משה אבלס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
משה אבלס
צילום משנת 2013
צילום משנת 2013
לידה 1936 (בן 86 בערך)
תל אביב, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי מדעי החיים
מקום לימודים האוניברסיטה העברית בירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
מנחה לדוקטורט יונתן מגנס עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות אוניברסיטת בר-אילן עריכת הנתון בוויקינתונים
תלמידי דוקטורט נחום אולנובסקי, אהוד אחישר עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס א.מ.ת. (2004) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

משה אָבֶּלֶס (Abeles; נולד ב-7 באוקטובר 1936) הוא חוקר מוח ישראלי, פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית בירושלים ובפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת בר-אילן.

 משה אבלס

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבלס נולד בשנת 1936 בתל אביב. אביו, ד"ר ולטר אבלס (19031985), היה רופא, פעיל פוליטי ודיפלומט, שכיהן כמנהל מחוז ירושלים של קופת חולים כללית ובשנות ה-60 כיהן כשגריר ישראל בקולומביה ולאחר מכן כשגריר בקוסטה ריקה ובניקרגואה.[1] אמו, צציליה לבית נֶחַמקיס, עיצבה בגדים ולימדה בהתנדבות בקורסי תפירה לנשים ונערות במצוקה בירושלים.

בשנת 1947 עבר עם הוריו לירושלים, ולמד בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה העברית. לאחר שירות בנח"ל המוצנח, החל בשנת 1956 את לימודיו בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית. בשנים הראשונות ללימודיו התבלט במקצועות המתמטיקה, הפיזיקה והכימיה, והתעניין בפיזיולוגיה. בתום ארבע שנות לימודי רפואה החליט להתמסר למחקר.

התקבל כתלמיד במחלקה לפיזיולוגיה בהדרכתו של פרופ' יונתן מאגנס, שהדריכו בעבודת המוסמך (אותה סיים בשנת 1960) ובדוקטורט (אותו סיים בשנת 1966). התוצאה הייתה שלושה מאמרים שעסקו בארגון גלי המוח וכיצד גירויים חשמליים באזורי מוח שונים משפיעים על ארגון זה. עבודה זו זיכתה אותו בפרס ע"ש א' בק מטעם בית הספר לרפואה.

אחרי התמחות בהנדסה ביו-רפואית באוניברסיטת ג'ונס הופקינס, נסללה דרכו של אבלס באקדמיה, והוא הגיע לדרגת פרופסור מן המניין בנוירופיזיולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. שימש פרופסור אורח באוניברסיטאות בשווייץ ובארצות הברית.

לצד עבודתו המחקרית הדריך במהלך השנים כ-20 דוקטורנטים בנושאי נוירופיזיולוגיה. בשנת 2004 התפרסמה בכתב העת Science עבודת מחקר של צוות בראשות פרופ' רפאל יוסט מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק, שאישרה בניסויים את התאוריה של אבלס לגבי פעולתו של המוח. פרופ' אבלס אמר: "אם אכן כך הדבר, הרי שלפנינו מהפך בהבנת המנגנונים העצביים העומדים ביסוד תהליכים כגון הבנת העולם הסובב אותנו, המחשבה, או השפה"[2].

בשנים 19741977 היה ראש המחלקה לפיזיולוגיה באוניברסיטה העברית. בשנים 1977–1980 ובשנים 19841994 היה מנהל המרכז הישראלי לפסיכוביולוגיה, בשנים 19921999 היה מנהל המרכז הבין-תחומי לחישוביות עצבית, ובשנים 1996–1999 היה ראש המדור למדעי החיים בקרן הלאומית למדע. בשנת 2003 הקים את המרכז הרב-תחומי לחקר המוח על-שם גונדה (גולדשמידט) באוניברסיטת בר-אילן וניהל אותו עד לסוף 2011[3].

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכה בפרסים רבים:

  • 1966פרס מייסדי טבע לעבודה מצטיינת בחקר המוח
  • 1971 – פרס ראשון של I.A.P.I (האיגוד הישראלי למשתמשי מחשב) על עבודה בדבר ניתוח פעילות עצבית בעזרת מחשב
  • 1986 – פרס ע"ש אביגדור בק לעבודת מחקר מצטיינת, בית הספר לרפואה, האוניברסיטה העברית בירושלים
  • 2004 – פרס א.מ.ת
  • 2012 – פרס ע"ש ברייטנברג (Valentino Braitenberg's Golden Neuron award)

ב-1986 קיבל חברות כבוד באגודת המדענים של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Local Cortical Circuits: An Electrophysiological study, Springer, Berlin, 1982
  • Corticonics: Neural circuits of the cerebral cortex, Cambridge University Press, New-York, 1991

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה אבלס נשוי לגבי, אמנית, להם שתי בנות.

אבלס הוא אחיינם של ד"ר מיכאל לנדאו (משפטן ואיש מנהל ישראלי יליד רומניה, חבר בית הנבחרים הרומני, פעיל ציוני, מקים כופר היישוב ומייסד מפעל הפיס) ושל ד"ר שמואל שטרן-כוכבי (ממנהיגי ציוני רומניה) ודודנם של פרופ' יעקב לנדאו (מזרחן, חתן פרס ישראל למזרחנות) ומשה כוכבי (ארכאולוג).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רועי שני, "סיעור מוחות", גליליאו, יוני 2012, עמ' 22–25.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ד"ר אבלס ולטר (1985-1903), באתר הארכיון לתולדות רחובות
  2. ^ מרית סלוין, תאוריה של מומחה ישראלי באשר לדרך בה פועל המוח עמדה בניסויים באתר הידען, 12 במאי 2004.
  3. ^ אסף שטול-טראורינג, חידת המוח: ממפים את המכונה המסובכת בטבע, באתר הארץ, 2 במרץ 2012