מערכת הפצצה במסלול כבידתי חלקי
מערכת הפצצה במסלול כבידתי חלקי הייתה מערכת טילים שפותחה בברית המועצות שניצלה מסלול לווייני נמוך להגעה ליעד. מכיוון שטיל לא היה משלים סיבוב שלם סביב כדור הארץ היה קושי להבחין ביעד לאחר שיגור הטיל.
פיתוח מערכות מסוג זה החל בברית המועצות בשנות ה-60 של המאה ה-20. סרגיי קורוליוב פיתח מערכת על בסיס טיל תלת-שלבי עם ראש נפץ בודד. המערכת הוצגה לניקיטה חרושצ'וב. לפי הערכת המפתחים מערכות מכ"ם היו יכולים לגלות את היעד כ-2 דקות לפני הפגיעה.
משרד תכנון של ולדימיר צ'לומיי הציע תכנון על בסיס טילים מדגם UR-200 ו-UR-500. פיתוח על בסיס UR-200 קיבל אישור להמשך התכנון. אמנם לאחר נפילת ניקיטה חרושצ'וב שהיה מיודד עם צ'לומיי פרויקט איבד את תמיכת השלטונות. על בסיס UR-500 בהמשך פותח משגר לוויינים וחלליות מדגם פרוטון.
משרד תכנון בראשות מיכאיל יאנגל פיתח מערכת על בסיס טיל R-36. בשנת 1965 סוכם להמשיך לתכנון מפורט וייצור. במהלך שנת 1965 כני שיגור בקוסמודרום בייקונור עברו הסבה למערכת חדשה. ב-16 בדצמבר 1965 בוצע שיגור ראשון. בנובמבר 1968 המערכת הוכרזה כמבצעית ו-18 כני שיגור היו בפעולה. עד לשנת 1971 בוצעו 24 ניסויים שיגור לכיוון חצי האי קמצ'טקה.
על בסיס מערכת זו בהמשך פותח משגר לוויינים וחלליות מדגם ציקלון.
לדעת ראשי צבא ברית המעוצות למערכת היו יתרונות לעומת טיל בליסטי. הגעה לשטח ארצות הברית הייתה מכיוונים שונים וזמן התרעה היה קצר. לעומת זאת היקף חומר נפץ היה קטן משמעותי ודיוק היה לא גבוה.
ארצות הברית בדקה שימוש במערכת זו אך הוחלט שאין לה יתרון משמעותי לעומת מערכות אחרות שבידי צבא ארצות הברית[1].
בשנת 1979 בהתאם להסכם סאל"ט מערכות אלו היה אסורות. בשנת 1983 המערכת יצאה משימוש.
קיימת השערה שסין מפתחת מערכת דומה[2]
רשימת שיגורים לניסוי המערכת[עריכת קוד מקור | עריכה]
כל השיגורים בוצעו מקוסמודרום בייקונור
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Wayback Machine, web.archive.org, 2013-04-01
- ^ Mark Zastrow, How does China’s hypersonic glide vehicle work?, Astronomy Magazine, 2021-11-04 (באנגלית אמריקאית)