסוף שנות ה-30 זושצ'נקו עבד על יצירתו הגדולה "לפני זריחת השמש". באוגוסט 1943 הרומן החל להתפרסם בירחון "אוקטיאבר" אך לאחר פרסום שלושת הפרקים הראשונים נאסר המשך פרסומו. הרומן יצא לאור רק בשנת 1968 בארצות הברית ובשנת 1987 בברית המועצות.

באפריל 1946 הוענקה לזושצ'נקו מדליה עבור "עמל מצטיין בתקופת המלחמה". באוגוסט 1946 פורסמה החלטת הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות בו נמתחה ביקורת קשה על פעילותו הספרותית והוא הואשם בין היתר בהתנהגות שאינה הולמת במהלך המלחמה. הוא הוגדר כסופר שמסלף את המציאות הסובייטית ביצירותיו ואין לו מקום בין הסופרים הסובייטים. זמן קצר לאחר פרסום החלטה זו אנדריי ז'דאנוב הצטרף למערכה וגינה בחריפות רבה את זושצ'נקו. כתוצאה מכך זושצ'נקו סולק מאיגוד הסופרים הסובייטים[1], שמו לא הוזכר יותר באמצעי התקשורת ואף בתרגומים שלו שהמשיכו להתפרסם שמו לא הוזכר. במשך שבע שנים, עד לשנת 1953, התפרנס זושצ'נקו מתרגומים ומעבודות סנדלרות. לאחר פטירת יוסיף סטלין, החלו אלכסנדר טברדובסקי וקונסטנטין סימונוב לפעול לניקוי שמו של זושצ'נקו. סימונוב התנגד למונח "חידוש חברותו באיגוד הסופרים" והציע את קבלת זושצ'נקו לאיגוד הסופרים מחדש. לטענתו, חידוש החברות כמוה כהודאת המפלגה בטעות והכרה בכך שזושצ'נקו הואשם על לא עוול בכפו. ביוני 1953 זושצ'נקו התקבל מחדש באיגוד הסופרים על בסיס "תרגומים שבוצעו בשנים 1946-1953".

במאי 1954 הוזמנו מיכאיל זושצ'נקו ואנה אחמטובה לפגישה עם סטודנטים מאנגליה. הסטודנטים התעניינו איך הוא מתייחס להחלטה משנת 1946. זושצ'נקו ענה שהוא לא יכול להסכים עם האשמות נגדו וכקצין בעל עיטורים כתב ספרים במצפון נקי ולא ניתן לראות בסאטירה שביצירותיו האשמות כלפי העם הסובייטי. לאחר הופעה זו בעיתונות סובייטית החלו האשמות שזושצ'נקו לא הכיר בהחלטות הנכונות של המפלגה. לקראת אספת איגוד הסופרים ביקש קונסטנטין סימונוב מזושצ'נקו להכיר בטעויות. הסופר סירב.

בשנת 1954 הגיע זושצ'נקו לגיל הגמלאות, אך המדינה סירבה להעניק לו גמלת זיקנה. בשנת 1956, לאחר הפסקה ארוכת שנים יצא לאור ספר שלו. באביב 1958 הוא חלה שוב וכבר לא היה יכול לזהות את מבקריו בביתו בפרברי לנינגרד. ב-22 ביולי 1958 נפטר ממחלת לב.

בשנת 1975 לאוניד גאידאי צילם סרט המבוסס על יצירות של זושצ'נקו. בשנת 1988 בדירתו האחרונה הוקם מוזיאון. בשנת 2008 יצא לאור אוסף יצירותיו ב-7 כרכים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מיכאיל זושצ'נקו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אריאל בולשטיין, ‏מיומנו של מנוול הספרות, באתר ישראל היום, 16 פברואר 2018