מלחמת שלושת הימים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
"מלחמת שלושת הימים"
מלחמה: מלחמת ההתשה בין ישראל לסוריה
תאריך התחלה: 24 ביוני 1970
תאריך סיום: 26 ביוני 1970
משך הסכסוך: 3 ימים
קרב אחרי: מבצע קיתון 10
מקום: גבול ישראל סוריה, ברמת הגולן, תקיפות אוויר בעומק סוריה.
תוצאה: הרתעה והקטנת היוזמה הצבאיות הסורית כנגד ישראל כמעט לחלוטין.
הצדדים הלוחמים

ישראלישראל  ישראל

סוריהסוריה  סוריה

מפקדים

אלוף פיקוד הצפון
מרדכי גור.

-

כוחות

כוחות חי"ר במוצבי הקו, חיל האוויר, חטיבה 188, כוח הנדסה ויחידות ארטילריה.

חטיבות הקו הסוריות, יחידות ארטילריה, כוחות חי"ר,, ושריון וחיל האוויר.

אבידות

בהפגזות הצבא הסורי נהרגו 11 חיילי צה"ל ונפצעו 55. בפעולת התגמול (מבצע קיתון 10), נהרג חייל אחד ואחד נפצע. בנוסף הופל מטוס מיראז' 3 וטייסו נפל בשבי.

מאות נפגעים ו-36 טנקים[1], חמשת המוצבים שהותקפו הושמדו, צה"ל לקח 38 שבויים, טנק SU-100 ונשק נוסף נלקח שלל.

"מלחמת שלושת הימים" הוא כינוי שניתן לשלושת ימי לחימה בין צבא סוריה לבין צה"ל בין 24 ל-26 ביוני 1970, לאורך הגבול ברמת הגולן ובעומק סוריה.[2][3]

הקרבות התחילו בערב ה-24 ביוני בהפגזה סורית ברמת הגולן, שבחסותה ניסו שני כוחות סוריים לכבוש שני מוצבי חי"ר ישראלים. ההתקפות הסוריות נהדפו. בבוקר למחרת נפתחה אש סורית בגזרת קוניטרה, ובתגובה הפגיז חיל האוויר הישראלי מחנות צבא סורי באזור דמשק. השקט נשמר באופן יחסי עד שבערב התחדשו חילופי האש באופן דליל.

כתגובה, בבוקר ה-26 ביוני, יצא צה"ל למבצע נרחב בשם מבצע קיתון 10, שבו הותקפו והושמדו חמישה מוצבי קו סוריים וכוחות השריון הסורי המגן נהדפו. עם ערב שבו כוחות צה"ל לשטח ישראל יחד עם ציוד שלל סורי ו-38 שבויים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כיבוש רמת הגולן במלחמת ששת הימים הקים צה"ל מערך הגנה לאורך קו הגבול החדש עם סוריה, שכלל 20 מוצבים, תעלות נ"ט לאורך הגזרה ופרש את חטיבת השריון 188 ששימשה עתודה והשתלבה בהגנת מוצבי הקו.

הצבא הסורי נחלש לאחר מלחמת ששת הימים, ונזקק לתקופת התחמשות והתארגנות. מיוני 1967 (תום המלחמה) ועד פברואר 1969, לא יזם הצבא הסורי פעולות התקפיות למעט מספר חדירות ופעולות חבלניות של ארגוני מחבלים, בעיקרם ארגון א-סאעקה של מפלגת הבעת'. החל מ-1969, גברו הפעולות ההתקפיות וצה"ל התחיל להגיב בעיקר בהפצצות מהאוויר על מחנות המחבלים.

בחודש דצמבר 1969, לאחר לחץ מדינות ערב באזור וקרוב להשלמת ההתחמשות מחדש, התחיל הצבא הסורי ביוזמות התקפיות, נקודתיות בהיקף מצומצם לאורך קו הגבול. בכך הצטרף לירדן שכבר ניהלה פעולות כאלה נגד ישראל ולמצרים שהייתה שקועה במלחמת ההתשה שהתנהלה באופן יומיומי כמעט לאורך התעלה.

במהלך 1970, המתיחות לאורך הגבול הסורי-ישראלי עלתה בהדרגה וצה"ל הגיב בפעולות יזומות משלו. הסלמה משמעותית ארעה ב-16 ביוני 1970 בעקבות שתי פשיטות של כוח חי"ר ישראלי מוסק לעומק סוריה. הכוח הישראלי הפגיז בסיס טירונים והרס גשר מרכזי וחזר לבסיסו ללא נפגעים.

מהלכי הקרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

24 ביוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרבות החלו עם הפגזות סוריות לאורך כל גזרת רמת הגולן בערב ה-24 ביוני. שני כוחות סורים, בחסות ההפגזה, נעו לכיוון גבול ישראל כדי לתקוף שני מוצבים. הכוח הראשון כוח חי"ר, נע לכיוון רכס הבוסטר בצפון רמת הגולן, אך נהדף טרם עבר את הגבול. הכוח השני, כוח שריון, נע לכיוון כודנה באזור תל פרס בדרום רמת הגולן, הכוח הצליח לעבור את הגבול ותקף מוצב חי"ר באזור כודנה עד שלבסוף נהדף אף הוא.

בתגובה, הפעיל צה"ל כוחות שריון מחטיבה 188 כנגד התקיפות, יחידות ארטילריה פתחו באש כנגד מטרות סוריות ואף הוצאו גיחות חיל האוויר שהפציץ מטרות סוריות. בסוף יום הקרב, הוסב נזק למוצבי הקו הישראלי, היה לצה"ל הרוג אחד ו-18 פצועים. בפיקוד החלו הכנות למבצע תגמול, שתוכנן ל-26 ביוני.

קוניטרה ב-1967

25 ביוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוקר השני לקרבות פתחו הסורים באש באזור קוניטרה שהייתה מקום ההתיישבות מרום גולן. בתגובה, בשעה 11:00 תקפו מטוסי חיל האוויר מחנות צבא סורי באזור דמשק ונפתחה אש טנקים וארטילריה לעבר המוצבים הסורים לאורך הקו, במהלך התקיפות הופל מטוס מיג סורי על ידי מטוס F-4 פנטום ישראלי שהוטס על ידי איתן פלד באמצעות טיל אוויר-אוויר.

בהמשך אותו היום שרר שקט יחסי בין הצדדים למעט מספר תקריות בערב, כאשר נפתחה אש דלילה מהצד הסורי ומטוס מיג סורי תקף מספר טנקים בדרום הרמה, ללא הצלחה. במשך היום תקפו מטוסי חיל האוויר סוללות ארטילריה סוריות. לאורך היום, הוסב נזק ואבידות רבות לקו הסורי. לצה"ל היה הרוג אחד ושני חיילים פצועים.

26 ביוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע קיתון 10

ב-26 ביוני, תוכנן מבצע תגמול רחב שכלל תקיפה של שני גדודי השריון של חטיבה 188 בעבר הגבול ועומק קו המוצבים הסורי, יחד עם כוחות הנדסה למעבר המכשולים ותעלות הנ"ט, בסיוע יחידות ארטילריה וחיל האוויר.

מהלך המבצע כלל פשיטה של שני גדודי שריון ("סופה" 53 ו"סער" 74) על שלושת מוצבי הקו הסורים: "ארבעת הבתים", "צידא" ו"אל-חנות" שבדרום קו הגבול, תחת חסות הפגזה ארטילרית ומהאוויר. לאחר הצלחת הכוחות והריסת מתקני המוצבים, לקראת 14:30 הוחלט להרחיב את המבצע לשני מוצבים נוספים: "אום לוקס" ו"תל דרעיה", מוצבים אלו נכבשו אף הם.

במהלך הקרבות, הצליחו כוחות השריון של 188 להדוף כוח שריון סורי של כ-50 טנקים שנע כנגד כוחות המבצע. צה"ל איבד חייל אחד במהלך המבצע, כאשר במהלך ההפגזות הסוריות נהרגו 9 חיילים נוספים במהלך היום הוסב נזק רב לחמשת המוצבים שהותקפו, נלקח ציוד שלל ו-38 שבויי קרב סורים, אבידות הצבא הסורי מנו במאות בשלושת ימי הקרבות.

בקרבות אוויר בין מטוסי מיראז' 3 ישראליים מטייסת 117 לבין מטוסי מיג 21 ומיג 17 סוריים הופלו ארבעה מטוסים סוריים ומטוס מיראז' ישראלי אחד. טייס המיראז', בועז איתן נטש את מטוסו לאחר שנפגע מעל שטח סוריה מטיל אוויר אוויר ונפל בשבי.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההצלחה של מבצע קיתון 10 וקרבות 'מלחמת שלושת הימים', צמצמו מאוד את היוזמה ההתקפית הצבאית של סוריה כנגד ישראל וההתנגשויות לאורך הגבול הסורי פסקו לגמרי למשך שנתיים עד פברואר 1972. בשנתיים אלו, המשיכה פעילות של ארגוני טרור בגזרה בעידודה של סוריה מבלי שצבא סוריה יקח חלק בפעילות.

במהלך 1970, מלבד המכה שספגה סוריה ברמת הגולן, הייתה סוריה במתיחות עם ירדן סביב אירועי ספטמבר השחור ותקריות גבול, מה שגרם לצבא סוריה לשמור שקט יחסי ולהימנע מתקריות צבאיות עם ישראל.

החל מפברואר 1972, התחיל הצבא הסורי להשתתף באופן פעיל בפעילות חבלנית כנגד ישראל ואף יזם מספר תקריות אש, אלה הביאו את ישראל להגיב בייזום קרבות שקיבלו את הכינוי "ימי קרב". ב-6 באוקטובר 1973, הסתיימו תקריות האש היומיות ונפתחה מלחמה כוללת בשתי חזיתות, מלחמת יום הכיפורים.

חילופי שבויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הקרבות, נפלו 38 שבויים סורים בידי צה"ל. ב-26 ביוני הופל מטוס מסוג מיראז' 3 על ידי עמדת נ"מ והטייס בועז איתן[4] נפל בשבי הסורי.

שלוש שנים לאחר מכן, ב-3 ביוני 1973, הוחזר איתן יחד עם שני טייסים ישראלים נוספים, גדעון מגן ופינחס (פיניק) נחמני, תמורת 46 שבויים סורים, כולל 38 השבויים מימי הקרב וכולל חמישה קצינים סורים שנחטפו במבצע ארגז.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בני קשת, חני זיו ויואב גלבר, מהוצאת משרד הביטחון.
  2. ^ יהודה ואלך, ...לא על מגש של כסף, אטלס כרטא, עמ' 94, 98.
  3. ^ יעקב ארז ואילן כפיר, אנציקלופדיה לצבא וביטחון: חיל השריון, הוצאת רביבים, 1981, עמ' 137 - 150.
  4. ^ עמי גינזבורג, "אהיה בסייפן כל עוד אני חי", באתר הארץ, 30 בדצמבר 2005