מרד הרקליוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
מרד הרקליוס
תאריך התחלה: 613
תאריך סיום: 617
משך הסכסוך: כ־4 שנים
מקום: ארץ ישראל
תוצאה: החזרת ההגמוניה הביזנטית בארץ ישראל
שינויים בטריטוריות: רומי החזירה לעצמה שליטה מלאה בפרובינקיה סוריה פלשתינה
הצדדים הלוחמים
מפקדים

מרד הרקליוס (613-617 לספירה) היה מרד היהודים נגד האימפריה הביזנטית ותמיכתם בפלישה הפרסית לארץ ישראל. מרד הרקליוס היה המרד האחרון בסדרת מרידות השומרונים וחלק מהמלחמות הביזנטיות-סאסאניות(אנ').

יהודי ארץ ישראל חברו לפרסים במרד נגד הקיסר הרקליוס במטרה לשחרר את ירושלים מהשלטון הביזנטי. השליטה בירושלים נפלה לידי הכוחות היהודים פרסיים בהנהגת בנימין מטבריה(אנ'), כעבור קרב ומצור בן כעשרים יום. הם אף הגו את תוכנית הפריצה לעיר: פיצוץ החומה על ידי הנחת מטען רב של אבק שריפה בחור קטן שפערו בחומה. תחת הרשאה פרסית, היהודים שלטו בעיר למשך חמש השנים הבאות. באותה העת ישבו ברחבי ארץ ישראל כ-150,000 יהודים, פזורים ב-43 יישובים.

לאורך ההיסטוריה כתבים עתיקים יחסו לתקופה זו את חורבן הקהילה הנוצרית, על ידי היהודים והסאסאנים, לא רק בירושלים אלא ברחבי המזרח התיכון כולו, דבר שאפשר את הצלחת הפלישה הערבית. עם זאת, מחקרים ארכאולוגים מודרניים אינם תומכים בקביעה זו.‏[1] לאור זאת בתקופה זו גובשו והוגדרו היהודים כאויבי הצלב והנצרות הרומית.‏[2] בשנת 638 האימפריה הביזנטית איבדה את השלטון באזור לטובת הערבים. הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב, שעמד בראש האימפריה המוסלמית-ערבית, כבש את מסופוטמיה, סוריה, מצרים, ארץ ישראל וירושלים. כשבראשית תקופה זו היהודים שוב התמרדו נגד האימפריה הביזנטית המדכאת.‏[3]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – מרידות יהודה ברומא

בעקבות רדיפות האימפריה הביזנטית הנוצרית את היהודים והשומרונים, הגיבו האחרונים במספר מרידות, תוך תפיסת התקופה כאחרית הימים. בה הביזנטים הם אדום, שבמסווה של קבלת ערכי היהדות פועלים לשינוי אופיה; זאת דרך חיזוק, הכוונה ושינוי ערכי היהדות דרך הנצרות, זאת במטרה להרוס את היהדות בקלות מבפנים. זאת תוך שינוי הנצרות בצורה שתתאים להם והסטת הנוצרים-יהודים נגד היהודים, מעיין הפרד ומשול.‏[2] הכנסייה הביזנטית בתגובה החלה להפיץ תעמולה דתית נגד היהודים בכוונה להחליש את היהודים ולהפריד בין הנוצרים ליהודים תוך הסתת הנוצרים נגד היהודים. היהודים בתגובה ביקשו לשתף פעולה עם הסאסאנים נגד הביזנטים.

פוגרום שהתקיים בשנת 608 ביהודי אנטיוכיה הוביל למרד היהודי של 610, שדוכא. מרידות נוספות התקיימו באותה השנה בצור ועכו, יהודי צור נטבחו כפעולת תגמול. לאור תפיסת היהודים את הביזנטים ככובשים מדכאים, שלא כמו בפעמים עברו בהן היהודים התנגדו לנוכחות הסאסנית בארץ ישראל, כמו בתקופת שבור הראשון, בשנת 610 בירכו האחרונים על הנוכחות הסאסאנית.‏[4] בעקבות קרב אנטיוך(אנ') הוביל שהרבראז(אנ') את כוחותיו לפלשתינה וכבש את קיסריה(אנ'), שהייתה הבירה האדמיניסטרטיבית של המחוז.‏[5][6] עם פלישתו של שהרבראז החל מרד יהודי של כ-20,000 איש שהצטרפו ללוחמה נגד הביזנטים.‏[7][8] בנימין מטבריה(אנ'), ונחמיה בן חושיאל(אנ') הנהיגו את המרד והשיתוף עם הסאסאנים נגד הביזנטים. איגדו חיילים שהורכבו מקבוצות שנות של אנשים שכללו ערבים ויהודים מטבריה, נצרת, הגליל והחזירו את השליטה על ירושלים ללא התנגדות.‏[9]

החזרת השליטה על ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החזירת השליטה על ירושלים התפרשה בהקשר משיחי, וייתכן כי חודשו הקורבנות על הר הבית.‏[10] השליטה על ירושלים אז הועברה לבנימין מטבריה, ונחמיה בן חושיאל. נחמיה מונה למושל ירושלים והחל בתכנונים להקמת בית המקדש השלישי ומינוי דרך מיון שושלות הכהנים.‏[11] הסאסאנים סגרו הסכם שלום עם הנוצרים. אך לפי מקורות נוצריים היהודים לא קיבלו אותו וטבחו בכנסיות וקדושים נוצריים. עם זאת, לא נמצאו עדויות ארכאולוגיות להרס כנסיות כפי שנטען על ידי המקורות הנוצרים העתיקים. לאחר מספר חודשים החל המרד הנוצרי; נחמיה ומועצת 16 החכמים שהקים נהרגו, יחד עם יהודים רבים אחרים, שמספרם לא ידוע. כשמספר אנשים זרקו עצמם מחוץ לחומות העיר.‏[12] בעקבות ההתפרעויות האלימות מספר שורדים יהודים נמלטו לשהרבראז בקיסריה.

מאוחר יותר קיוו היהודים כי ח'וסרו השני יסייע להם להשיג את השליטה המחודשת על ירושלים בתמורה לתמיכתם, אולם מספר המועט בירושלים לא אפשר זאת. לתקופה מסוימת הייתה נוכחות דומיננטית בירושלים למרות שייתכן והמצב היה תחת אנרכיה. בשנת 617 הסאסאנים היפכו את תמיכתם מהיהודים לנוצרים, סביר להניח כתוצאה מלחץ נוצרי שהופעל באזור מסופוטמיה, והטיל עליהם מיסים כבדים. אז נאסר על יהודים מלהתיישב בירושלים וסביבתה ונהרס גם בית כנסת קטן שמוקם על הר הבית.‏[13]

המרד הנוצרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבעות מתקופת מרד הרקליוס

בתקופת ביניים זו כוחות נוצרים השתלטו על העיר, לפני שקירות העיר נפרצו על ידי כוחותיו של שהרבראז שהטילו מצור על העיר. לפי בישופים והיסטוריונים ארמנים, כמו בסאוס(אנ') המצור הסתיים במספר כולל של 17,000 הרוגים נוצרים; ו-4,518 אסירים שנטבחו, בפעולת תגמול על המרד והפוגרומים הנוצריים על היהודים. מקורות נוצריים מאוחרים מגזימים אף יותר בתיאור היקף הטבח, בטענה כי מניינם עמד על 90,000; בנוסף ל-35,000 או 37,000 אנשים שגורשו למסופוטמיה, כולל פטריארך ירושלים זכריה; וכי העיר נשרפה. עם זאת, לא נמצאו עדויות ארכאולוגיות להתפשטות שריפה או הרס כנסיות כפי שנטען על ידי המקורות הנוצרים העתיקים.‏[14][15] הנזיר אנטיוכוס(אנ') טוען כי היהודים הציעו לשבויים הנוצרים עזרה בלהינצל ממות, בתנאי שיחזרו ליהדות ויתכחשו לישו, השבויים סירבו. בכעסם היהודים אז החליטו להרוג את הנוצרים.‏[16] בשנת 1989 התגלה במערת ממילא, בדומה לתיאורו של אנטיוכוס, קבר המוני של לכל הפחות 526 איש, סמוך לאתר שבו תיאר אנטיוכוס כי בוצע הטבח.‏[17]

עלילת צור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי אוטיכיוס(אנ') קבוצות יהודים מירושלים, טבריה, גליל, דמשק, וקפריסין שמנו כ-20,000 איש, הוזמנו על ידי 4,000 תושביה היהודים של העיר להפתיע ולטבוח בנוצרי העיר, בליל הפסחא. עם זאת לאחר שלמדו תושביה הנוצרים של צור על התוכנית היהודית כביכול, לקחו את 4,000 יהודי צור כבני ערובה. בתגובה היהודים צרו על העיר והרסו מספר כנסיות שסבבו את צור והנוצרים בתגובה הרגו 2,000 מהשבויים היהודים והשליכו את ראשיהם מחוץ לקירות העיר. במטרה להציל את יתר השבויים, הסתיים המצור והיהודים נסוגו.

חלומו של הרקליוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרקליוס היה בין הקיסרים היחידים שהשיקו קמפיין המרה. מסופר כי הרקליוס חלם שחורבן האימפריה הביזנטית יבוא בידי אנשים נימולים. בעקבות זאת, הציע להרוג כל יהודי שלא יסכים להתנצר. מסופר כי הוא שכנע את מלך הפרנקים להתנהג באופן דומה. התוכנית הייתה שכל יהודי האימפריה ימותו או יהפכו לנוצרים תוך עשרים שנה. דאגה נוספת של הרקליוס הייתה מפני מרידה נוספת וחבירה של יהודי האזור לאימפריה הערבית העולה.

סוף דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות האוטונמיה המסוימת לה זכו היהודים, הם הרגישו שסופה קרב והציעו להעביר את תמיכתם לביזנטים בתמורה להבטחה כי יחוסו על חייהם אחרי הכיבוש, מספר מלומדים טוענים כי הבטחה זו היא אגדה ומכנים אותה כ"שבועת הרקליוס". בשנת 622 איגד הריקולס את צבאו בכדי לכבוש מחדש את פלשתינה וירושלים ובשנת 628 לאחר שהוחלף ח'וסרו השני בקבאד השני, חתם הריקולס על הסכם שלום עם האימפריה הסאסאנית. בשנת 625 הצבא הביזנטי כבש את האזור מחדש והשאיר את בנימין מטבריה ואנשיו בחיים כפי שהובטח. יש הטוענים כי בנימין אף ליווה את הריקולס המסעותיו ומאוחר יותר המיר לנצרות תחת לחץ. הרקליוס המיר לנצרות ולאחר שהגיע לירושלים בתהלוכת ניצחון, אף על פי שיהודי טבריה ונצרת כבר עברו לצד הביזנטי, טבח ביהודים מתוך הסתת של נזירים. רק מספר זעום של יהודים הצליחו לברוח ולמצוא מקלט במצרים או במערות ויערות. ככפרה להפרת הבטחתם ליהודים, הנזירים קיבלו על עצמם יום צום, אותו הקופטים שומרים עד היום. הצלב כביכול שנלקח על ידי הסאסאנים הושב לפי האגדה רק מאוחר יותר על ידי שהרבראז(אנ').

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ uri Stoyanov (January 2011). "Archaeology Versus Written Sources: the Case of the Persian Conquest of Jerusalem in 614". academia.edu.p353.
  2. ^ 2.0 2.1 Rezakhani, Khodadad. "Defenders and Enemies of the True Cross: the Sasanian Conquest of Jerusalem in 614 and Byzantine Ideology of Anti-Persian Warfare." Iranian Studies 46.3 (2013): 506-510.
  3. ^ Rosenwein, Barbara H. (2004). A Short History of the Middle Ages. Ontario. pp. 71–72.
  4. ^ Jacob Neusner (1970). a history of the jews in babylonia v. later sasanian times. Brill Archive. P.122.
  5. ^ Jacob Neusner (1970). a history of the jews in babylonia v. later sasanian times. Brill Archive. P.123.
  6. ^ R. W. THOMSON Historical commentary by JAMES HOWARD-JOHNSTON Assistance from TIM GREENWOOD. (1999). The Armenian History Attributed to Sebeos. Liverpool University Press.p.206.
  7. ^ Jacob Neusner (1970). a history of the jews in babylonia v. later sasanian times. Brill Archive. p.123.
  8. ^ James Parkes (1949). A history of Palestine from 135 A.D. to modern times. Victor Gollancz. p.81
  9. ^ Th. Nöldeke, Grätz, Gesch (1906). Jewish Encyclopedia CHOSROES (KHOSRU) II. PARWIZ ("The Conqueror"):. Jewish Encyclopedia.
  10. ^ Günter Stemberger (2010). Judaica Minora: Geschichte und Literatur des rabbinischen Judentums. Mohr Siebeck. p.168-269.
  11. ^ Translated from the text published by Israel Lévi, “L’apocalypse de Zorobabel et le roi de Perse Siroès,” REJ 68 (1914): 131-44.
  12. ^ Haim Hillel Ben-Sasson (1976). A History of the Jewish People. Harvard University Press. p. 362.
  13. ^ R. W. THOMSON Historical commentary by JAMES HOWARD-JOHNSTON Assistance from TIM GREENWOOD. (1999). The Armenian History Attributed to Sebeos. Liverpool University Press.p. 208-209.
  14. ^ Edward Lipiński (2004). Itineraria Phoenicia. Peeters Publishers. pp. 542–543.
  15. ^ The Persian Conquest of Jerusalem (614 CE) – an archeological assessment. by Gideon Avni, Director of the Excavations and Surveys Department of the Israel Antiquities Authority.
  16. ^ Conybeare, F. C. (1910). "Antiochus Strategos' Account of the Sack of Jerusalem in A.D. 614". English Historical Review 25: 502–517.
  17. ^ Yossi Nagar. Human Skeletal Remains from the Mamilla cave, Jerusalem. Israel Antiquities Authority.