מרד הרקליוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
מרד היהודים בהרקליוס
מלחמה: מרידות יהודה ברומא
תאריכי הסכסוך 613617 (כ־4 שנים)
מקום ארץ ישראל
תוצאה חידוש ישיבת יהודים בירושלים, לזמן קצר, עד החזרת ההגמוניה הביזנטית
הצדדים הלוחמים
מנהיגים
ח'וסרו השני  הקיסר הרקליוס
 
מפקדים

שאהרבראז מפקד הצבא הפרסי ובנימין מטבריה מפקד החיל היהודי

לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מרד היהודים בהרקליוס (613-617 לספירה) היה מרד של יהודי פלשתינה הביזנטית נגד הרקליוס, קיסר האימפריה הביזנטית (Heraclius), אשר התבטא בסיוע לצבא הפרסי-סאסאני בכיבוש הארץ וביחוד, בכיבוש ירושלים. היה זה המרד האחרון בסדרת מרידות יהודה ברומא וחלק מהמלחמות הביזנטיות-סאסאניות (602-628 לספירה).

לוחמים יהודים ארץ ישראליים חברו לצבא הפרסי, במטרה לשחרר את עצמם ואת ירושלים מהשלטון הביזנטי השנוא עליהם. השליטה בירושלים נפלה בידי הצבא הפרסי, בו היו הכוחות היהודיים גורם משמעותי, בתום מצור של כ-20 יום[1] והיהודים קיבלו, לזמו קצר, את השליטה בעיר ירושלים (614 לספירה). בשנת 630 לספירה, ירושלים נכבשה שוב על ידי הקיסר הביזנטי הרקליוס וזמן קצר לאחר מכן, (בשנת 634 או 638 לספירה) היא נכבשה על ידי הערבים.

לאורך ההיסטוריה כתבים עתיקים יחסו לתקופה זו את חורבן הקהילה הנוצרית, על ידי היהודים והסאסאנים, לא רק בירושלים אלא ברחבי המזרח התיכון כולו, דבר שאפשר את הצלחת הפלישה הערבית. עם זאת, מחקרים ארכאולוגים מודרניים אינם תומכים בקביעה זו.[2] לאור זאת בתקופה זו גובשו והוגדרו היהודים כאויבי הצלב והנצרות הרומית.[3] בשנת 638 האימפריה הביזנטית איבדה את השלטון באזור לטובת הערבים. הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב, שעמד בראש האימפריה המוסלמית-ערבית, כבש את מסופוטמיה, סוריה, ארץ ישראל ומצרים. כשבראשית תקופה זו היהודים שוב התמרדו נגד האימפריה הביזנטית המדכאת.[4]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשי
ראו גם – מרידות יהודה ברומא

קווים כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחת השלטון הביזנטי, ארץ ישראל חולקה לשני מחוזות: 1) המחוז הצפוני שכלל את הגליל והעמקים הגדולים, כונה בשם פלשתינה סקונדה (פלשתינה השנייה) ובירתו העיר טבריה; 2) המחוז הדרומי שכלל את מישור החוף הדרומי, מרכז הארץ, ירושלים, הנגב ומדבר יהודה. מחוז זה כונה פלשתינה פרימה (פלשתינה הראשונה) ובירתה העיר קיסריה (Caesarea Maritima). היהודים היוו מיעט בתוך האוכלוסיה ויחס השלטון הביזנטי אליהם, השתנה בהתאם לשליט (הקיסר) ששלט באותה עת.בתקופות מסויימות היהודים קיבלו אוטונומיה נרחבת - קימו סנהדרין, בתי דין, ישיבות והקימו בתי כנסת. ראשי הסנהדרין בטבריה וראשי הישיבות הגדולות קיבלו מעמד של נכבדי רשות.היחס ליהודים החל להשתנות במאה ה-5, ביחוד בזמן הקיסרים הונוריוס ותיאודוסיוס ה-2, עם ביטולו הרשמי של הסנהדרין (לאחר מותו של נשיאו האחרון רבן גמליאל השישי) והטלת גזרות קשות על היהודים. הדבר גרם לתסיסה הולכת וגוברת בקרבם אשר התבטאה, במאה ה-6, במרידות מקומיות בצור, עכו, נצרת ושומרון, מרידות אשר דוכאו באכזריות.

טבריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, העיר טבריה היתה בירת המחוז הצפוני של ארץ ישראל הביזנטית, העיר האחרונה בה התקיימה הסנהדרין, עיר שבאותה תקופה (וגם לאחריה), היתה לאחד המרכזים החשובים ביותר להתפתחות היהדות התורנית. בשנת 520 לספירה, הגיע לטבריה, מבבל, מר זוטרא בר מר זוטרא בנו של ראש הגולה שהוצא להורג לאחר שמרד במלך הפרסי. הוא התקבל בכבוד רב ומונה לראש ישיבת טבריה. אך מלבד תחום התורה, למר זוטרא הבן היו גם שאיפות מדיניות מרחיקות לכת.הוא שלח "כוהנים" (קרוב לוודאי שמדובר בחיילים) לעזרתו של מלך חמיר יוסף ד'ו נואס, מלך שהתגייר יחד עם רוב עמו בדרום חצי האי ערב, במלחמתו נגד חבש הנוצרית. בנוסף, קשר קשרים עם שבטים ערביים בגבול פרס-ביזנץ, שבטים שנלחמו נגד שני הצדדים יחדיו. פעילות זו של מר זוטרא הגיעה לידיעתו של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון (Iustinianus I). התוצאה היתה הטלת גזרות קשות על היהודים: חידוש הגזרות של קודמו תיאודוסיוס ה-2, בנית כנסיות בעיר טבריה, איסור תפילת היהודים אלא ביוונית בלבד, איסור לימות המשנה והזהרה חמורה למר זוטא, לקיים גזרות אלו. הגזרות עוררו כעס ותסיסה רבה בקרב היהודים והביאו לאותן מרידות מקומיות שהוזכרו קודם.

בנימין מטבריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 602, המלך הפרסי מהשושלת הסאסאנית ח'וסרו השני פתח במלחמה נגד הקיסרות הביזנטית בכוונה לכבוש שטחים נרחבים של הקיסרות במערב, כאשר אחת המטרות העיקריות שלו היא כיבוש מצרים העשירה. המבצע הצבאי צלח, שטחים רבים נכבשו, ובשנת 613 נכבשה דמשק. התקרבות הצבא הפרסי לארץ ישראל עוררה תקוות ושאיפות רבות בקרב יהודיה. הם קיוו להשתחרר מהעול ההולך וקשה ומהגזרות של השלטון הביזנטי עם חזרה לאוטונומיה דתית כפי שהיתה בעבר. הם קיוו לאפשרות החזרת קיום קהילה יהודית בירושלים ואולי, אף אישור בנית בית מקדש חדש, כפי שהפרסים אישרו בימי עזרא ונחמיה. בחוגים מסוימים התפתחו גם שאיפות משיחיות. ייתכן שעדות לשאיפות ותקוות אלו אנו יכולים למצוא בסילוק 'העת לגעור חיית יער' לרבי אלעזר בירבי קליר, שכנראה חובר סמוך לאותה תקופה:

ואשור (= פרס) יבוא עליה / ויטע אפדנו בגבוליה... ויורגעו מעט אנשי קודש / כי ירשם אשור לייסד מקדש קודש

בולטת כאן התקווה שהכובש הפרסי יאפשר ליהודים בניה מחדש של בית המקדש וחידוש הקורבנות. אך פעולות אלו יבוצעו תחת הנהגתו של מנהיג יהודי לוחם ("קצין"), כפי שכתוב בהמשך, בספר הפיוט:

ותחילה יבוא מעוז ראש / במקדש מעט עם לדרוש / ויושם עליה לקצין ולראש

לאור אווירה זו, אדם בשם בנימין, אחד מעשירי טבריה הגדולים, החליט להקים ולצייד כוח צבאי יהודי, שיצטרף לצבא הפרסי כעזר במלחמתו.

אין בידינו פרטים על משפחתו, יחוסו ועסקיו של בנימין, אך העובדה שהוא הצליח להקים ולצייד צבא מוערך בכ-20.000 איש, מוכיחה את עושרו הרב ואת סמכותו. בנימין גייס את חייליו מתוך אנשי טבריה עירו ונצרת וגם מכפרים של יהודי הגליל. אישור לגיוס זה אנו מוצאים גם בכרוניקות של הפטריארך וההסטוריון יוטיכיוס הכותב שבדרכם לירושלים, אל חילות פרס הצטרפו חיילים מטבריה, נצרת והגליל.

עם הגעתו של הצבא הפרסי לטבריה, ב- 614, נערך משא ומתן בין ראשי צבא זה ונכבדי טבריה ובראשם בנימין, ושני הצבאות התאחדו. לפי מקורות נוצריים, שלא אושרו בממצאים ארכיאולוגיים או אחרים, הצבא הפרסי-יהודי ערך טבח בקהילה הנוצרית של טבריה והחריב את כל הכנסיות בעיר. למעשה, מרגע זה ניתן לדבר על מרד צבאי יהודי נגד השלטון הביזנטי. את גודל התקוות שהיהודים תלו במרד זה ניתן להרגיש ב-פיוט מאותה תקופה, פיוט המכונה "באותו יום":

ומלכים מארץ אדום יתמו ויושבי אנטיוכיה ימרדו וישלימו ומעזיה ושומרון ירוחמו

בפיוט זה, אדום היא, כמובן, ביזנטיון. לפי הפיוט, הערים המורדות הן אנטיוכיה, שומרון ו-"מעזיה". מעזיה היא העיר טבריה, כפי שאנו למדים מהעדויות האלו:

הזכרת הערים אנטיוכיה, מעזיה (טבריה) ושומרון בפיוט, חשובה, היות שמדובר בדרך בה עבר הצבא הפרסי מדמשק לטבריה ומשם דרומה, דרך שומרון.

בשנת 614, לאחר כיבוש קיסריה, הצבא המשותף הפרסי-יהודי נכנס לעיר ירושלים וכבש אותה. לפי כרוניקות נוצריות, גם כאן נערך טבח אכזרי באוכלוסיה הנוצרית וחלק גדול מהכנסיות הוחרבו.
יתכן שלזמן קצר, מונה לשליט ירושלים יהודי בשם נחמיה בן חושיאל, אשר החל בתכנון בניית בית מקדש, אך הוא נרצח מספר חודשים מאוחר יותר. המקורות ההסטוריים על נחמיה בן חושיאל דלים מאוד, עקיפים ורווים אווירה משיחית (יש שראו בו "משיח בן יוסף").

בגידת הפרסים בבני בריתם היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן לא רב לאחר כיבוש ירושלים וחידוש הישוב היהודי בה, חל שינוי דרסטי ביחסה של פרס לשותפיה היהודים, שינוי שכונה על ידי ההסטוריון מיכאל אבי-יונה בשם "בגידת הפרסים בבני בריתם היהודים". שינוי דרסטי זה נבע משתי סיבות:

  • סיבות פנימיות - המלחמה הממושכת והנרחבת בין פרס וביזנטיון דלדלה את משאביהן של שתי האימפריות וגרם לאי שקט פוליטי מתמשך, בצמרת.
  • מטרות המלחמה בארץ ישראל - בסופו של דבר, מטרת הצבא הפרסי ביורדו דרומה דרך ארץ ישראל, היתה כיבוש מצרים. מבחינה כלכלית ואסטרטגית, ארץ ישראל לא עניינה את מלך פרס, פרט לעיר קיסריה, נמל חשוב בים התיכון. בניגוד לנוצרים וליהודים, לפרסים לא היתה שום משיכה דתית או מיסטית לארץ ישראל ולירושלים. לאחר שהדרך דרומה, למצרים, נפתחה, המלך הפרסי סבר שאין מקום לבזבז משאבים וכח צבאי לשם השליטה בארץ ישראל. גם המשך שיתוף הפעולה עם היהודים, מיעוט בארץ ישראל, נגד הרוב הנוצרי, נראה בלתי מוצדק ובלתי יעיל.

סיבות אלו הביאו לשינוי ביחס ליהודים. הצבא היהודי של בנימין מטבריה פורק וגזרות קשות הוטלו על היהודים, ביחוד יהודי ירושלים. בהתחלה, נאסר על יהודי העיר להתגורר באזורים שונים של העיר, בתי תפילה יהודיים נהרסו ולבסוף, נערך טבח ביהודי העיר.

חזרתו של הרקליוס וסופו של המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוגרום שהתקיים בשנת 608 ביהודי אנטיוכיה הוביל למרד היהודי של 610, שדוכא. במרידות נוספות שהתקיימו באותה השנה בצור ובעכו, יהודי צור נטבחו כפעולת תגמול. לאור תפיסת היהודים את הביזנטים ככובשים מדכאים, שלא כמו בפעמים עברו בהן היהודים התנגדו לנוכחות הסאסנית בארץ ישראל, כמו בתקופת שאפור הראשון, בשנת 610 בירכו האחרונים על הנוכחות הסאסאנית.[5]

בעקבות קרב אנטיוכיה (אנ') בשנת 613, הוביל שהרבראז (אנ') את כוחותיו לארץ ישראל ובשנת 614 כבש את קיסריה (אנ'), שהייתה הבירה האדמיניסטרטיבית של פלשתינה פרימה.[5][6] עם פלישתו של שהרבראז החל מרד יהודי נגד הביזנטים שכלל כ-20,000 איש שהצטרפו ללוחמה נגד הביזנטים.[7][8] בנימין מטבריה (אנ'), ונחמיה בן חושיאל הנהיגו את המרד ושיתוף הפעולה עם הסאסאנים מול הביזנטים. איגדו חיילים שהורכבו מקבוצות שנות של אנשים שכללו ערבים ויהודים מטבריה, נצרת והגליל והחזירו את השליטה היהודית על ירושלים ללא התנגדות.[9]

אוטונומיה שלטונית יהודית בירושלים והאפשרות שחודשה עבודת הקורבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החזרת השליטה על ירושלים ליהודים ומינוי בנימין מטבריה למושל העיר התפרשה בהקשר משיחי, וייתכן כי נבנה מזבח, בית תפילה וחודשה עבודת הקורבנות על הר הבית.[10] נרקמו תוכניות להקמת בית המקדש השלישי ומינוי הכהנים דרך מיון ובחינת השושלות.[11] את התשתית לסברה שחודשה הריבונות היהודית בהר הבית ולו להרף עין היסטורי, הניסיון היהודי השלישי לאחר חורבן בית המקדש השני לחזור אל ההר,[12] הניח מיכאל אבי יונה בספרו 'בימי רומא וביזנטיון'. החרו החזיקו אחריו חוקר הר הבית ארנון סגל והארכאולוג, אסף אברהם, שאחת האפשרויות שהוא מעלה, שהיה ניסיון יהודי בתפר שבין התקופה הפרסית לתקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל להקים מבנה על אבן השתיה בתבנית האדריכלות המתומנת המוכרת ליהודים עוד מהתקופה הביזנטית בארץ ישראל בהתחשב בממצא ארכאולוגי כפסיפסים ושרידי מבנים מהתקופה הביזנטית שנחשפו בהר ובפרויקט סינון העפר מהר הבית כאשר אין כל עדות כתובה לבניה ביזנטית בהר הבית[13] במשך כל מאות שנות שלטונם וגם לא לבנייה פרסית בירושלים בשנים הספורות לאחר מרד הרקליוס. גם ההיסטוריון דן בהט, מחוקרי ההר, אינו פוסל את האפשרות שחודשו הפולחן והתפילה באופן חלקי ומוגבל במקום המקדש. תנא דמסייע לסברה לעיל היא ניתוחו של הפילולוג עזרא פליישר פיוט עתיק של רבי אלעזר הקליר, 'העת לגעור חיית יער', שנמצא בגניזה הקהירית ולפיו הפולחן חודש ועל מדרש ספר זרובבל.[14]

במקביל כרתו הסאסאנים הסכם שלום עם הנוצרים, שלפי מקורות נוצריים לא התקבל על ידי היהודים שטבחו בכנסיות וקדושים נוצריים. עם זאת, לא נמצאו עדויות ארכאולוגיות להרס כנסיות כפי שנטען על ידי המקורות הנוצרים העתיקים. לאחר מספר חודשים החל המרד הנוצרי; נחמיה ומועצת 16 החכמים שהקים נהרגו, יחד עם יהודים רבים אחרים, שמספרם לא ידוע. כשמספר אנשים זרקו עצמם מחוץ לחומות העיר לקראת ההפסד.[15] בעקבות ההתפרעויות האלימות מספר שורדים יהודים נמלטו לשהרבראז בקיסריה.

מאוחר יותר קיוו היהודים כי ח'וסרו השני יסייע להם להשיג את השליטה המחודשת על ירושלים בתמורה לתמיכתם, אולם מספרם המועט של היהודים באותה העת בירושלים לא אפשר זאת. לתקופה מסוימת הייתה נוכחות יהודית דומיננטית בירושלים אף על פי שייתכן והמצב היה תחת אנרכיה. בשנת 617 הסאסאנים היפכו את תמיכתם מהיהודים לנוצרים, סביר להניח כתוצאה מלחץ נוצרי שהופעל על השלטון באזור מסופוטמיה, והחלו להטיל על יהודי ארץ ישראל מיסים כבדים. באותה העת גם נאסר על יהודים להתיישב בירושלים וסביבתה ונהרס בית הכנסת הקטן שהוקם על הר הבית.[16]

המרד הנוצרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבעות מתקופת מרד הרקליוס

בתקופת ביניים זו כוחות נוצריים השתלטו על העיר, לפני שקירות העיר נפרצו על ידי כוחותיו של שהרבראז שהטילו מצור על העיר. לפי בישופים והיסטוריונים ארמנים, כמו סבאוס (המאה ה-7), המצור הסתיים במספר כולל של 17,000 הרוגים נוצרים; ו-4,518 אסירים שנטבחו, בפעולת תגמול על המרד והפוגרומים הנוצריים על היהודים. מקורות נוצריים מאוחרים מגזימים אף יותר בתיאור היקף הטבח, בטענה כי מניינם עמד על 90,000; בנוסף ל-35,000 או 37,000 אנשים שגורשו לאזור מסופוטמיה, כולל פטריארך ירושלים זכריה, ואף טיעונים לשריפת העיר. עם זאת, לא נמצאו עדויות ארכאולוגיות להתפשטות שרפה או הרס כנסיות כפי שנטען על ידי המקורות הנוצרים העתיקים.[1][17]

אנטיוכוס הנזיר ממנזר מר סבא (המאה ה-7) טוען כי היהודים הציעו לשבויים הנוצרים עזרה מלהינצל ממות, בתנאי שיחזרו ליהדות ויתכחשו לישו, השבויים סירבו. בכעסם היהודים אז החליטו להרוג את הנוצרים.[18] בשנת 1989 התגלה במערת ממילא, בדומה לתיאורו של אנטיוכוס, קבר המוני של לכל הפחות 526 איש, סמוך לאתר שבו תיאר אנטיוכוס כי בוצע הטבח.[19]

עלילת צור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי אוטיכיוס מאלכסנדריה (המאה ה-10), קבוצות יהודים מירושלים, טבריה, הגליל, דמשק, וקפריסין שמנו כ-20,000 איש, הוזמנו על ידי 4,000 תושביה היהודים של העיר להפתיע ולטבוח בנוצרי העיר, בליל הפסחא. עם זאת לאחר שלמדו תושביה הנוצרים של צור על התוכנית היהודית כביכול, לקחו את 4,000 יהודי צור כבני ערובה. בתגובה היהודים צרו על העיר והרסו מספר כנסיות שסבבו את העיר, הנוצרים בתגובה הרגו 2,000 מהשבויים היהודים והשליכו את ראשיהם מחוץ לקירות העיר. במטרה להציל את יתר השבויים הצרים סיימו את המצור ונסוגו.

חלומו של הרקליוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרקליוס היה בין הקיסרים היחידים שהשיקו קמפיין המרה לנצרות. מסופר כי הרקליוס חלם שחורבן האימפריה הביזנטית יבוא בידי אנשים נימולים. בעקבות זאת, הציע להרוג כל יהודי שלא יסכים להתנצר. מסופר כי הוא שכנע את מלך הפרנקים להתנהג באופן דומה. התוכנית הייתה שכל יהודי האימפריה ימותו או יהפכו לנוצרים תוך עשרים שנה. דאגה נוספת של הרקליוס הייתה מפני מרידה נוספת וחבירה של יהודי האזור לאימפריה הערבית העולה.

סוף דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות האוטונומיה המסוימת לה זכו היהודים, הם הרגישו שסופה קרב והציעו להעביר את תמיכתם לביזנטים בתמורה להבטחה כי יחוסו על חייהם אחרי הכיבוש, מספר מלומדים טוענים כי הבטחה זו היא אגדה ומכנים אותה כ"שבועת הרקליוס". בשנת 622 איגד הרקליוס את צבאו כדי לכבוש מחדש את ארץ ישראל וירושלים ובשנת 628 לאחר שהוחלף ח'וסרו השני בקבאד השני, חתם הרקליוס על הסכם שלום עם האימפריה הסאסאנית.

בשנת 625 הצבא הביזנטי כבש את האזור מחדש והשאיר את בנימין מטבריה ואנשיו בחיים כפי שהובטח. יש הטוענים כי בנימין אף ליווה את הרקליוס במסעותיו ומאוחר יותר המיר לנצרות תחת לחץ. הרקליוס המיר לנצרות ולאחר שהגיע לירושלים בתהלוכת ניצחון, אף על פי שיהודי טבריה ונצרת כבר עברו לצד הביזנטי, טבח ביהודים לאחר הסתה לכך מצד נזירים נוצרים. רק מספר זעום של יהודים הצליחו לברוח ולמצוא מקלט במצרים או במערות ויערות. לפי המסורת, ככפרה על הפרת הבטחתם ליהודים, הנזירים קיבלו על עצמם יום צום, אותו הקופטים שומרים עד היום. הצלב שעליו נטען כי נצלב ישו, שכביכול נלקח על ידי הסאסאנים הושב לפי האגדה רק מאוחר יותר על ידי שהרבראז.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Edward Lipiński (2004). Itineraria Phoenicia. Peeters Publishers. pp. 542–543.
  2. ^ uri Stoyanov (January 2011). "Archaeology Versus Written Sources: the Case of the Persian Conquest of Jerusalem in 614". academia.edu.p353.
  3. ^ Rezakhani, Khodadad. "Defenders and Enemies of the True Cross: the Sasanian Conquest of Jerusalem in 614 and Byzantine Ideology of Anti-Persian Warfare." Iranian Studies 46.3 (2013): 506-510.
  4. ^ Rosenwein, Barbara H. (2004). A Short History of the Middle Ages. Ontario. pp. 71–72.
  5. ^ 1 2 Jacob Neusner (1970). a history of the jews in babylonia v. later sasanian times. Brill Archive. P. 122-123.
  6. ^ R. W. THOMSON Historical commentary by JAMES HOWARD-JOHNSTON Assistance from TIM GREENWOOD. (1999). The Armenian History Attributed to Sebeos. Liverpool University Press.p.206.
  7. ^ Jacob Neusner (1970). a history of the jews in babylonia v. later sasanian times. Brill Archive. P 122-123.
  8. ^ James Parkes (1949). A history of Palestine from 135 A.D. to modern times. Victor Gollancz. p.81
  9. ^ Th. Nöldeke, Grätz, Gesch (1906). Jewish Encyclopedia CHOSROES (KHOSRU) II. PARWIZ ("The Conqueror"):. Jewish Encyclopedia.
  10. ^ Günter Stemberger (2010). Judaica Minora: Geschichte und Literatur des rabbinischen Judentums. Mohr Siebeck. p.168-269.
  11. ^ Translated from the text published by Israel Lévi, “L’apocalypse de Zorobabel et le roi de Perse Siroès,” REJ 68 (1914): 131-44.
  12. ^ הקודמים היו בית המקדש של יוליאנוס ומרד בר כוכבא
  13. ^ נהפוך הוא, העדויות מספרות על השארת ההר שומם בכוונה תחילה
  14. ^ חידה פרסית: האם לפני 1,400 שנה חודשה לזמן קצר עבודת הקורבנות בירושלים?, ישראל היום, ישראל השבוע, 16.12.2022, עמ' 16-18
  15. ^ Haim Hillel Ben-Sasson (1976). A History of the Jewish People. Harvard University Press. p. 362.
  16. ^ R. W. THOMSON Historical commentary by JAMES HOWARD-JOHNSTON Assistance from TIM GREENWOOD. (1999). The Armenian History Attributed to Sebeos. Liverpool University Press.p. 208-209.
  17. ^ The Persian Conquest of Jerusalem (614 CE) – an archeological assessment. by Gideon Avni, Director of the Excavations and Surveys Department of the Israel Antiquities Authority.
  18. ^ Conybeare, F. C. (1910). "Antiochus Strategos' Account of the Sack of Jerusalem in A.D. 614". English Historical Review 25: 502–517.
  19. ^ Yossi Nagar. Human Skeletal Remains from the Mamilla cave, Jerusalem. Israel Antiquities Authority.