מקוואות באירופה בימי הביניים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מקוואות לצורך טבילה רווחו באירופה בימי הביניים. מחקר פליוגרפי וארכאולוגי מצא שרידי מקוואות באירופה מימי הביניים המעידים על רציפות בשמירת נוהגי הטהרה של עם ישראל במשך השנים.[1][2] בשונה ממרבית המקוואות בימינו, אשר מקור מימיהם במי גשמים, מקוואות הטהרה באירופה בימי הביניים קיבלו את מימיהם ממי מעיין או מי תהום. לפיכך כדי לטבול במקווה היה צורך לרדת מתחת לאדמה עד אשר מגיעים למים. עובדה זו גרמה לכך שגם בעת פוגרומים נשתמרו חלק ממבני המקווה והם נשמרו עד ימינו. מבני המקווה העתיקים ביותר באירופה הם מהמאות העשירית והאחת-עשרה בוורמייזא ובשפיירא שבגרמניה.[3] צורתו של המקווה הייתה מרובעת, ובכך נבדל משאר הבארות שצורתן הייתה עגולה. שמו של המקווה בגרמנית של ימי הביניים -"Juden putz in katlen Bron" ו"Puteus" במקורות לטיניים (תרגום כמעט מדויק ל"מקווה מים") - מעידים גם הם על ההבדלה שנעשתה בין בתי המרחץ ששימשו לשמירת היגיינה לבין המקוואות שנועדו לטהרה.[4]

טבילת נשים במקווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרבית הקהילות היהודיות בימי הביניים כלל לא היה מקווה, ונשים טבלו לאחר נידתן בנהרות המקומיים.[5][6]

מהספרות ההלכתית מאשכנז, צרפת, פרובאנס ואיטליה של ימי הביניים עולים מנהגי נשים שלא תמיד תאמו את ההלכה היהודית[דרושה הבהרה]. בספרות ההלכתית הספרדית, לעומת זאת, נכתבו פסקי ההלכה כמעט ללא אזכור מנהג הנשים.[7]

התעלמות הנשים מההלכה המחייבת טבילה במקווה באה לידי ביטוי בכמה מרכזים יהודים בעולם, כדוגמת "מרד הטבילה" במצרים בסוף המאה השתים עשרה.[8] עדות לסירוב הנשים לקבל עליהן את ההקפדות ההלכתיות הנוגעות לטבילה במקווה ניתן למצוא גם באירופה, כדוגמת נשות רומניה שטבלו במים שאובים על אף שהדבר אסור.[9]

הטבילה במקווה הייתה חוויה שכללה מאמץ וסבל רב, בעיקר מפני שהטבילה הייתה במים קרים מאוד. הסיבה בגינה לא חוממו המים במרבית המקוואות הייתה נעוצה הן בקשיים טכניים והן בהתנגדות הרבנית. חלק מהרבנים בימי הביניים סירבו לחמם את המים משום

"גזירת מרחצאות" – חשש שמא חימום המקוואות ייצור דמיון בין בתי המרחץ לבין המקוואות, דמיון אשר עלול להביא לידי טבילת נשים בבתי המרחץ, שלא כדין.[10] סיבה נוספת להתנגדות הרבנית לחימום מי המקווה הייתה הרצון לשומרו טבעי כמקור מים חיים.[11] הקושי שהיה כרוך בטבילה הצוננת גרם לנשים רבות באירופה לדחות את טבילתן לימים חמים יותר, ובכך נמנעו מקיום יחסי אישות.[12]

מקוואות עתיקות באירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקוואות באזור בקלן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1956 במהלך חפירות ארכאולוגיות שליוו את שיקום קלן לאחר מלחמת העולם השנייה, נמצא מבנה של מקווה שתוארך למאה האחת-עשרה[13] על פי פריטים ארכיטקטוניים.[14] בניית המקווה בקלן, בה התיישבו יהודים החל מהמאה העשירית,[15] מתוארכת לשנת תתק"ל 1170.

מבנה המקווה בקלן היה מרובע, ועומקו כ-16 מטר. ההנחה היא כי מעל הקרקע היו עוד כארבעה מטרים אשר בסופם הייתה ארובה ששימשה לתאורה. על מנת להקל על הראייה בתוך המקווה נעשה שימוש באבנים בצבעים שונים. בתוך קירות המקווה נמצאים שקעים בגדלים שונים שנועדו לשם שמירת בגדים ומגבות, וכן להעמדת נרות.[16]

בסביבת קלן ידוע על מקווה נוסף בקלן-דויטץ ששרידיו נמצאו בשנת תרע"ד 1914. עומקו היה כחמישה מטרים מתחת לפני האדמה כיוון שהיה סמוך לנהר. מקווה זה היה במרתף בית כנסת שחרב בעקבות גאות הנהר בשנת תקמ"ד 1784. המקווה בוטל לכשנבנה בשנת תקמ"ו [1786] בית כנסת חדש במקום.[17]

המקווה בוורמס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעל דלת בית הכנסת בוורמס ניצבת אבן הקדשה לבניין המקווה ועליה חרותה שנת בניית המקווה - תתקמ"ו [1186]. המקווה ניצב באזור הציבורי שבשכונה היהודית בוורמס. במאה התשע-עשרה הפסיקו את השימוש במקווה והוא נעשה בור ביוב, עד שבשנת 1895 שוחזר. חדר הטבילה במקווה הוא מרובע בגודל 2.87 מטר ובעומק של שבעה מטרים. גם מקווה זה, כמו מקוואות אחרים באירופה בימי הביניים, היה מקווה מעין או באר מים תהום. הסגנון ה"רומני" בו עוצב המקווה הפך לביטוי אדריכלי "יהודי" בתמונות ותיאורים במאה החמש-עשרה.[18]

המקווה בבסלו (ספרד)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין המקווה בבסלו מתוארך לאמצע המאה השתים עשרה. בשנת 1964 נתגלה המקווה בבסלו, ואושר כמקווה טהרה יהודי על ידי הרשות הרבנית בפרפיניאן ובפריס. בשל תהליך מתמשך של הריסת העיר לא נותר כל שריד מבית הכנסת שבמקום, אך כיוון שהמקווה היה באדמה שרידיו נשתמרו. מקווה זה הוא אחד מתוך שתיים בספרד ששרידיהם נמצאו עד כה, המקווה השני נמצא בעיר אובדה בחבל אנדלוסיה, והוא נשתמר בשלמותו כולל בית הכנסת מעליו, שנמצא כולו מתחת לאדמה, ולכן מיוחס לזמן תקופת האנוסים בספרד, והוא נתגלה במקרה על ידי בעל הבית שהחל לחפור מתחת לבית לצורך הרחבתו, והחליט על חשבונו לשמר את כל העבר היהודי שנמצא מתחת לביתו, המקום נקרא Sinagoga del agua על שם מעיין המים שמתחתיו שממלא גם את המקווה, ויש להם גם אתר אינטרנט של המקום, ממצאים אלו מעידים על הקהילה היהודית העתיקה שחיה באזור. עד ימינו הכיכר הנמצאת בסמוך למקווה מכונה "הכיכר של היהודים". בנוסף לבית הכנסת "הרמב"ם" בקורדובה ולשני בתי הכנסת בטולדו, מהווה בניין המקווה בבסלו והמקווה בעיר אובדה שרידים יחידים המעידים על היהדות העשירה בספרד. המקווה היה חדר מלבני שגודלו 5.50X4.50 והוא עוצב בסגנון רומני. המקווה בנוי מאבן המכוסה קמרון.[19]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסף שנברגר, מקואות, (ירושלים: מרכז, 1974), עמ' 6
  2. ^ מיכל טיקוצ'ינסקי, "מים חיים: לשאלת טבילת נשים עם מוגבלות", שו"ת 4 (אוגוסט 2014), עמ' 6.
  3. ^ שנברגר, מקואות, עמ' 15.
  4. ^ יוסף שנברגר, מקואות, עמ' 28.
  5. ^ בטחה הר-שפי, "על טבילת נידה בימי-הביניים: מעשה והלכה", מתוך: טובה כהן, להיות אישה יהודייה (ירושלים: קולך, 2007), עמ' 70
  6. ^ Simha Goldin, Jewish Women In Europe In The Middle Ages: A Quit Revolution (New York: Manchester University Press,2011), p.209.
  7. ^ הר-שפי, להיות אישה יהודייה, עמ' 65-66.
  8. ^ אברהם גרוסמן, חסידות ומורדות: נשים יהודיות באירופה בימי-הביניים (ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2003), עמ' 185.
  9. ^ גרוסמן, חסידות ומורדות, עמ' 214, 506. בתחילת המאה השתים עשרה רבנו תם אישר טבילה בצידי הנהרות בגרמניה כתחלופה למקוואות.
  10. ^ אביתר מרינברג, ‏נשים, גברים ומים קרים: הוויכוח על חימום מי המקוואות מימי הביניים ועד ימינו, JSIJ‏ 12, 2013
  11. ^ הר-שפי, להיות אישה יהודייה, עמ' 66.
  12. ^ הר-שפי, להיות אישה יהודייה, עמ' 67.
  13. ^ ביכ"נ מהמאה ה-12 נחשף בקלן, הצופה, 25 בדצמבר 1956
  14. ^ יוסף שנברגר, מקואות, עמ' 28-31.
  15. ^ סטאו, מיעוט בעולם נכרי, עמ' 91.
  16. ^ יוסף שנברגר, מקואות, עמ' 29.
  17. ^ יוסף שנברגר, מקואות, עמ' 31.
  18. ^ יוסף שנברגר, מקואות, עמ' 32-34.
  19. ^ יוסף שנברגר, מקואות, עמ' 38.