הומור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שייקה אופיר מגלם את דמותו של השוטר אזולאי
לורל והארדי מגלמים מגויסים ללגיון הזרים

הומור הוא צורת תקשורת המשמשת לגרימת צחוק. על-פי ארתור קסטלר, מצב זה נוצר כאשר מוצגות בפני השומע או הצופה שתי מסגרות התייחסות בעלות היגיון פנימי, שאינן תואמות זו לזו; ההומור נוצר במעבר המפתיע בין מישור אסוציאטיבי אחד למישור אסוציאטיבי אחר.

הומור מוגדר מילונית כיכולת לתפוס ולבטא את הצדדים המשעשעים, המגוחכים והאבסורדיים של החיים, לרוב מתוך ראיה רחבה ויחס של אהדה סלחנית‏[1]. דוקטור חיה אוסטרובר, חוקרת הומור ומרצה לפסיכולוגיה, מציינת שההומור תלוי בחברה שאנו חיים בה, בתרבות, באישיות שלנו, בסיטואציה שאנו נמצאים בה ועוד, לכן אנשים שונים, במצבים שונים, ימצאו סיטואציות שונות כהומוריסטיות‏[2].

הגדרת ההומור אינה מוסכמת על הכל, אך אנו יכולים לזהות הומור באופן אינטואיטיבי, להבחין בו ולהבינו. לרוב הומור מעורר בנו תחושה של רענון, חידוש וכמובן שמחה. אלה האלמנטים שבונים בדיחות. ברובן ניתן למצוא קישור מפתיע וחדש בין אלמנטים שבדרך כלל לא היו מיועדים להתחבר.

האטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המילה "הומור" מקורה במילה הלטינית "humorem", שמשמעותה נוזל. מלטינית התגלגלה המילה לצרפתית כ-humeur, מילה המגדירה את נוזלי הגוף על פי תורת 4 הנוזלים של היפוקרטס. ייחוס התנהגויות מוזרות לחוסר איזון בנוזלים הוביל לגלגול נוסף של המילה, תוך מתן פירוש מיוחד - המילה humor שימשה לתיאור התנהגויות החורגות מהנורמה המקובלת. אנשים, שהתנהגו כך נחשבו למוזרים והתנהגותם עוררה את צחוק הבריות. אחרים, שרצו לעורר צחוק, חיקו התנהגויות כאלה. מי שנהגו כך כונו humorists (הומוריסטנים) וכך נקבע שהיכולים לעורר צחוק הם בעלי חוש הומור‏[3].

נחום סוקולוב התייחס למשמעות המילה "הומור" בשפה העברית:

השמות: "הומור", "סאטירה", "סארקאזם", "פארודיה", "פארס", "בורליסקה", "אירוניה" – משמשים בינינו בעירבוביה נוראה, וב"חדא מחתא מחתינן להו"" לצון, לעג, היתול, – ומוסיפים עליהם מלשון התלמוד: "חיוך", "לגלוג", "בדיחה", "גיחוך", אבל ההגדרות האלה לא נקבעו בדיוק. וכל המושגים הם במצב היולי, כמו בתקופת המליצה. אמת, יכולים אנו לפטור את עצמנו מן הדין כלפי השפות החדשות, שגם בהן אין עדיין איקביבלנטים מוסמכים ל"הומור", "סאטירה", וכו'; אבל כל קורא אירופי, שקרא ושנה, יודע על כל פנים ראשי פרקים של הבדלי השמות האלה: שה"הומור" טעון חביבות ותמימות, רוך ועידון וקלות; שהוא יוצא מן הלב הטוב יותר מאשר מן המוח, שחמתו צריכה להיות מרובה מצילתו; שהוא צריך להיות מלא לחלוחית לשד (כפירוש המלה ברומית) – ומתאים לו השם "בדיחה", שה"סאטירה" עלולה לזעף ולהתמרמרות, עם שיניים חדות כשיני המשור, אלא שהן צריכות להיות מלוטשות יפה יפה – ומתאים לה השם "היתול"; ושה"סרקזמין" צריכין להיות דוגמת זגוגית מגוונת, מנופצת וכתושה, מוכשרת לחדור חדרי כל לב וכל עניין, מוכשרת לשרוט – ולא כצפרני החתול, ולא בגניבה ובחושך, כעטלף, כי אם בגלוי ובנצחון, כפרסות הנשר – ומתאים לזה אולי השם: "דברי חידודין"‏[4].

חקר ההומור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הודעה על האקדמיה להומור בצרפת, מנהיגה ומייסדיה

להומור יש השפעה רבה על החברה האנושית, לכן נמצאו אנשים שלקחו את ההומור ברצינות וחקרו אותו חקירה מדעית.

חקר ההומור בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוקטור אריה סובר, מחבר הספר "הומור", ייסד ב-2009 את "האגודה הישראלית לחקר ההומור". האגודה מוציאה לאור שני כתבי עת מקוונים, "הומור מקוון - כתב עת לחקר ההומור"‏[5] ו-"The Israeli Journal of Humor Research", שהחל את הופעתו ב-2012, בקראקוב, בוועידה הבינלאומית להומור.

בהוצאת כרמל יצא לאור הספר "חשיבותה של אי-רצינות", קובץ של מאמרים מדעיים העוסקים בחקר ההומור בשפה העברית‏[6].

תולדות ההומור[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין מועד מדויק להופעת ההומור בתרבות האנושית, אולם אסופה כתובה של אנקדוטות מתוארכת לתקופת שנת 550 לפני הספירה. ביוון העתיקה התחילו גברים לעקוב ברחוב או במוסדות ציבוריים אחר אישים בולטים ולחקות את מעשיהם בצורה אירונית. אפלטון, אריסטו ופיטגורס ניסו להגביל את הצחוק הגס, ההמוני, לטובת האירוניה התרבותית. בתיאטרון היווני ההומור זכה לסוגה משלו, לקומדיה.

לפי החוק הרומי נאסרה הפניית אירוניה כלפי פטריקים, לכן קיקרו נזהר בבדיחותיו, שהיו מתונות, אך פלאוטוס היה המוני יותר בהומור שלו ופחות מעודן. על חשיבות ההומור באותה תקופה מעידה העובדה שקיקרו ייחד חלק מספרו על תורת הנאום, De Oratore, להסברת היתרונות הטמונים בשילוב הומור בנאומים‏[7].

תגובה להומור[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיוך של מלאך

בתהליך הבנה של מצב הומוריסטי יש צורך בפעילות מתואמת ומושלמת בין מיליוני תאי עצב במוחנו. בעזרת החושים אנו קולטים את המצב, במקרה של מצב מילולי מעבירים אותו למרכז הבנת השפה, באונה הקדמית השמאלית מתבצע ניתוח של הבדיחה, משם יש חיבור לאונה הימנית של המוח, שם מתגלה הפואנטה, לאחר זאת מתרחשים תהליכים נוספים המעבירים את המסר למרכז הרגשות במערכת הלימבית, מתרחשת הפרשת חומרים הגורמים להנאה, והחלק המוטורי של המוח נותן הוראות לשרירי הפנים להתכווץ וכן לשרירי החזה והבטן. רק כתוצאה מכך מופיעה התגובה, בדרך כלל צחוק או חיוך[8].

התגובה להומור מגוונת ותלויה בחווית ההומור - השנינות יוצרת חוויה מחשבתית, העליזות מפתחת חוויה רגשית ומניבה צחוק המאפשר חוויה פיזיולוגית. התגובה משתנה לפי הנסיבות החיצוניות, לפי החינוך של המגיב ולפי המקובל בחברתו. יש המגיבים לבדיחה בצחוק רועם, אחרים בצחוק קל ויש המסתפקים בחיוך, אך לא חסרים גם בעלי פני פוקר המונעים מסביבתם לדעת עד כמה הבדיחה הצחיקה אותם.


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צחוק
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חיוך

הומור ובריאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצחוק משפיע באופן כימי ופיזיולוגי על גוף האדם. הוא עוזר בהפחתת לחץ הדם, משחרר לדם חומרים כגון: אנדרופינים ונוירופטידים, שגורמים לנו הרגשה טובה יותר. הצחוק גם מפתח את הנשימה והריאות.

ההומור והצחוק ממלאים תפקיד חשוב בשמירת הבריאות הנפשית והגופנית. תובנה זו אינה חדשה ואמרות, כמו: "צחוק יפה לבריאות" יעידו על כך, אך בתקופה המודרנית נוסף גם המחקר המדעי לחיזוק התפיסה האינטואיטיבית. ברפואה המודרנית נעשה שימוש בהומור לחיזוקם של חולים ולטיפול בדיכאון. הליצנות הרפואית היא תופעה ההולכת ומתרחבת בבתי החולים הגדולים בעולם המערבי. דוקטור מאדאן קאטאריה ההודי ייסד יום הצחוק העולמי ותנועת "יוגה צחוק".


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ליצנות רפואית

ההומור ככלי פוגעני[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המאה ה-17, בבריטניה, היה מקובל מבחינה חברתית לצחוק על חשבונם של מוגבלים שכלית או גופנית. במאה ה-18, בעקבות השפעת ההומניזם, השתנתה הגישה וההומור הוגבל, בניגוד לאירוניה, סאטירה וסרקזם, לצחוק על נושאים מקובלים מבחינה חברתית. בעל חוש הומור נחשב אדם בעל תכונות טובות, כזה שמתבדח רק על חשבון עצמו. הבחנות אלה אינן תקפות יותר.

ההומור, המשעשע ומבדר רבים, יכול להיות פוגעני מאוד כלפי יחידים ואף קבוצות. ידועות הבדיחות המייחסות לבני לאומים שונים תכונות מבזות, כמו: טמטום, קמצנות, רשעות ועוד. גם בדיחות השמות ללעג אדם בודד, בעיקר אישיות ידועה, תוך התמקדות באיפיונים שלו, אמיתיים או מדומים, עלולות לגרום לו פגיעות קשות מאוד. בישראל זכורות הבדיחות שסופרו על חשבונו של אחד משרי החוץ לשעבר, בדיחות מרושעות, שניסו לגמד את דמותו תוך ייחוס מיני עלילות בדויות. גם אחד משרי המשפטים לשעבר בישראל זכה לכך שדמותו הפכה לנלעגת בתוכנית טלוויזיה פופולרית, ללא כל קשר לתכונותיו במציאות, אך הפרודיה נקלטה והשפיעה על הקהל הרחב.

ההומור שימש כנשק פוגעני בידי חסידי אידאולוגיות שונות, כנגד האידאולוגיות היריבות. בגרמניה הנאצית נעשה שימוש מניפולטיבי בקריקטורות שנועדו לגמד את היהודים ולעשות להם דמוניזציה[9]. עם היעלמות המשטר הנאצי, הטכניקה הזאת לא נעלמה ובסגנון דומה השתמשו קריקטוריסטים כנגד יריבים אידאולוגיים בתקופת המלחמה הקרה[10].


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בדיחות החלפת נורה

התפקיד החברתי של ההומור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה חברתית ההומור הוא אמצעי יעיל ביותר לפירוק מתחים וליצירת אווירה נינוחה. ההומור מאפשר לאדם לקבל ביתר קלות מעשים, מאורעות ומילים העלולים לפגע בו. תגובה הומוריסטית יכולה להוציא את העוקץ מפנייה מעליבה או מתגרה של אדם אחר. ההומור יכול להסיר מחיצות בין אנשים ולהנעים את האווירה. אחד המקצועות שיועד בין היתר למטרה זו הוא ליצן החצר. תפקיד דומה היה לבדחן בתרבות היהודית.


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ליצן
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בדחן

סוגי הומור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הומור מילולי המבוסס על חילופי משמעות של מילים. איור: אנגלמאיר

ישנם סוגים רבים ושונים של הומור, הנבחנים ביניהם בעיקר במידת התחכום והעידון של ההפתעה ובמידת המיומנות של המבצע (הקומיקאי, המספר, השחקן, וכו') בהצגת ההומור.

סוג בסיסי של הומור חזותי הוא הסלפסטיק, הכולל תנועה או פעילות פיזית נמרצת המפתיעה את הצופה. לרוב, מידת ההומור בסלפסטיק תלויה בגודל הפער שבין הציפיות והתממשותן. סיטואצית סלפסטיק מוכרת היא החלקה על קליפת בננה. מידת השעשוע שחווים הצופים באדם המחליק על בננה תלויה בדרך כלל בעוצמת ההפתעה. ההחלקה משעשעת יותר כאשר המחליקים הם גברת כבודה, אדון מהודר או מנהל בית הספר הנפוח המחליקים עליה במפתיע, לעומת מצב בו המחליק הוא סתם אדם בלתי מוכר.

במקרים רבים, תחושת הרווחה בצפיה בסלפסטיק ובסוגי הומור פשוטים אלו מועצמת כאשר הצופה מצפה להיות מופתע וציפיותיו נענות. ההומור במקרים כאלו אינו מורכב ולעתים כמעט לא קיים, והוא מומר בעיקר בתחושת רווחה מתמשכת. מסיבה זו, הומור פשוט מסוג זה אהוב יותר על ילדים, הנהנים יותר מתחושת הרווחה הפשוטה ומחווייה ברורה של הבחנה בין "אני" ל"אחר".

סוגי הומור מתוחכמים יותר, כמו אירוניה, פרודיה, סרקזם, או סאטירה מבוססים בדרך כלל על היכרות רחבה יותר עם הרקע החברתי והתרבותי. ההנאה מההומור בפרודיות, לדוגמה, דורשת היכרות מקפת לא רק עם מושא הפרודיה, אלא גם עם מעמדו החברתי והתרבותי של מושא הפרודיה. כאשר אין היכרות כזו, לא נוצר הפער הקומי הנדרש וההומור אינו משעשע בדרך כלל.

סוג ייחודי של הומור הוא הומור בלתי מכוון. כלומר, דבר שכוון להיות לא הומוריסטי, אך מעורר צחוק אצל אנשים. דוגמה טיפוסית לכך הם סרטים שלא נוצרו כסרטי הומור, אך איכות הביצוע והעשיה שלהם היא כה ירודה, עד שהם מעוררים צחוק של לעג וגיחוך.

סוג מתוחכם במיוחד של הומור הוא כזה היוצר הומור מתוך הציפיה שלנו להומור. כך, לדוגמה, קומיקאי כמו אנדי קאופמן ביסס חלק ניכר מן ההומור שלו על סתירת הציפיה של הצופים בו להומור והתנהגות רצינית לעילא, במקום בו אנו מצפים להומור. עיקר ההנאה ששואבים צופים בהומור מסוג זה מבוססת על ידיעתם כי המציג הוא קומיקאי ומתוך כך ההנחה כי הוא "אינו מתכוון ברצינות" המאפשרת להפיק שעשוע מן המצב. כאשר הנחה זו אינה קיימת, ההומור בסיטואציה נעלם ברוב המקרים.

סוג מתוחכם אחר של הומור הוא כזה העושה שימוש באבסורד. חבורת מונטי פייתון, לדוגמה, עשתה שימוש בהומור אבסורד במערכון שעסק בכנופיות של זקנות המטילות חיתיתן על הציבור. ההומור שבמערכון התבסס על ההמרה המפתיעה (אך ההגיונית, אם מיישמים את כללי האבסורד) של "בני נוער" ב"זקנים" כאילו מדובר היה בשכבות גיל שאפשר להמירן זו בזו. אילו היה המערכון עוסק, לדוגמה, בכנופיות של צעירים, אף אחת מהסיטואציות המוצגות בו לא הייתה מעוררת שעשוע.

אירוניה

בדיחה

סאטירה

סרקזם

קומדיה

הומור באמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הומור בספרות, בשירה ובתיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

סצנה מתוך הקומדיה החולה המדומה, ציור מאת אונורה דומיה

הומור בקולנוע ובטלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הומור בציור ובפיסול[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור של פיטר ברויגל המתאר עיוורים המובלים על ידי עיוור - בסוף המאה ה-16 זה נראה להם מצחיק

קריקטורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קריקטורה

קריקטורה היא איור שמתאר אדם או מצב בצורה מוגזמת, תוך הבלטה מופרזת של פרטים מסוימים, בדרך כלל מאפיינים חיצוניים או נקודות תורפה, במטרה להצחיק ולעתים גם לעורר ביקורת.

הומור בפוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הומור בפסיכולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיגמונד פרויד, אבי הפסיכולוגיה המודרנית, ראה בהומור, בחלום וביצירתיות אמצעי בטוי לנפש האדם. הוא הקדיש לבדיחה ספר בשם "הבדיחה וזיקתה ללא מודע", שבו טען שכמו החלום, הבדיחה מנסה להעלות על פני השטח תכנים לא מודעים אסורים, ולשם כך (כמו החלום) היא משתמשת במנגנוני הסוואה. פרויד מתקשה בהסבר של בדיחות "תמימות", כלומר כאלה שאינן מכילות תכנים מיניים או תוקפניים, וכאלה יש הרבה, בכך מודה גם פרויד עצמו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיינו גם בפורטל

P humour.png

פורטל ההומור הוא שער למגוון נושאים בתחום התרבות הקשורים בהומור. הפורטל כולל קישורים למבחר ספרים, סרטים, מחזות ויצירות תרבותיות נוספות העוסקות כולן בקומדיה, סאטירה או בעלות אופי הומוריסטי. בפורטל ניתן למצוא גם קומיקאים, סאטיריקנים וסופרים ומחזאים שעסקו בכתיבת קומדיות יחד וכמו כן רשימת ערכים אנציקלופדים שונים המעלים חיוך על פני קוראיהם.


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]