חמיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חִמְיַר (ערבית: مملكة حِمير; כתיב חסר ניקוד: חימייר), ממלכה קדומה ששכנה בתימן של היום, על דרך הבשמים העתיקה. הממלכה נוסדה בשנת 115 לפנה"ס והייתה ממלכה דומיננטית בדרום ערב עד 525 לספירה. מלכי חמיר, המכונים לרוב בשם 'תוּבַּע' (כשם שמלך מצרים מכונה 'פרעה''), התגיירו בשלב מסוים, והמחקר מתקשה לקבוע מתי.[1][2] כלכלתה נשענה על חקלאות ומסחר בדרך הבשמים בלבונה ומור, וספינות משטחיה היו מפליגות על בסיס קבוע בים סוף ובאוקיינוס ההודי. הספר היווני "יומן מסע של הים האריתראי" מתאר את ממלכת חמיר ואת התובע כריבאל (מופיע במחקר גם כ: שרחבאל; Charibael), כידידותיים לרומאים:

"ממלכת חמיר" מתוארת כממלכה בקצה הדרומי של חצי האי ערב במאה הראשונה לספירה על פי פליניוס הזקן ו'יומן מסע של הים האריתראי'.

אחרי תשעה ימים או יותר ישנה סאפאר, המטרופולין שבו חי כריבאל המולך על שני השבטים - החמירים ושכניהם השבאים; דרך שליחים ומתנות הוא היה ידיד הקיסרים.

'יומן מסע של הים האריתראי', עמוד 3.

כיבושים והתבססות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חמיר כבשה לראשונה את ממלכת שבא (סבא) ב-25 לפנה"ס, והממלכה המאוחדת נקראה "שבא וד'ו ריידאן" (Dhu Raydan). לאחר תהפוכות מרובות, נכבשה שבא סופית ב-280. בנוסף, חמיר כבשה את קתבאן ב-200 לספירה ואת חצרמוות ב-300 לספירה. היא שלטה באתיופיה במשך תקופה מסוימת ובאזורים במזרח אפריקה עד טנזניה. במאה השנייה עד המאה הרביעית לספירה הרחיבה חמיר את שטחה בדרום ערב על ידי איחוד וכיבושים. היא כבשה חלקים ממזרח אפריקה ושליטתה הגיעה עד נמל רפטה (Rhapta) העתיק (דאר א-סלאם בטנזניה). מהגרים מחמיר התיישבו בצפון-מזרח אתיופיה. בתקופה זו החלה לשקוע דרך הבשמים כתוצאה מירידת הביקוש למוצרי המותרות באימפריה הרומית ותחרות עם המסחר במסלול דרך מסופוטמיה. הפיכת ממלכת הנבטים לפרובינציה רומאית והעברת בירתה לצפון החלישו את הסוחרים הנבטים ששלטו בדרך.

ממלכת חמיר במאה ה-1 לספירה

בירתה של ממלכת חמיר הייתה העיר זפאר (ט'פאר; Zafar), הממוקמת כ-130 ק"מ מדרום-מזרח לעיר צנעא. מחקר ארכאולוגי שהתקיים באתר העיר בין השנים 19982010 חשף שגודלה היה 120 דונם ושהיא הכילה, לפי מחקרים מודרניים, 25,000 תושבים. בזפאר התגלו גם ממצאים מרשימים של התרבות החומרית של חמיר: 400 מתחמי חומה, קברים, מזרקות ובניינים. החוקרים מצאו בשרידי העיר גם כ-200 כתובות וכ-900 תבליטים. חמיר הייתה לדעת החוקרים הגרמנים המעצמה הקדם-אסלאמית האחרונה בחצי האי ערב ששלטה על כולו (פוליטית וצבאית) בשיאה בין המאה השלישית עד המאה החמישית לספירה.

יהדות מלכי חמיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

העדות הקדומה להימצאות יהודים בחמיר התגלתה בשנת 1936 בבית הקברות הגדול של בית שערים שבגליל התחתון. במקום נחשף אולם קבורה מראשית המאה השלישית לספירה, בו נמצאה הכתובת היוונית: "של אנשי חמיר". בנוסף, נמצא במקום שבר ארון קבורה מעופרת, עליו נחרטה קליגרפיה בשפה החמירית ותוכנהּ המשוער הוא: "נגיד חמיר".[2] אין לדעת מתי בדיוק החלו יהודים להגר לדרום חצי האי ערב[2], אך חוקרים משערים שיישובים יהודיים היו קיימים באזור כבר בימי בית המקדש השני.[1] אגדות מוסלמיות, כמתואר בכתבי ההיסטוריון המוסלמי אבּן אסחאק בעריכת אבּן השאם, מספרות כי התוּבּע הראשון להתגייר היה אַבּו-כַּרִבַּ אַסְעַד, אשר מלך בשנים 420-385 לספירה. האגדות מספרות שכאשר גילה אבו כּרִבּ שבנו נרצח בידי תושבי העיר ית'רבּ (שמה הקודם של העיר אל-מדינהּ בחצי האי ערב), הוא יצא להילחם בהם והטיל על העיר מצור כבד. במהלכו, הגיעו אל אבו כּרִבּ שני חכמים יהודים מתוך העיר, ושכנעו אותו להסיר את המצור ולהתגייר. אבו כּרִבּ הביא את שני החכמים איתו לחמיר וניסה להנחיל בה את היהדות. תחילה, נתקל אבו כּרִבּ בהתנגדות מטעם עמו עובד האלילים. לאחר שקיים משפט באש, במהלכו עברו החכמים היהודים בלהבות ויצאו ללא פגע, נוכח העם כי היהדות היא הדת האמיתית והתגייר בעקבות מלכו.[3] אולם, לפי מספר חוקרים, אַבּו-כּרִבּ החמירי לא נלחם נגד תושבי ית'רבּ, כי אם בא לעזרתם כשנלחמו נגד מלך נוצרי מצפון חצי האי ערב, הנקרא גם הוא אַבּו-כַּרִבַּ. נראה כי דמיון השמות הוביל ליצירת האגדה.[1]

המחקר מציע שני הסברים אפשריים להתייהדות מלכי חמיר. ההסבר הראשון הוא מדיני: במאות הראשונות לספירה, בשל מיקומו המרכזי בדרכי המסחר, ניצב אזור תימן במוקד המחלוקת בין האימפריה הפרתית (ולאחריה, האימפריה הסאסאנית הפרסית) לבין האימפריה הביזנטית והחבשים בקיסרות אקסום.[1] תשעת מלכי חמיר הבחינו כי הרומאים והחבשים מפיצים את דתם הנוצרית ככלי לכיבוש חמיר, וכדי למנוע מהם לעשות כן, התגיירו, שהרי ליהודים לא הייתה מדינה שתאיים על ממלכתם. החמירים הגדילו לעשות והחלו לרדוף את המתנצרים בארצם על מנת לצמצם את התפשטות הנצרות, ובכך, לצמצם את השפעת הרומאים במדינה. לפי ההסבר השני, עקרונות הדת היהודית והלך הרוח בקרב העמים הערביים חולקים הרבה במשותף, ולכן הייתה היהדות נוחה יותר לאימוץ על-ידם מאשר הנצרות.[2]

על מרכזיות היהדות בחיי מלכי חמיר אנו למדים לראשונה מכתובת חמירית משנת 449 לספירה, אותה חקק של התוּבּע כרַחְבְּאִל, בנו של אַבּו-כַּרִבַּ אַסְעַד. כרחבּאל מתאר בכתובתו כיצד תיקן את הסכר המפורסם בעיר מַאְרִבּ בזכות "אלוהים בעל השמים והארץ".[1] לכתובת זו מצטרפות כתובות חמיריות נוספות, שבשונה מכתובות חמיריות אחרות, מוקדשות לאל אחד ויחיד. אל זה מכונה "הרחמן", כינוי מוכר לאלוהים בימי התלמוד, ואף "ריבון היהודים".[4] מסמך נוסף המעיד על השפעת היהדות על חמיר הוא "ספר החמירים"( בארמית: "כתבא דחמיריא") שנכתב בארמית-סורית בשנת 525, מעט לאחר שנפלה ממלכת חמיר בידי קיסרות אקסום. הספר מתאר באריכות ואף בגוזמה את רדיפת הנוצרים בעיר נג'ראן בחמיר על ידי התובּע היהודי האחרון, יוסף ד'ו נוּאַס, המוכר גם בשם יוסף אסאר.[2] אורח החיים היהודי של מלכי חמיר לוט בערפל, וקשה לקבוע האם נהגו לפי המסורת התלמודית כיהודי צפון חצי האי ערב, או שמא אימצו את יסודות האמונה היהודית, כגון אמונה באל אחד, קיום ברית מילה ושמירת שבת. ישנה השערה כי יהודי חמיר פעלו ברוח התלמוד, לאור תיאורים מסוימים בספר החמירים, וכן לפי פועלם של שני יהודים מתימן שהתאסלמו במאה השביעית לספירה – כעב אל-אחבאר ו-והב אבן מונבה: השניים העבירו אל האסלאם אגדות, סיפורים ומסורות יהודיות הנזכרות בתלמוד.[2]

נפילת הממלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממלכת חמיר נפלה בשנת 525, בימי שלטונו של יוסף ד'ו נואס. לפני שעלה ד'ו נואס לשלטון, חדרו חילות החבשים לבירה זפאר ולנג'ראן, והחלו לשרוף בתי כנסת או להפכם לכנסיות. ד'ו נואס ביקש לתקן זאת ולהילחם בהשפעות החבשים בחמיר, ובתוך כך, בהשתלטות הנצרות על הערים המרכזיות. מאבקו זה של ד'ו נואס הגיע לשיאו בשנת 523, כאשר רדף את הנוצרים בנג'ראן, והרג מהם רבים. מעשים אלו עוררו את חמתם של האימפריה הביזנטית ושל קיסרות אקסום, אשר עמדו בקשר הדוק עם הנוצרים בחמיר, וחששו פן ד'ו נואס יעמוד להם למכשול בניסיונם לבסס בתימן ראש גשר למזרח. על כן, פלשו החבשים לחמיר, נלחמו בד'ו נואס ובנאמניו והשתלטו על הממלכה. מסופר כי ד'ו נואס התאבד כדי לא לחזות בנפול ממלכתו. יהדות תימן המשיכה להתקיים גם אחרי מותו של ד'ו נואס, אף על פי שיהודי חמיר ושאר תושביה היו נתונים מאז לרדיפות ועינויים מצד החבשים, עד שגורשו האחרונים בסיוע הפרסים.[1][4] דבר נפילת הממלכה הכה גלים בקרב יהדות התפוצות וסיפורי מעשיו של ד'ו נואס הועברו מדור לדור. בנוסף, נפוצו אמונות שונות, לפיהן עשרת שבטי ישראל האבודים יושבים בדרום חצי האי ערב, וכי יום יבוא ובו יתגלו וישיבו את ממלכת ישראל לקדמותה.[2]

ממלכת אקסום ניסתה לספח אליה את חמיר אולם רק השבטים החימירים הנוצרים שיתפו איתה פעולה, אך שאר השבטים החימירים היו איתם במצב מלחמה. ממלכת אקסום מינתה נציב לאזור בשם אריאת, שמאוחר יותר הודח, ובמקומו מונה נציב חדש בשם אברהא, שהיה קצין בצבא האתיופי ושימש בתפקיד עד שנת 570. אברהא יזם גם פעולות צבאיות מצפון לחמיר לאזור חג'אז, שם נלחם נגד שבט קורייש. על פי המסורת הערבית, אברהא הגיע בכיבושיו עד לעיר מכה, אך לא הצליח להרוס את הכעבה. המסורת האסלאמית קוראת למערכה זו בשם "חַרב אל-פיל" או "מלחמת הפילים", (ראו גם: סורת אל-פיל), משום שבלחימה זו הצבא האתיופי של אברהא השתמש בפילים ללחימה. לאחר מלחמת הפילים הצליחו תושבי חמיר סוף סוף במלחמתם כנגד השלטון האתיופי, כשנעזרו באימפריה הסאסאנית. המורדים מינו לעצמם מלך, והמרד החל להתפשט ברחבי חמיר. בשנת 570 פנו בני חמיר לעזרת האימפריה הסאסאנית שיעזרו להם לגרש את הנוצרים. בני חמיר הביסו את הנוצרים האתיופים ומאז התדרדרה ממלכת אקסום. בתמורה לעזרת הפרסים הסאסאנים, היוו בני חמיר כוח תומך להם בדרום חצי האי ערב עד לשנת 638, בה קיבלו עליהם החמירים את דת האסלאם.[5]

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על שמה קרוי רחוב בירושלים


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חמיר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 חיים זאב הירשברג, ישראל בערב, תל אביב: מוסד ביאליק על-ידי מסדה, 1946
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 ישראל בן-זאב, היהודים בערב, תל אביב: מצפה, 1931
  3. ^ השאם בן עבד אל-מלכ; יוסף יואל ריבלין, חיי מחמד: ספר תולדותיו: מיוסד על ספר תולדות חיי מחמד / מאת אבן השאם; מתורגם ומבואר, ערוך ומסודר ע"י יוסף יואל ריבלין, תל אביב: מצפה, 1932
  4. ^ 4.0 4.1 שלמה דב גויטיין, האסלאם של מחמד: כיצד התהוותה דת חדשה בצל היהדות, ירושלים: האוניברסיטה העברית - הפקולטה למדעי הרוח - לימודי יסוד, 1987
  5. ^ גאות ושפל בדרך הבשמים של העולם העתיק, דצמבר 2003