מריו לנצה

**מריו לנצה**
	מריו לנצה בסרט "הזמיר מניו אורלינס" משנת 1951
לידה	31 בינואר 1921; פילדלפיה, ארצות הברית
פטירה	7 באוקטובר 1959 (בגיל 38); רומא, איטליה
שם לידה	Alfred Arnold Cocozza
שם במה	Mario Lanza
מקום קבורה	בית הקברות הולי קרוס
מוקד פעילות	ארצות הברית
תקופת הפעילות	1944–1959 (כ־15 שנים)
מקום לימודים	תיכון סאות' פילדלפיה
סוגה	אופרה
סוג קול	טנור
שפה מועדפת	אנגלית, איטלקית
חברת תקליטים	RCA ויקטור
פרסים והוקרה	כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד
	www.lanzalegend.com
	פרופיל ב-IMDb

מריו לנצה (באנגלית: Mario Lanza, ‏31 בינואר 1921 - 7 באוקטובר 1959) היה זמר טנור וכוכב סרטי קולנוע אמריקאי בסוף שנות ה-40 ושנות ה-50 של המאה ה-20.

קול הטנור בסגנון הליריקו-ספינטו של לנצה היווה השראה לגדולי הטנורים של ימינו, ביניהם פלאסידו דומינגו, לוצ'אנו פאווארוטי, חוסה קאררס ואנדריאה בוצ'לי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מריו לנצה נולד בפילדלפיה, פנסילבניה בשם אלפרדו ארנולד קוקוצה. הוא החל לשיר בגיל צעיר בהפקות מקומיות עד שיום אחד שמע אותו המנצח המפורסם סרגיי קוסביצקי, שנתן לו מלגה ללימודים בטנגלווד, מסצ'וסטס. קוסביצקי אמר ללנצה כי קול כמו שלו מתגלה פעם במאה שנים.

לנצה נתן את הופעת הבכורה שלו בטנגלווד ב-7 באוגוסט 1942, באופרה "נשות וינדזור העליזות" של אוטו ניקולאי, וזכה לביקורות נלהבות. בניו יורק טיימס נכתב עליו, כי "טנורים בודדים יכולים להשתוות לקולו מבחינת איכות, חמימות ועוצמה".

הקריירה האופראית שלו נקטעה בגלל גיוסו לצבא במלחמת העולם השנייה. הוא שירת בחיל האוויר בהופעות לפני חיילים.

בשנת 1945 הופיע לנצה בסדרת תוכניות ברשת הטלוויזיה CBS ופתח במסע קונצרטים ברחבי ארצות הברית, קנדה ומקסיקו. בקונצרט ב"הוליווד בול" שמע אותו לואי ב. מאייר, מנהל מטרו גולדווין מאייר, שהחתים אותו על חוזה לשבע שנים. הייתה זו נקודת מפנה בקריירה הקצרה של לנצה, ששינה את שמו לקראת ההופעות בסרטים למריו לנצה, בהוקרה לאמו, מריה לנצה.

לנצה ככוכב סרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לנצה לא היה שחקן גדול. בכל סרטיו הפגין את כישרונו הייחודי - קול הטנור שלו. שני סרטיו הראשונים "נשיקת חצות" ו"הזמיר מניו אורלינס" היו הצלחות גדולות וב-1951 הופיע בסרטו המפורסם ביותר, "קארוזו הגדול", בו גילם את הטנור אנריקו קארוזו. לנצה היה אז בשיאו. הוא הוכתר על ידי השבועון טיים כאליל וכמלך עולם תקליטי הפופ, הרבה לפני אלביס פרסלי והחיפושיות.

ב-1952 הופיע בסרט בגלל שאת שלי לצידו של ג'יימס ויטמור.

בשנת 1954 עמד להופיע בסרט "הנסיך הסטודנט". הוא הסתכסך עם הבמאי ועם אולפני ההסרטה ופוטר. הוא הוחלף בשחקן אחר אבל היה זה קולו של לנצה שהופיע בפסקול של סרט זה. פיטוריו של לנצה סימנו את תחילת ההתדרדרות שלו. הוא החל לעלות במשקל ולצרוך אלכוהול. בשנת 1956 הופיע פעם אחרונה בהוליווד בסרט "סרנדה" לצידן של ג'ואן פונטיין ושרה מונטיל. ב-1957 החליט לנצה לעזוב את הוליווד ולעבוד באיטליה. הוא הופיע בסרט "שבע הגבעות של רומא" (הידוע גם כ"להתראות רומא") והופיע בקונצרטים רבים ברחבי אירופה. סרטו האחרון היה "בפעם הראשונה". בריאותו החלה להתערער. הוא סבל מהתקף לב ובעקבותיו מדלקת ריאות ותסחיף ריאתי. הוא מת ברומא בגיל 38.

לאחר מותו היו שמועות שהוא נרצח על ידי זריקת רעל בהוראתו של המאפיונר לאקי לוצ'יאנו לאחר שסירב להופיע בקונצרט לכבוד המאפיה. שמועות אלה לא הוכחו עד היום. אשתו ההמומה של לנצה חזרה לארצות הברית ומתה כעבור 4 חודשים ממנת יתר של סמים.

הקריירה של לנצה הייתה קצרה וטרגית. נער פשוט שעלה במהירות לשיאים וסיים את חייו בגיל צעיר. זמרת הסופרן היווניה מריה קאלאס ציינה על לנצה: "האכזבה הגדולה ביותר שלי הייתה, שלא התאפשר לי להופיע עם הטנור הטוב ביותר ששמעתי".