מיכאל מאיר (ארכאולוג)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מיכאל מאיר
Max Michael Moshe Mayer
Michael museum 1960s.jpg
לידה ספטמבר 1922
קרלסרוהה
פטירה 20 בדצמבר 1999 (בגיל 77)
קיבוץ גלעד, ישראל
ענף מדעי ארכאולוגיה
מקום מגורים ישראל,גרמניה
מקום קבורה קיבוץ גלעד, ישראל
עיסוק ארכאולוג עריכת הנתון בוויקינתונים
תרומות עיקריות
חקר אזור קיבוץ גלעד
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מקס מיכאל (משה) מאיר (ספטמבר 1922 - 20 בדצמבר 1999) היה ארכאולוג[1] ישראלי.

מיכאל מאיר נולד בקרלסרוהה, בדרום גרמניה, למשפחה ותיקה מאוד בגרמניה. מצד אמו הייתה זו משפחה ידועה במשך מאות שנים - משפחת וורמסֵר (Wormser). הייתה זו משפחה של ראשי קהילות ודיינים, שכמה מהם ידועים בתולדות יהודי מערב גרמניה.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1937, בהיותו בן 15 עבר ללמוד גידול גפנים וייצור יין בבי"ס חקלאי ב Beaune שבצרפת כהכנה לעלייתו לארץ. מלחמת העולם השנייה פרצה בדיוק לאחר שסיים את לימודיו. שנות המלחמה עברו עליו בבריחה מתמדת, במחנה הריכוז ב- Camp Gurs שבפירנאים (עד 1942) ובעבודה בכפרים קטנים בדרום ומזרח צרפת. הוא הצליח לשרוד בעזרת מסמכים מזויפים שסיפקה לו תנועת הצופים היהודיים, ה-EIF, בראשות רובר גמזון שהייתה בקשר רצוף עם המחתרת הצרפתית French Resistance. בשנת 1944 סייעה לו המחתרת היהודית - Maquis להימלט דרך הרי הפירנאים ואנדורה ל Lerida בספרד, שהייתה נייטרלית, לנמל קדיס ומשם הפליג באונייה "גוויניאה" לארץ ישראל, כשברשותו סרטיפיקט מטעם ממשלת המנדט, והיה מבין המקימים של קיבוץ גלעד[2], או בשמו המקורי אבן יצחק על שם התורם יצחק הוכברג.

תרומתו לארכאולוגיה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל התמחותו בגידול גפנים הקים מיכאל את הכרם בקיבוץ גלעד וניהל אותו עד חיסולו עקב אי כדאיות כלכלית. לאחר מכן עבד במטעי השזיפים, המשמשים, האגסים והתפוחים בקיבוץ. את זמנו החופשי ושנות הפנסיה שלו הקדיש לארכאולוגיה:

"תוך כדי העבודה בכרם, בשזיפים, ראיתי שיש הרבה חרסים וכלי צור והתחלתי לאסוף. באתי תמיד הביתה עם כיסים נפוחים, מלאים באבנים. מצאתי גם שתי מטבעות וראיתי שלא כתוב עליהן בערבית, סימן שהן עתיקות. כשהיה לי ארגז מלא חרסים ואבני צור התחלתי להתעניין ולפגוש חברים מקיבוצים אחרים, לרכוש ספרים, ובמשך השנים התמחיתי בכל מה שנמצא באזור, וזה הרבה, הרבה מאוד!"[3]

במשך למעלה מחמישים שנה חשף לבדו במו ידיו שרידים של החברה הקדומה באזור גלעד. הוא סייר, גילה, סקר וחפר יותר ממאה אתרים, כשכלי עבודתו העיקריים היו מברג קטן ומברשת. בהיותו אוטודידקט צבר ידע רב, כאשר עיקר התמקדותו הייתה באזור גלעד ובתקופה הכלקוליתית[4].

בין היתר הוא גילה את האתר הפרוטוהיסטורי נחל ספלול צפון במדרון גבעה שמצפון לקיבוץ גלעד.[5]

מיכאל צבר אוסף מרשים של ממצאים מהאזור, ופתח מוזיאון בו הוצגו ממצאיו. המוזיאון הראשון שלו היה ברפת הקיבוץ, בחדר קטן שנועד לאחסון החלב. כד החרס הראשון שהדביק מחלקים רבים נשבר לחתיכות על ידי החולדות, ולכן החליט שעליו למצוא מקום אחר. מיכאל נהג לומר ש'אין אצלו בנים חורגים' ולכן התעניין ואף הציג במוזיאון ממצאים מכל התקופות, מכלי אבן פרהיסטוריים ועד לשרידים מימי הביניים[6].

למרות היותו "נאמן עתיקות" שנים רבות, ולמרות תרומתו לארכאולוגיה האזורית, לא זכה להכרה שתאפשר לו לנהל חפירה מוכרת, ובשנות השמונים הופסקה עבודתו הארכאולוגית ופרסומיו נקטעו. הספר שתכנן לכתוב, "הפרהיסטוריה והארכאולוגיה של אזור גלעד", שבו ביקש לסכם את עבודת חייו, לא נכתב מעולם, ונותרה רק טיוטת הקדמה לספר זה[7].

מיכאל מאיר נפטר ב-20 בדצמבר 1999 בהיותו בן 77.

בשנת 2001 חודש המוזיאון על ידי אמנון להב, חבר קיבוץ גלעד. המוזיאון, "האדם בגבעות גלעד", מספר את סיפור חייו ומציג את ממצאיו והוא פתוח למבקרים בתאום מראש.

פרסומים מדעיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אמנון להב, האדם בגבעות גלעד: אוסף מיכאל מאיר, מוזיאון האדם בגבעות גלעד, גלעד 2003.
  • יותם מוקד ואמנון להב, סובב גלעד, קיבוץ גלעד, 2007.
  • אמנון להב, לגול את האבן: פרקי גלעד, קיבוץ גלעד, 2009.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [1]
  2. ^ אמנון להב, לגול את האבן: פרקי גלעד, גלעד, 2009. עמ' 65.
  3. ^ אמנון להב, האדם בגבעות גלעד: אוסף מיכאל מאיר, מוזיאון האדם בגבעות גלעד, גלעד 2003. עמ' 3.
  4. ^ אמנון להב, האדם בגבעות גלעד: אוסף מיכאל מאיר, מוזיאון האדם בגבעות גלעד, גלעד 2003.
  5. ^ נמרוד גצוב (28/6/2006), "נחל ספלול צפון", באתר חדשות ארכיאולוגיות גיליון 118 לשנת 2006.
  6. ^ אמנון להב, האדם בגבעות גלעד: אוסף מיכאל מאיר, מוזיאון האדם בגבעות גלעד, גלעד 2003.
  7. ^ אמנון להב, האדם בגבעות גלעד: אוסף מיכאל מאיר, מוזיאון האדם בגבעות גלעד, גלעד 2003. עמ' 4.