משה יצחקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פרופ' משה יצחקי על רקע התבור

בערב שירה

משה יצחקי (שם עט: משה ב. יצחקי; נולד ב-2 בדצמבר 1951) הוא משורר, מתרגם, עורך, איש חינוך וספרות, צפר חובב ושחקן. פרופסור בדימוס במכללת אורנים. מתגורר ביישוב הקהילתי אחוזת ברק שבעמק יזרעאל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחקי נולד בשנת 1951 במעברת טירת כרמל, בן לחנה לבית בראונשטיין וליוסף יצחק-בכר, שעלו עם אחותו נורית בת השמונה לישראל מרומניה בשנת 1950, ונחתו במחנה המעבר שער העלייה. לאביו, בן להורים יוצאי סלוניקי ואיזמיר, היו שני שמות משפחה: יצחק ובכר. השם "בכר" הושמט על ידי פקידי ההגירה ברומניה ובישראל, ולאחר שיצחקי ראה אותו על מציבות סביו בבית הקברות הספרדי בבוקרשט, הוסיף את האות ב. לזכרם, כשם עט בכל ספריו שיצאו לאור.

יצחקי למד בבית הספר היסודי דגניה בטירת כרמל, ובתיכון מקצועי דו"ש שם למד מכונאות ימית. בכיתה ג' הצטרף לתנועת הנוער העובד והלומד ומאוחר יותר שימש כמדריך וכמרכז שכבה. בגיל 16 הפליג כנער מכונה על האונייה "מולדת" ועבד עד לשירותו הצבאי כמכונאי ימי וכמכונאי רכב אזרחי וצבאי.

בשנת 1969 יצא במסגרת גרעין נח"ל אתה"ל לקיבוץ האון. לאחר הטירונות, ביחד עם גרעין "עוזת" ל"נחל עוז" היה שותף להקמת היאחזות "קטורה" בערבה. לאחר תקופה זו שירת בגדוד 50 של הנח"ל המוצנח, השתתף במלחמת ההתשה, יצא לקורס מ"כים ונשאר כאחוזי פיקוד של הגרעין בחטיבת הצנחנים. ב-1972 השתתף בפעילות צבאית בהר דב שם נהרג חברו מאיר שנלר, דבר שהותיר חותמו עליו. כבר בשירותו הצבאי על גדות תעלת סואץ הצהיר יצחקי בשיחה עם המג"ד, אמנון ליפקין-שחק, שהליכה להתיישבות, ובמיוחד יישוב הסְפר, חשובים למימוש החזון הציוני לא פחות מהליכה לקצונה. בשנת 1973 הצטרף לקיבוץ "נחל עוז" על גבול רצועת עזה. ושם נישא לרעייתו רבקה ונולדו שלושת ילדיהם: נגה, עופר ונועם.

ב-1978 יצא יצחקי לשליחות תנועתית של שנתיים כפעיל מרכזי בתנועת הצופים העבריים וכיהן כמרכז מחלקת הכשרות וגרעינים בהנהגה הארצית של התנועה. אז התוודע לחבורה שפעלה בסמינר אפעל ועסקה בלימוד תרבות יהודית וציונות ובחידושם, כשנקודת המוצא היא הסובייקט בתהליך וזיקתו לקהילת הלומדים. במסגרת זו פגש את מוקי צור, יריב בן אהרון ואחרים, מפגש שלימים יוביל את יצחקי להיות אחד מהפעילים המרכזיים לחידוש החיים היהודיים בציבור החילוני.

ב-1980 נבחר יצחקי לרכז את חברת הילדים ב"נחל עוז" ויצא ללמוד הנחיית קבוצות בחוג למדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

מלחמת יום הכיפורים, תהליכי הקצנה בחברה הציונית הדתית ושבר עמוק בשאלות זהותו היהודית, הבשילו ביצחקי את ההכרה שעליו ללמוד את מקורות התרבות היהודית באופן רציני וכן להתוודע באופן עמוק יותר לספרות העברית שהייתה המשך ומהפכה לספרות התורנית. בשנת 1982 לחם במלחמת לבנון, ובעקבות זאת התפתחה זהותו כאזרח בעל תודעה פוליטית ומחאתית.

ב-1984 יצא יצחקי ללמוד בחוג למקורות ישראל באורנים. החוג היה המשך ישיר למחשבות, להגות ולחשבון הנפש שהתקיים ב"שיח לוחמים". המפגש עם ד"ר גד אופז שריכז את החוג שכנע אותו ללמוד מחשבת ישראל וספרות עברית באורנים, שהפקולטה למדעי הרוח שלה הייתה שייכת לאוניברסיטת חיפה, וסיים שם תואר ראשון בהצטיינות. ב-1987 התחיל ללמד ספרות ולחנך בבית החינוך "שער הנגב". בשנת 1990 התחיל ללמוד יהדות לתואר שני במכון שכטר למדעי היהדות בירושלים. ב-1997 סיים לכתוב את עבודת הדוקטור בהנחיית פרופסור אליעזר שביד, בנושא: " בין דת, אמונה ומורשת לבין הציונות העובדת: בעיית הזהות של יחיד וחברה בארץ ישראל בראי יצירות ספרות בשלשה דורות", על יחסה של הציונות העובדת לדת ומסורת כפי שהיא משתקפת ביצירותיהם של יוסף חיים ברנר, אהרן מגד ויעקב שבתאי. התואר השלישי הוענק על ידי בית המדרש לרבנים באמריקה (J.T.S).

בשנת 1998 יצא במשלחת להכרת יהדות אמריקה מטעם הועד היהודי אמריקני, המשלחת שאורגנה על ידי הסניף הישראלי של הארגון ייצגה זרמים ביהדות, תנועות וקבוצות בחברה הישראלית החילונית, כולל צבא, משטרה ותקשורת. מטרת משלחות אלה הייתה ללמוד את נושא העם היהודי בימינו מחוץ לישראל ולשנות את פרדיגמת היחסים שבין ישראל לתפוצות.

בשנת 1999 יצא במשלחת של המדרשה באורנים למפגש היכרות ולימוד עם קהילת בני ישורון בניו יורק (B'nai Jeshurun (Manhattan[1]. המפגש חולל שינוי תודעתי עמוק בתפישת הזהות היהודית, יצר קשרים עמוקים עם הקהילה והניע תהליכים ויוזמות בכל הקשור להתחדשות היהודית בישראל.

יצחקי היה שותף להקמת קהילות: "ניגון הלב" בנהלל ו"מול תבור" בעין דור.

ערך והנחה טקסי חתונה לזוגות שנמנעו או סורבו לקיים טקסי חופה וקידושין ברבנות.

חבר מערכת קשב לשירה משנת 2014.

פעילותו ב"אורנים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1990 הצטרף יצחקי למדרשה, בית לקבוצות ועיון באורנים, והיה חבר בחבורה זו שעסקה בחידוש התרבות היהודית, עד שנת 2002. במרוצת השנים הללו יזם והקים תוכניות רבות ביניהן תוכנית לבני ולבנות מצוות: "מסע בשביל ההתבגרות", סדנאות להכרת יהדות אמריקה בשותפות עם ורדה רפאלי מהוועד היהודי האמריקני והסוכנות היהודית ועם דב אייזן, מנהל אגף העם היהודי בימינו לשעבר במשרד החינוך. היה שותף להקמת תוכנית להכשרת מורים ייחודית "אופק" לתרבות יהודית.

ב-1996 הצטרף לסגל החוג לספרות בפקולטה למדעי הרוח ב"אורנים", וב-2003 נבחר לראש החוג לספרות באורנים וייסד תוכנית לכתיבה יצירתית. תוכניות נוספות שיזם וייסד: חטיבה ללימודי העם היהודי בימינו בפקולטה למדעי הרוח והחברה באורנים (2002), שביל השירה בגן הבוטני (2007, בשותפות עם הנהלת הגן והמכון לאמנות) וכן (2000, בשותפות עם עידית לבבי גבאי) את כתב העת לספרות ולאמנות "קו נטוי"[2] של מכללת אורנים, אותו ערך במשך 18 שנים.

ב-2012 נבחר לעמוד בראשות התכנית להוראת מדעי הרוח והאמנויות בפקולטה ללימודים מתקדמים. במסגרת התכנית פותחו מסלולי לימוד ייחודיים וחדשניים כגון מסלול אמן-מורה. במסגרת זו התנסה בהנחיית עבודת אמנות ואצר את עבודותיה של תלמידתו, האמנית נועה לוין חריף, בתערוכות שונות בארץ וברומניה.

ב- 2015 היה שותף ליוזמה ולביצוע לפתוח גלריה לאמנות, "מוזה 42", בפקולטה ללימודים מתקדמים, עבור תערוכות לסטודנטים במסלול אמן-מורה בתוכנית להוראת מדעי הרוח והאמנויות בגישה רב תחומית.

ב-2016 נבחר לשמש כדיקן בפקולטה ללימודים מתקדמים ב"אורנים". היה חבר הנהלה המכללה, חבר בוועדה העליונה למינוי פרופסורים, חבר המועצה האקדמית, חבר בהנהלת הרשות למחקר, חבר בוועדת אד-הוק לבחינת מיזוגים בין אורנים למכללות שונות, חבר בוועדה להענקת פרס יקיר אורנים. מחוץ למכללה היה חבר במספר ועדות מקצועיות של המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) לבחינת תוכניות לתואר שני שהוגשו על ידי מכללות לחינוך. בתפקידו כדיקן פעל לשמור על עצמאותה של הפקולטה והמבנה האקדמי שלה מחד, ומאידך לפתח ולקדם יוזמות חינוכיות ואקדמיות, מסלולי תזה, התמחויות ומוקדים בתוכניות השונות בתואר השני, תוך כדי עמידה עיקשת על שמירת 'רוח אורנים' שעיקרה קהילת אנשי אקדמיה, יוצרים ומחנכים החותרת לראות את הלימוד כמעשה יצירה שיש בו שותפות, השתייכות, אותנטיות, סולידריות ורוח האדם בחינוך.

ב-2020 פרש לגמלאות. בתחום היצירה עסוק בעיקר בכתיבה, תרגום וצילום. בתחום האקדמי עסוק בהמשך המחקר "ספרות תחת דיכוי במשטר טוטליטרי". כמו כן שותף למחאה אזרחית עממית לשמירת הדמוקרטיה במדינת ישראל.

יצירתו – שירה, מחקר ותרגום[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחקי פרסם עד כה שמונה ספרי שירה, שניים מהם תורגמו לרומנית ויצאו לאור ברומניה, ארבעה מבחרי שירה ופרוזה מתורגמים מרומנית, וספר לימוד לכיתות ד' ובו אגדות ומדרשים בנושא כיבוד הורים. עוד פרסם מסות ומאמרים. שיריו מתפרסמים בכתבי עת ובעיתונות.

ב-2007 פגש יצחקי את המשוררת הרומנייה אנה בלנדיאנה, מפגש שהניע תהליך שמטרתו הייתה לחקור את הספרות ובעיקר את השירה הרומנית תחת משטרו הרודני של צ'אושסקו ובו בזמן להתחקות אחר שורשי תרבותם של הוריו. מפגשיו עם הספרות, השירה והתרבות הרומנית, הניבו מחקר עיוני רחב על השירה הרומנית ותרגומים לעברית משירי משוררים רבים, וכן על יצירתו הסיפורית של הסופר והמחזאי ראדו צוקולסקו.

ב-2017 זכה בפרס היוקרתי על שם המשורר הרומני ניקיטה סטנסקו במסגרת פסטיבל הבינלאומי לשירה בעיר סיגט במחוז מרמורש, על ספרו "ציפור מאספת" שתורגם לרומנית על ידי ד"ר פאול פרקש. ב-2018 זכה בפרס הוקרה על תרגום אנתולוגיה טרנסילבנית במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לספרות של טרנסילבניה.

ספרי שירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1993 – שב אל האין. אופיר, תל אביב (48 עמ').
  • 1999 – השמש יבוא ויפנה. מחברת שדמות, חיפה (64 עמ').
  • 2004 – ועל סביבותיו שב. הקיבוץ המאוחד, תל אביב (80 עמ').
  • 2009 – נהרות נשאו קולם. הקיבוץ המאוחד, תל אביב (96 עמ').
  • 2010 – זמן טרופות – דואט (שירים משה יצחקי, ציורים איריס קובליו), הוצאת חלפי לספרי אמנות, חולון (96 עמ').
  • 2011 – לאשר תישא הרוח. הוצאת "קשב" לשירה, תל אביב (121 עמ').
  • 2014 – הגוף הוא קו המשווה. הוצאת "קשב" לשירה, תל אביב (96 עמ').
  • 2018 – נקר הספק. אבן חושן, רעננה (110 עמ').

תרגומים מרומנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2014 – אנה בלנדיאנה, שפל החושים. הוצאת "קשב" לשירה, תל אביב (73 עמ').
  • 2017 – אנה בלנדיאנה, תקווה מתחת לשמש אפורה. הוצאת "קשב" לשירה, תל אביב. (280 עמ').
  • 2018 – אנתולוגיה, כמו מים שאצורים בכפות הידיים – מבחר מהשירה הטרנסילבנית בת זמננו (תורגם בשותפות עם ד"ר פאול פרקש, פתח דבר: פרופ' יון פופ), הוצאת "קשב" לשירה, תל אביב. (184 עמ').
  • 2019 – ראדו צוקולסקו, שלושה במיטה אחת – סיפורים קצרים ומחזה (תורגם בשותפות עם ד"ר פאול פרקש), הוצאת ספרי עיתון 77, תל אביב. (190 עמ').

הצגות תיאטרון בהן השתתף[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "ליל העשרים" מאת יהושע סובול - קבוצת התיאטרון שער הנגב - בתפקיד אפריים - בימוי: אבי הדרי.
  • "חפץ" מאת חנוך לוין - קבוצת התיאטרון שער הנגב - בתפקיד "חפץ" - בימוי: גיל זרביב.
  • "קרום" מאת חנוך לוין - קבוצת התיאטרון שער הנגב - בתפקיד "קרום" - בימוי: גיל זרביב
  • "סוף העולם הראשון שלי" - קבוצת התיאטרון של אורנים עיבוד להצגה על פי ספרה של אידה פינק - במספר תפקידים - עיבוד ובימוי: ורדה קנול - יהלום
  • "ליזיסטרטה" - מחזמר בעקבות אריסטופנס - במספר תפקידים - עיבוד ובימוי: ורדה קנול - יהלום
  • "שלושה לילות" - טרילוגיה מאת יהושע סובול: במספר תפקידים - בימוי: ורדה קנול - יהלום
  • "משפחה וצרות אחרות" - קולאז' קטעים מתוך מחזות שונים העוסקים במשפחה - במספר תפקידים - עריכה, עיבוד ובימוי: ורדה קנול יהלום

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]