מריה טולצ'יף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מריה טולצ'יף, 1961

אליזבת' מרי "בטי" טולצ'יף (Elizabeth Marie "Betty" TallChief;‏ 24 בינואר 1925- 11 באפריל 2013) הייתה רקדנית אמריקאית ממוצא אמריקאי ילידי (אינדיאני) שנחשבת לאחת הבלרינות הגדולות של זמננו, ולאחת מחמש הרקדניות המשמעותיות ביותר של המורשת האינדיאנית.

טולצ'יף נולדה באוקלהומה, וזכתה לחינוך מסורתי  בשבט האוסייג'. היא התחילה לרקוד כבר בגיל 3, ובגיל 8 החלה ללמוד בלט קלאסי באופן מקצועי.

טולצ'יף נודעה בעיקר בזכות הטכניקה המיוחדת שלה, שהצטיינה באנרגיה גבוהה, מהירות ומרץ. היא הייתה המוזה של הכוריאוגרף ג'ורג' בלאנשין, ובהמשך נישאה לו.

טולצ'יף רקדה  בכמה להקות מחול מובילות, בהן  "הבלט הרוסי של מונטה קרלו" ו"הניו יורק סיטי בלט". היא זכתה בהוקרה רבה על פועלה: בין היתר בפרס הכבוד של מרכז קנדי, במדליה הלאומית לאמנויות, ובחברות בהיכל התהילה הלאומי לנשים של ארצות הברית.

טולצ'יף הלכה לעולמה בגיל 88,  היא אמה של המשוררת אליס פאשן.

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליזבת' מרי טולצ'יף נולדה ב-24 בינואר 1925, בבית חולים קטן בפיירפוקס, אוקלהומה. טולצ'יף השתייכה לשבט האינדיאני המסורתי אוסייג';  אביה, אלכסנדר ג'וזף טולצ'יף, (שמשמעו באנגלית: "צ'יף גבוה") כונה כך על ידי בני השבט מכיוון שהתנשא לגובה של כמעט שני מטרים. אמה- רות פורטר, הייתה אישה ממוצא אירי-סקוטי, שגדלה בעוני.

משפחת טולצ'יף, הייתה אמידה מאוד, והחזיקה בשדות נפט  ונכסים רבים באוקלהומה. כשהייתה בת שמונה, טולצ'יף התחילה ללמוד בלט, בנוסף ללימודי פסנתר. היא מספרת שבתקופה מסוימת היא אף שקלה קריירה של  פסנתרנית מקצועית, אבל משפחתה זיהתה את כישרון הריקוד יוצא הדופן שלה והחליטה לפתח אותו.[1]המשפחה עברה לחיות בלוס אנג'לס, כדי לאפשר לה ולאחותה הצעירה מרג'ורי לקבל את החינוך המיטבי בתחום הריקוד עם מורים מובילים כמו ארנסט בלצ'ר, וברוניסלבה נינג'ינסקה, כוראוגרפית עבר של להקת הבלט הרוסית, שפתחה סטודיו בלוס אנג'לס.

חייה הבוגרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1942, טולצ'יף הצטרפה לבלט הרוסי של מונטה קרלו. הכוריאוגרפית ניג'ינסקה טיפחה אותה ככוכבת הלהקה. בקיץ  1944, בעקבות השתתפות הלהקה במחזמר "השיר של נורווגיה", תחת הכוריאוגרף הנודע ג'ורג' בלנשין. הוא הפך לכוריאוגרף הקבוע שלה, והפך את  טולצ'יף לסוליסטית בולטת בלהקה.

ב-1946, הוא הקים את להקה משלו, שלימים הפכה ל"ניו יורק סיטי בלט", כשטולצ'יף מתבלטת כ"כוכבת" ההרכב החדש.

טולצ'יף מצידה הפגינה הערכה רבה לבלנשין ככוריאוגרף הלהקה, ואף כחבר, מתוחכם ושנון. עם זאת, זו הייתה בשבילה הפתעה גמורה כשהוא כרע ברך והציע לה להינשא לו. אחרי שקילה רצינית של הנושא, טולצ'יף הסכימה[1] והם נישאו ב-16 באוגוסט 1946.

באוטוביוגרפיה שלה, טולצ'יף תיארה את הנישואים לבלנשיין כך: "תשוקה ורומנטיקה לא היוו חלק מרכזי בחיי הנישואי שלנו. שמרנו את הרגש לכיתת הריקוד", אף על פי שהיה, כדבריה, "בעל חם ואוהב",[1]נישואיהם התפרקו ב-1950.

ב-1952  נישאה לטייס אמריקאי בשם אלמורזה נטירבוף, ממנו התגרשה ב-1954.

ב-1956, היא נישאה להנרי פאשן, קבלן, ובשנת 1959 נולדה ביתם היחידה אליס פאשן,  משוררת אמריקאית.

(Maria Tallchief, a Dazzling Ballerina and Muse for Balanchine, Dies at 88, ג'ק אנדרסן, 'the new York times', 12.4.2013)

טולצ'יף נשארה בניו יורק סיטי בלט עד 1965, ובמקביל רקדה במופעי מחול שונים ובלהקות נוספות, כמו בלט האופרה של שיקגו, להקת המחול של סן פרנסיסקו, הבלט הדני המלכותי ולהקת הבלט של המבורג ורקדה לצד כוכבי המחול הגדול של התקופה ובהם רודולף נוראייב, אנדרה אגלבסקי ואריק ברון. בין השנים 1954–1955, חזרה גם להבלט הרוסי של מונטה קרלו, הפעם כפרימה בלרינה, בשכר הגבוה ביותר בקרב הרקדנים בתקופה ההיא: 2000$ לשבוע.[2]

חייה המאוחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1965, פרשה טולצ'יף מהבמה, ופתחה בקריירת הוראת מחול בשיקגו.

ב-1974, ייסדה את בית הספר לבלט של האופרה הלירית בעיר, אותו ניהלה עד שנת 1979. במקביל, שימשה כמנהלת האמנותית של השיקגו סיטי בלט, עד לשנת 1987. בשנת 1997,  פרסמה את האוטוביוגרפיה שלה  "מריה טולצ'יף: פרימה בלרינה אמריקאית".

פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • (1996) נכנסה ל"היכל התהילה הארצי לנשים"- מוסד אמריקאי שהוקם ב־ 1969 במטרה להנציח את נשות ארצות הברית שתרמו למדינה.
  • (1996) זכתה ב"פרס מרכז קנדי לאמנויות"- פרס לאומי, שמוענק לדמויות בולטות ומשפיעות מתחומי הבידור ואמנויות הבמה עבור תרומתם לתרבות האמריקאית.
  • (1999) זכתה ב"בפרס מדליית האומנויות הלאומית"- אות כבוד שנחשב ליוקרתי והגבוה ביותר בתחומי האומנות.

קריירה מקצועית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הקריירה ארוכת השנים שלה, טולצ'יף ביצעה תפקידים רבים ומגוונים. בין הבולטים בהם[3]:

  • טולצ'יף וניקולס מגלנס במפצח האגוזים, 1954
    ·Le Bourgeois Gentilhomme"-1932"
  • Jardin aux Lilas"-1936"
  • Rodeo"-1942"
  • Danses concertantes"-1944"
  • Night Shadow"-1946"
  • Orpheus" -1948"
  • Firebird"-1949"
  • Bourrée fantasque"-1949"
  • Sylvia Pas de Deux" -1950"
  • Le Baiser de la Fee"-1950"
  • Swan Lake"-1951"
  • Caracole"-1952"
  • Scotch Symphony"- 1952"
  • The Nutcracker" -1954"
  • Pas de dix"-1955"
  • Allegro brillante"-1956"
  • Gounod Symphony"-1958"
  • Ballet Imperial”-1964"

טולצ'יף והמורשת האינדיאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם אחרי שזכתה לתהילה וחיי זוהר בבירות העולם, טולצ'יף המשיכה להזדהות עם מורשתה האינדיאנית. היא זעמה על הסטראוטיפים המיושנים והתפישות המוטעות שאמריקאים רבים ייחסו לאינדיאנים הילידים. בתקופה בה טולצ'יף פעלה, רקדנים אמריקאים רבים אמצו לעצמם שמות במה רוסיים, כדי להיות נגישים יותר לעולם, אך היא סירבה לעשות זאת ושמרה על שמה המקורי.[4]

טולצ'יף נחשבת לאחת מחמש הרקדניות המייצגות של המורשת האינידיאנית, יחד עם אחותה הצעירה מרג'ורי טולצ'יף, רוסלה הייטאוור, מוסליין לרקין ויוונא צ'אוטאה שזכו במרוצת השנים לכינוי הבלרינות האינדיאניות של אוקלהומה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מריה טולצ'יף בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 ג'ק אנדרסן, Maria Tallchief, a Dazzling Ballerina and Muse for Balanchine, Dies at 88, The New York Times, ‏12.4.2013
  2. ^ Maria Tallchief, a Dazzling Ballerina and Muse for Balanchine, Dies at 88, ג'ק אנדרסן, 'the new York times', 12.4.2013
  3. ^ Maria Tallchief, Britannica
  4. ^ ברוס דאפי, [http://www.bruceduffie.com/tallchief2.html Conversation Piece: Prima Ballerina MARIA TALLCHIEF], ‏19.9.1994