משתמש:אליהו מנחימוב/טיוטה

עדות כבושה היא מונח שגור מתחום דיני הראיות. עדות מסוג זה תפסה זה מכבר אחיזה של ממש בפסיקה. כלל העדות הכבושה עוסק באופי ההתנהגותי המפליל של העדות, וכלל לא מעיד על תוכנה או על אופן מסירתה. מדובר במונח המתאר דה-פקטו כשני תרחישים שונים. בתרחיש הראשון, החשוד בדבר עבירה, בוחר שלא למסור עדותו בעת חקירתו המשטרתית, משמע שותק וזאת חרף העובדה שהיה באפשרותו לעשות כן, ללא כל מניעה ממשית. בתרחיש השני, החשוד כובש את עדותו באמצעות מתן גרסה כוזבת בהזדמנות הראשונה, קרי גרסה בדיונית שאינה משקפת את האמת כהווייתה ולאשורה, ורק בשלב מאוחר יותר מחליט למסור את גרסת האמת העובדתית.

אטימולוגיה

שורשיו של המונח "עדות כבושה" נטועים עוד מימי קדם. החל מתקופת המקרא, ועד תקופת הגמרא במסכת סנהדרין המציגה את יונה הנביא ובריחתו כדי לא למסור את דברי הנבואה לאנשי נינוה, כ"כבישת נבואה". קרי, הימנעות מהעברת תוכן ההתגלות אל העם, כשם שנצטווה בנבואה. כבישה שכזו מהווה חטא חמור ביותר ביהדות ועונשה מיתה בידי שמיים. כבישה במובנה המודרני היא הימנעות מגילוי האמת, בפעולה אקטיבית של שקר, ובפעולה פאסיבית של שתיקה.

נפקות משפטית

הכלל המשפטי גורס כי עדות המובאת בשיהוי שכזה, עשויה להוביל לפגיעה קשה במשקל העדות עצמה, ולעיתים אף לביטול תוקפה באופן מלא, עד כדי משקל אפסי לגמרי. לשון אחרת, חשוד הפועל באחד מן המסלולים, קרי תרחיש של שתיקה או תרחיש של מתן גרסה כוזבת, מסתכן בכך שגרסתו השנייה בזמן לא תתקבל, דבר העשוי לערער את מהימנותו ולהגדיל את סיכוייו להרשעה.

החריג לכלל

במקרים מסוימים, חרף העובדה שהעדות היא כבושה וניתנה בשיהוי ניכר, הרי שאם החשוד מספק הסבר מתקבל על דעת על פשר השיהוי, ביהמ"ש רשאי אך איננו חייב לקבל את העדות. בהתקיים החריג, בית המשפט לא ייחס משמעות לפרק הזמן שהחשוד כבש או הסתיר את עדותו. בקבלת העדות, ביהמ"ש בוחן כשני רכיבים מצטברים: סיבת השתיקה עד שלב מתן העדות, שינוי הנסיבות והנימוק שבגינו החליט החשוד לשבור את שתיקתו.

הסיבות לכבישת עדויות

קיימות מספר סיבות שבגינן חשוד עשוי לכבוש את עדותו, קרי לשמור על שתיקה או לחלופין למסור גרסה כוזבת לנעשה. להלן הסיבות לכבישת עדות של חשוד פוטנציאלי:

• חשש מהשלכות של העדות על החשוד, מצבו או בני משפחתו.
• נבצר ממנו ברמה הקוגניטיבית-מילולית או ברמה הנפשית למסור עדות מדויקת מוקדמת.
• לחץ אינטנסיבי ואגרסיבי בחקירה.
• חקירה מסועפת שלא הייתה לו היכולת להתמודד עימה.
• בושה או שמירה על הפרטיות.
• התכחשות למציאות והעדפה להימנע עד כמה שניתן מלהחיות את הטראומה בשנית.
• עד מדינה שמוסר גרסה שקרית תחילה יחד עם שותפיו לפשע, ורק לאחר חתימת הסכם עד מדינה, מוסר גרסת אמת נקייה.

עם זאת, בית המשפט ממעט לקבל הסברים חלופיים אלו, למעט מספר מקרים מצומצם בלבד (קיימים הסברים חלופיים נוספים לכבישת העדות שלא צוינו בחלק זה, מדובר ברשימה פתוחה).

העדר לגיטימציה לרוב סיבות הכבישה

כל בר-דעת מסוגל לבחון את הסיבות לכבישת עדות ואף למצוא בהם היגיון אנושי ומשפטי רב. עם זאת, הפסיקה מראה כי מעטים התקדימים בהם ביהמ"ש טורח להתחשב בשיקולים אלה של תבחינים פסיכולוגיים וטראומה מן ההליכים, כהצדקה להשהיית העדות וכבישתה.

הרציונל להענקת משקל נמוך עד אפסי

הרציונל העומד בבסיס התפיסה לפיה יש להעניק לעדות כבושה משקל אפסי, יוצא מנקודת הנחה כי מי שמעיד עדות כבושה, הוא בסבירות גבוה הנאשם ואין בלתו.

טענה זו, בטעות יסודה. מדובר בהיסק לגוי מכליל החוטא לאמת העובדתית ועומד בסתירה לחזקת החפות. הן חפים מפשע והן אשמים מוסרים עדויות כבושות ולכן הנחה שגויה זו עשויה להגדיל את הסיכוי להרשעות שווא של חפים.

כבישת עדות בעבירות מין

כבישת עדות בשל הדחקה היא רכיב אופייני בכל הנוגע לעבירות מין. לא פעם, מדובר במנגנון פסיכולוגי המושתת על מבנים פסיכולוגיים מורכבים כגון הכחשה והדחקה של האירוע הטראומתי.

כמו כן, מאפיין של כבישה במקרים אלו תפס אחיזה של ממש בפסיקתו של בית המשפט העליון. בעדויות מסוג זו ייתכנו מאפיינים של העדר קוהרנטיות, בלבול ודיסוציאציה. חרף זאת, נראה כי אין בכבישת העדות במקרים מסוג זה כדי לפגוע במהימנות, משל מדובר מבחינת בתי המשפט, בהסבר המניח את הדעת נוכח הנסיבות.

ההבחנה בין זכות השתיקה לעדות כבושה

קיימת קונספציה שגויה לפיה ישנה זהות מוחלטת בין זכות השתיקה של נאשם, לבין עדותו הכבושה. על אף שמושגים משפטיים אלה נראים חופפים, הם אינם זהים כלל ועיקר. בעוד "ששתיקת הנאשם" מתייחסת לנאשם הבוחר לשמור על זכות השתיקה ולהימנע מלענות על שאלות המופנית אליו, הרי "שעדות כבושה" יכולה להתייחס גם לנאשם עצמו אך בד בבד לעד במשפט הנמנע ממסירת גרסת אמת בהזדמנות הראשונה שניתנה לו.

• עדות כבושה - נאשם או עד.
• שתיקת נאשם - נאשם בלבד.

הבלבול נעוץ בעובדה שבשני המקרים, הנאשם או העד נמנעים ממסירת האמת כהווייתה, באופן פאסיבי של שתיקה. הנפקות המשפטית בין השניים שונה עשרות מונים. שתיקתו של נאשם עשויה להביא לחיזוק הראיות כנגדו בעוד עדות כבושה כשלעצמה, מקבלת משקל נמוך יותר אך איננה מחזקת את ראיות התביעה.

ביקורת על הכלל המשפטי הקיים (הדין המצוי)

חרף הפרקטיקה הנוהגת להעניק לעדות כבושה משקל נמוך, הרי שבשנים האחרונות ישנם רוחות של שינוי מצד אקדמאים. מלומדים דוגמת פרופ' דורון מנשה גורסים כי יש לחולל תמורות באופן בו בוחנים ראיות מסוג זה. פרופ' מנשה דוגל במעבר "מכללי הוכחה", קרי דוקטרינות משפטיות נוקשות המצדדות בפרוצדורה, "לחופש הוכחה", קרי היכולת לחוקר עובדות באופן התואם יותר לאמת העובדתית תוך נטרול מירבי של ההטיות האנושיות והשיפוטיות. יש לציין שבניגוד לעמדות של המשפט המסורתי והשמרני שקוראות לשימור המצב הקיים, הרי שהכתיבה האנליטית של פרופ' מנשה והניתוח המתמטי והשיטתי שמתלווה לה, הוא פורץ דרך וחלוצי.

החסרונות בדוקטרינה המשפטית המצויה

סכנת הספירה הכפולה - יישום דוקטרינת "העדות הכבושה" עשוי להוביל למצב לא רצוי של ספירה כפולה. במה הדברים אמורים, בשני תרחישים שונים.

ספירה כפולה של כבישת העדות במקרה של שתיקה בחקירה. לדוגמא: נאשם השותק במשטרה והעדות היחידה כנגדו היא של שותפו לדבר העבירה הטעונה חיזוק. אם עדותו תחשב ככבושה בשל שתיקתו ויתקיים הרכיב של "דבר מה נוסף", הוא יורשע בנקל.

ספירת יתר של כבישת העדות בצירוף התנהגות מפלילה אחרת של הנאשם- משמע, הסתרת ראיות, בדייתן או הצגת ראיות בלתי מהימנות או שקריות (קיימות תרחישים רבים המקיימים מגוון רחב של התנהגויות מפלילות).

מדובר בשני תרחישים שונים, האחד כאשר אין ראיות עצמאיות לכך שהנאשם הסתיר או בדה ראיות (מצב מובהק של ספירה כפולה) והשני כאשר יש ראיות עצמאיות, דבר העשוי להוביל לחפיפה מסוימת בין הראיות ומכאן לסכנה לספירה כפולה.

הסבר המניח את הדעת לכבישה העדות

מדובר במושג שמי שיוצק לתוכו את תוכנו הוא בית המשפט ותו לא. קיימים הסברים רבים לכבישת עדות, החל מחלופות רציונאליות לכבישה וכלה בחלופות אמוציונאליות ופסיכולוגיות.

עם זאת, בית המשפט טרם העניק לגיטימציה לחלופות אלה. מצב דברים זה עשוי להוביל לתרחישים לא רצויים בהם כבישת עדות מטעמים אלה, לא תתקבל וכפועל יוצא מכך תפגע בהגנת הנאשם או במשקל עדותם של עדים שעדותם קריטית לצורך הכרעת הדין.

הצעות לשינוי וייעול

1. תוספת לאזהרה הקיימת - בנוסף לאזהרה הקבועה כיום בחוק המעצרים המאפשרת לעצור נחקר במשטרה, יש מקום לבחון הוספת אזהרה לפיה העצור יתוודע לכך שדברים שיובאו בשיהוי מצידו, עשויים לעלות כדי עדות כבושה. לשון אחרת, ייבצר ממנו למסור גרסה אפקטיבית באשר לאירוע והגנתו עשויה להיפגע.
2. הענקת לגיטימציה לסיבות נוספות לכבישת העדות: כפי שנוכחנו לדעת, קיימות סיבות רבות לכבישת העדות. הרחבת ההסברים המניחים את הדעת לכבישה מצד בית המשפט יאפשרו משפט המתחשב בהתנהגויות אנושיות בסיסיות וחותר למניעת הרשעות שווא.
3. בחינה כפולה של כל עדות כבושה: כאלטרנטיבה לדוקטרינה המשפטית הקיימת, ניתן לבחון כל ראיה, קל וחומר מסוג עדות במבחן כפול של בחינת תוכן ולאחר מכאן תוקף. בחינה שכזו חותרת לחקר האמת העובדתית ולצמצום שיקול דעתו הנרחב של בית המשפט.