מרי בת' אדלסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מרי בת' אדלסון
Mary Beth Edelson
אין תמונה חופשית
לידה 1933
אינדיאנה, ארצות הברית
פטירה 20 באפריל 2021 (בגיל 88 בערך)
אושן גרוב, ניו ג'רזי, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Mary Elizabeth Johnson
מקום לימודים
  • אוניברסיטת ניו יורק
  • אוניברסיטת דפאו
  • בית הספר לאמנות של מכון שיקגו
  • בית ספר שטיינהרט לתרבות, חינוך ופיתוח אנושי עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 20 באפריל 2021 עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה ציור, צילום, פרמורמנס, הדפס
זרם באמנות אמנות פמיניסטית עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפעה על ידי לאונרדו דה וינצ'י עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות ידועות Some Living American Women Artists עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מרי בת' אדלסוןאנגלית: Mary Beth Edelson;‏ 1933 - 20 באפריל 2021) הייתה אמנית אמריקאית ואחת ממובילות התנועה האמנותית הפמיניסטית. משתייכת לדור הראשון של האמניות הפמיניסטיות האמריקאיות. משתמשת ביצירתה במדיה כגון הדפס, קולאז', צילום, ציור ופרפורמנס[1][2].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה באינדיאנה בשנת 1933. את העניין שלה באקטיביזם פיתחה בגיל צעיר, הוריה היו פעילים בקהילה ועוד בנעוריה לקחה חלק במחאה נגד הפרדה גזעית. כנערה גם החלה ללמוד בשיעורי אמנות בסופי השבוע ולעצב תפאורות להפקות בית הספר[3][4]. במהלך שנות החמישים הצטרפה לתנועה הפמיניסטית ולתנועות נוספות לזכויות האזרח[2].

בין השנים 1951–1955 למדה לתואר ראשון באמנות באוניברסיטת דפאו באינדיאנה. פרויקט הגמר שלה צונזר והוסר מתערוכת הבוגרים לאחר ביקורות שהופנו כלפי היצירות מצד סגל מוסד הלימוד. בשנת 1958 השלימה תואר שני באמנות באוניברסיטת ניו יורק[5].

במהלך שנות השישים הייתה אדלסון פעילה בתחום הפוליטי והחברתי. היא הרצתה לראשונה בשנת 1968 על חוסר שוויון ההזדמנויות של נשים בתחום האמנות[6].

באותה שנה עברה לוושינגטון די. סי. וייסדה את הכנס הראשון לנשים באמנות החזותית. מטרת האירוע הייתה לבנות פורום ארצי שבו הנשים יכלו להחליף רעיונות ולקדם פרויקטים משותפים. הכנס נמשך שלושה ימים וכלל הרצאות של אמניות ותאורטיקניות בתולדות האמנות כגון ג'ודי שיקגו, מרים שפירו, איליין דה קונינג ואחרות. הנשים עסקו באופן ביקורתי באתגרים שעמדו בפניהן באותה עת כאמניות[7].

יצירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביצירתה מתייחסת אדלסון למיתוס "האלה הגדולה", ושאפה להעצים נשים באמצעות התייחסות מחודשת לפולחן לאלות האדמה והפריון[8]. כך למשל ביצירתה "אישה עולה" משנת 1973 ביצעה עריכה בצילום גופה, כאשר טשטוש פניה בתצלום נועד להפוך את דימוי האישה לארכיטיפ וייצוג גלובלי לכלל הנשים[8].

תעודה שניתנה למשתתפים בעבודת הפרפורמנס "יצירת קשר עין" (Making Eye Contact)


בעבודות נוספות שלה היא משתמשת בדימויים של עירום נשי בדרך לבטל את המבט הגברי וליצור ניכוס מחודש של גוף האישה.

בשנות התשעים שילבה ביצירתה דימויים מתוך עולם הקולנוע, כגון פריימים מתוך הסרט גלוריה של הבמאי ג'ון קסאווטס משנת 1980, אדלסון משלבת בין דימוי עוצמתי של האישה מן הסרט כשהיא אוחזת בנשק, לבין הדפסת אותו דימוי על גבי סינור מטבח, המסמל את דיכוי האישה[8].

כמה אמניות אמריקאיות חיות (הסעודה האחרונה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

"כמה אמניות אמריקאיות חיות" (Some Living American Women Artists) היא יצירת קולאז' של אדלסון משנת 1972. ביצירה הדביקה תמונות פנים של אמניות אמריקאיות על גבי העתק הציור "הסעודה האחרונה" של לאונרדו דה וינצ'י. בין האמניות המופיעות ביצירה נכללות ג'ורג'יה אוקיף, יוקו אונו, עלמה תומאס ואליס ניל[1].

ביצירה שאפה אדלסון להקנות לנשים מקום מחודש בעולם האמנות ובתחום הדת, שנשלטים שניהם על ידי גברים. פרשנות נוספת ליצירה היא הקמה של קהילה סמלית של נשים, שניצבת מול ערכי הקהילתיות של הנצרות[9]. אדלסון יצרה עותקים של היצירה והפיצה אותה, מתוך שאיפה לחשוף אותה לכמה שיותר אמניות, כדי שאלה יוכלו להכיר יצירות של אמניות אחרות וליצור חיבורים חדשים עם נשים יוצרות נוספות. כמו כן, היצירה גם סייעה לחשוף את היוצרות שהוצגו בקולאז' בפני אוצרים ואספנים וכך לקדם את יצירתן[9].

עבודות קולאז'[עריכת קוד מקור | עריכה]

התערוכה "קולאז'ים נבחרים על קיר" (Selected Wall Collages) כוללת מיצב שבו 146 קולאז'ים, אותם יצרה אדלסון בין השנים 1972–2011. במיצב עוסקת אדלסון בייצוגי נשים לאורך הדורות. היא ביצעה מניפולציות על דימויים מצולמים קיימים וכך שאפה לייצג היסטוריה נשית שלא זכתה להתייחסות לאורך הדורות[10].

אדלסון קיבלה את ההשראה ליצירת הקולאז'ים כאשר יצרה את הפוסטרים שלה בשנות השבעים, היא החליטה להשתמש בשאריות התמונות שנותרו לה בתהליך יצירת הפוסטרים ומהן להכין יצירה חדשה. היא נהגה לצלם במהלך אירועים של התנועה הפמיניסטית וכן לתעד את הקולגות שלה לעולם האמנות, וגם תמונות אלה מצאו את דרכן אל תערוכת הקולאז'[11].

הדימויים בתערוכה כוללים אזכורים לתרבות פופולרית, לפוליטיקה ולהיסטוריה הנשית. כמו כן, נכללים בתערוכה צילומים מטקסי הפולחן המוקדמים של האמנית, שבהם היא מתמקדת בטכניקות אמנות גוף. באמצעות טקסטים כתובים המשולבים בדימויים החזותיים ממחישה אדלסון כי למרות הרצינות הרבה של הפרויקט, קיים בעבודות גם ממד של הומור[12].

בקולאז'ים מופיעים מוטיבים שבהם משתמשת אדלסון ביצירתה לאורך השנים בהם אלות ומיתולוגיה לצד אזכורים לאמניות אחרות שפעלו באותן שנים. היא שמה דגש על הקשרים שנרקמים בין הנשים היוצרות, בין היתר דרך שימוש בדוגמת רשת בסידור הדימויים על הקירות[11].

היצירה נרכשה על ידי מוזיאון טייט בשנת 2018[13].

תערוכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחר תערוכות יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

[14][5]:

  • 1973: 22 אחרות, גלריית הנרי, וושינגטון די. סי
  • 1974-1975: אישה עולה, גלריית קורקורן לאמנות, וושינגטון די. סי.
  • 1975: רטרוספקטיבה של חמש שנים, גלריית AIR, ניו יורק
  • 1978: קופסאות לאיסוף סיפור, גלריית פרנקלין פורנס, ניו יורק
  • 1980: מרי בת' אדלסון: אמנות עכשווית, תערוכה ופרפורמנס, אולברייט נוקס, ניו יורק
  • 1983: ניו יורק: חזון עתידי, גלריה היולט, אוניברסיטת קרנגי מלון, פיטסבורג, פנסילבניה
  • 1989: משנה צורה, רטרטספקטיבה וציורי קיר, אוניברסיטת טנסי
  • 1990: תמונות אוניברסליות, דולן מקסוול, ניו יורק
  • 1994: אזור מלחמה: קמפיין נגד אלימות במשפחה, ניו יורק
  • 1996: כמה אמניות אמריקאיות חיות, גלריית ניקולאי וולנר, קופנהגן, דנמרק
  • 2002: תסרוט מחדש של הסיפור, תערוכה נודדת בשבעה מיקומים
  • 2009: יצירת קשר עין, פרפורמנס, גלריית קולטון, יוסטון, טקסס
  • 2012: שבח לפמיניסטיות שיצרו את המהפכה, גלריית גריפן, ניו יורק
  • 2015: הומור פמיניסטי ככלי פוליטי, גלריה ברנשטיין, אוניברסיטת פרינסטון, ניו ג'רזי
  • 2019: משנה צורה, גלריית דייוויד לואיס, ניו יורק.

מבחר תערוכות קבוצתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1968: דוגמאות, מוזיאון אינדיאנפוליס לאמנות, אינדיאנה
  • 1974: אמנות נשים - אמנות אמריקאית, מוזיאון פילדלפיה
  • 1978: נשים בינלאומיות, הגלריה הלבנה, תל אביב.
  • 1980: פרפורמנס עכשווי, המרכז לאמנות עכשווית, ניו אורלינס
  • 1984: אמנות נגד אפרטהייד, ניו יורק
  • 1989: מותירות חותם: נשים אמניות נכנסות למיינסטרים, מוזיאון סינסינטי לאמנות
  • 1989: נוכחות נעלמת, מרכז ווקר לאמנות
  • 1993: הגעה לכוח, גלריה זוירנר, ניו יורק
  • 1996: חלום אמריקאי, ניו יורק
  • 2000: תמונות אמזונה מודרנית, המוזיאון החדש לאמנות עכשווית, ניו יורק
  • 2002: אלה, גלריה דהלונג, ניו יורק
  • 2003: אימהות ההמצאה, מומוק, וינה, אוסטריה
  • 2007: מאבק מגדרי, סנטיאגו דה קומספוטלה, ספרד
  • 2009: הסוף, מוזיאון אנדי וורהול, פיטסבורג, פנסילבניה
  • 2010: תמונות נשים, היסטוריה של הצילום המודרני, המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק
  • 2011: תמונות סטילס, גלריית מרכז יוקון לאמנות, קנדה
  • 2012: לעשות את זה בפומבי, קולג' אוטיס לאמנות ועיצוב, לוס אנג'לס
  • 2013: הן:פומפידו, יצירות נשים ממרכז ז'ורז' פומפידו, מוזיאון סיאטל לאמנות
  • 2015: ציור 2.0: ביטוי בעידן המידע, מוזיאון ברנדהורסט, מינכן, גרמניה
  • 2018: מחצית מהתמונה, מוזיאון ברוקלין, ניו יורק
  • 2019: עיקרון העונג, מקרון, לוס אנג'לס
  • 2019: אנימלסק, מרכז בלטיק לאמנות עכשווית, הממלכה המאוחדת
  • 2020: אוונגרד פמיניסטי בשנות השבעים, המרכז הבינלאומי לצילום, ניו יורק.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Kimberly Bradley, ‘Powerful and fierce’: How Mary Beth Edelson finally found her place in the canon, Art Basel
  2. ^ 1 2 Mary Beth Edelson - Artist bio, Artspace
  3. ^ The Aldrich Contemporary Art Museum: Mary Beth Edelson: Six Story Gathering Boxes, The Aldrich Contemporary Art Museum, ‏2014
  4. ^ Mary Beth Edelson, Aware Women Artists
  5. ^ 1 2 קורות חיים של אדלסון, גלריית דייוויד לואיס בניו יורק
  6. ^ Mary Beth Edelson: Art and Activism, Google Arts and Culture
  7. ^ Mary Beth Edelson: Conference of Women in the Visual Arts, Corcoran Gallery of Art, Google Arts and Culture
  8. ^ 1 2 3 Alston Conley; Katherine Coburn Harding Nahum, Original visions : shifting the paradigm, women's art 1970-1996, McMullen Museum of Art, 1997, עמ' 27-31
  9. ^ 1 2 Kat Griefen, Considering Mary Beth Edelson’s Some Living American Women Artists, Brooklyn Rail, ‏2019
  10. ^ Mary Beth Edelson, Selected Wall Collages, Tate
  11. ^ 1 2 Mary Beth Edelson: In Her Studio, Google Arts and Culture
  12. ^ Works by Mary Beth Edelson from 1971 to 2012, Accola Griefen Gallery
  13. ^ Frieze Tate Fund Announces Acquisitions, Art Market Monitor, ‏2017
  14. ^ Mary Beth Edelson: Timeline, Artnet