לדלג לתוכן

ממלכת קיליקיה הארמנית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ממלכת קיליקיה הארמנית
Կիլիկիայի Հայկական Թագավորություն
ממשל
ראש המדינה list of monarchs of the Armenian Kingdom of Cilicia עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה נפוצה Middle Armenian, צרפתית עתיקה, לטינית, יוונית ביזנטית עריכת הנתון בוויקינתונים
גאוגרפיה
יבשת אסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
היסטוריה
תאריכי הקמה 1080 עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריכי פירוק 1375 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
שלט השושלת ההתומית (אנ')

ממלכת קיליקיה הארמניתארמנית: Կիլիկիոյ Հայկական Թագաւորութիւն)[1] הייתה מדינה שהוקמה בימי הביניים על ידי פליטים ארמנים מארמניה וממזרח אסיה הקטנה, שנמלטו מפני הסלג'וקים, החל ברבע האחרון של המאה ה-11 ואשר התקיימה עד שנת 1375. הממלכה קמה במרכז השטח המהווה את מרכז דרומה של טורקיה בת ימינו, והקיפה בשיאה את חופי הים התיכון והרי הטאורוס שבקיליקיה, מפמפיליה במערב ועד נהר הפרת במזרח. בתקופת קיומה הממלכה שיתפה פעולה עם ממלכת ירושלים ומדינות צלבניות אחרות נגד האויב המוסלמי המשותף, אך שיתוף הפעולה ביניהן לא הגיע לעולם לרמת של ברית הדוקה. ממלכת קיליקיה הארמנית ראתה בעצמה יתד של הנצרות במזרח ומוקד לתרבות וללאומיות של הארמנים, שמולדתם לא הייתה עצמאית. בירתה של הממלכה הייתה בעיר סיס (אנ'), לימים קוזן שמצפון-מזרח לאדנה.

רקע והתפתחות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
נסיכות פילרטוס ברמיוס

קיליקיה נכבשה מהערבים יחד עם קפריסין ואנטיוכיה על ידי ניקפורוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית בשנת 965 לערך. הקיסר גירש את המוסלמים והחל לעודד נוצרים מסוריה וארמניה להתיישב באזור. מדיניות זו נמשכה בתקופתו של בסיליוס השני בולגרוקטונוס אשר הרחיב את תחומי האימפריה לסוריה בדרום ולארמניה במזרח, והתעצמה עם פלישת הסלג'וקים לארמניה בשנות ה-60 של המאה ה-11[2].

לארמנים ניתנו עמדות מפתח בתחומי הממשל והצבא בסְפר המזרחי של האימפריה, וכשאחיזת הביזנטים באסיה הקטנה התערערה לאחר קרב מנזיקרט ניצלו חלק מהם את ההזדמנות והפכו לשליטים מקומיים. פילרטוס ברכמיוס (אנ'), גנרל ארמני לשעבר בצבא הביזנטי, הצליח במיוחד ביישומה של מגמה זו, וב-1078 הקים נסיכות שהשתרעה מרוזנות אדסה הצלבנית במזרח ועד קיליקיה במערב. עם זאת, לקראת מותו של ברכמיוס ב-1086 התפוררה הנסיכות למספר ישויות מקומיות. אחד הנסיכים רופן הראשון, הקים ב-1080 את נסיכות קיליקיה הארמנית וייסד את השושלת שעתידה לשלוט בה עד 1219[3]. בעת מותו של רופן הראשון ב-1095 עדיין התקיימו באזור מספר נסיכויות נוספות לזו שלו.

מפה מדינית של מזרח הים התיכון בשנת 1135

מסע הצלב הראשון שינה את תמונת המצב. הארמנים מצאו בצלבנים בעלי ברית אשר סייעו להם לבסס את מעמדם באזור ולהתגונן נגד הסלג'וקים מצפון. בשנת 1098 הוקמו בסמוך לנסיכות הארמנית שתי מדינות צלבניות – רוזנות אדסה ונסיכות אנטיוכיה. הנסיכות הארמנית המשיכה להתפתח ובמהלך המאה ה-12 ביססה את מעמדה לצידן של שתי הממלכות הצלבניות כישות הארמנית העיקרית באזור. עם נפילתה של רוזנות אדסה ב-1149, התפשטה הנסיכות הארמנית מזרחה אל שטחיה והפכה לגורם פוליטי כה חשוב, עד כי ראש הכנסייה הארמנית העביר בשנת 1151 את מקום מושבו לתחומיה.

הנסיך לבון השני עלה לשלטון בשנת 1187, וב-6 בינואר 1199 הוכתר כמלך לבון הראשון (אנ') בברכת האפיפיור ואמלריך השני מלכה של ממלכת ירושלים, והנסיכות הפכה לממלכה. המלך לבון הראשון התמודד עם כל שכניו והצליח להרחיב את תחומי ממלכתו מערבה לאורך חופי הים התיכון עד פמפיליה (אנ'). לאחר מותו של ב-1219 עבר השלטון בממלכה לשושלת ההֶתוּמית שהצליחה להתמודד עם הגעת המונגולים לאסיה הקטנה בשנת 1242. המונגולים לא פגעו בממלכה ולא ניסו לכבשה, ואף ביססו יחסי ידידות עימה, והארמנים מצידם ניסו לנצרם. ב-1341 נרצח אחרון מלכי השושלת ההתומית (אנ'), ובן דודו קונסטנטין הרביעי מארמניה (אנ'), נצר לשושלת ליזיניאן (אנ') הצלבנית, נבחר למלך. קונסטנטין הרביעי ניסה לכפות את האמונה הקתולית על הממלכה, אך בעוד שהאצולה הסכימה למהלך, נתקל המלך בהתנגדות הכנסייה הארמנית ולמהומות בקרב המוני העם. סופה של הממלכה בא בשנת 1375 עת הממלוכים כבשו את בירתה, והמדינה הארמנית העצמאית האחרונה בימי הביניים ירדה מעל בימת ההיסטוריה.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. מכונה גם "ארמניה הקטנה", אם כי השם הזה יוחד לישות גאוגרפית והיסטורית שונה – ארמניה הקטנהארמנית: Փոքր Հայք) (Lesser Armenia) שהשתרעה ממערב לממלכת ארמניה העתיקה
  2. Donal Stewart, Angus (2001), The Armenian Kingdom and the Mamluks: War and Diplomacy During the Reigns of Het'um II, Netherlands: Brill Academic Publishers, p. 33-34
  3. Kurdoghlian, Mihran (1996), Badmoutioun Hayots, Volume II, Athens, Greece: Hradaragoutioun Azkayin Oussoumnagan Khorhourti, p. 29-56 (בארמנית)