דורון מנשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פרופ' דורון מנשה

דורון מנשה (נולד ב-28 במאי 1964) הוא פרופסור חבר בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת חיפה, עורך ראשי של כתב העת דין ודברים, מגשר ובורר במסגרת המוסד הישראלי לבוררות עסקית והפדרציה לבוררות ועומד בראש התוכנית לתואר שני בתורת השפיטה וההליך הפלילי של אוניברסיטת חיפה. תחום מומחיותו הוא דיני ראיות והוא בין החוקרים הבולטים בעולם בתחום זה.[1][2]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דורון מנשה, בן אמצעי לשלושה בנים, גדל והתחנך בבני ברק. למד בתיכון עירוני בני ברק, והצטיין בלימודי המתמטיקה. שירת בצה"ל ביחידת מודיעין. הוסמך כעורך דין חבר לשכת עורכי הדין הישראלית בשנת 1991.

את לימודי התואר הראשון והשני (בהצטיינות יתרה) והשלישי (בציון מעולה) במשפטים עשה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. הוא גם בעל תואר מוסמך לפילוסופיה בהצטיינות יתרה מאוניברסיטת תל אביב. מנשה החל ללמד באוניברסיטת חיפה בשנת 2000 וכן לימד באוניברסיטת תל אביב ובמכללות אחדות. הוא מייסד של תוכנית המוסמך בתחום השפיטה וההליך הפלילי במסגרת לימודי ה-LL.M שבפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה בשנת 2006 והראש האקדמי שלה מיום היווסדה ועד היום.

שימש במשך שנים אחדות עורך כתב העת המשפטי המקוון הראשון בישראל "הארת דין" ומאז שנת 2018 משמש כעורך של כתב העת דין ודברים.

מנשה אדם דתי (חוזר בתשובה), נשוי, ואב לחמישה ילדים. מתגורר ברמת גן.

תהודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמריו של דורון מנשה פורסמו בכתבי עת המתמחים בעיקר בראיות ובפרוצדורה, לרבות בכתבי העת של אוניברסיטת ברקלי, סן דייגו, פנסילבניה, צפון דקוטה, באפלו, ישיבה קרדוזו, International Community Law, International Commentary on Evidence, Criminal Law Quarterly, The International Journal of Evidence and Proof, Criminal Justice and Behavior. מנשה הוא חבר מערכת (Editorial Board) של כתב העת International Commentary on Evidence,[3] וכן של (Law Probability & Risk (Oxford.[4] מאמריו פורסמו גם באוסטרליה, בסין (תורגמו לסינית) ובאיטליה (תורגמו לאיטלקית).

כתביו של דורון מנשה צוטטו בבית המשפט העליון הישראלי. לדוגמה: בפסק הדין על הערעור בפרשת הולילנד, בפסק הדין על הערעור בפרשת רצח תאיר ראדה, וכן בפסק הדין על הערעור בפרשת ניר סומך והערעור במשפטו של אלאור אזריה.

הגותו ומחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחום מחקרו העיקרי של דורון מנשה הוא התאוריה של דיני ראיות. הוא משלב היבטים תאורטיים-עקרוניים והביטים ישומיים-פרקטיים. כתיבתו עוסקת בהיבטים הלוגיים של דיני הראיות, לרבות ניתוח מתמטי של כללים, יישום של עקרונות כלכליים של המשפט ובאופן ספציפי בהקשר של תמריצים לגילוי אינפורמציה.

מנשה הוא בעל מומחיות בראיות הנוגעות לתחומים משפטים ספציפיים כגון משפט וטכנולוגיה, עבירות שוחד וצווארון לבן בכלל (ראו מאמריו בעניין פרשת דרעי ובעניין פרשת הולילנד בעניינו של אהוד אולמרט) ובהקשרים של מדע ובריאות, בפרט בהקשר של הוכחת "עוולות המוניות" עקב חשיפה לסיכון חשיפה לרעלנים (Toxic Torts).

מנשה עוסק גם של המקום שיש לתת לרחמים בשיפוט ובענישה וכן טבע ההוכחה המשפטית, בהמשגה של מושגי יסוד בדיני הראיות כגון ערך הוכחתי, קבילות, עדות כבושה, דרגות הוכחה, בניסוח אסטרטגיות הכרעה של קביעת ממצאים עובדתיים, בהתייחסות לקשיים תאורטיים ופרקטיים בזיהוי חשודים וביישום הגישה הכלכלית של המשפט על דיני הראיות.

תכלית דיני הראיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לגישה המסורתית-פורמליסטית של דיני הראיות לפיה מטרת דיני הראיות היא גילוי האמת רואה דורון מנשה בדיני הראיות תחום שחלים בו עקרונות שונים המצויים בקונפליקט זה עם זה כאשר גילוי האמת הוא רק אחד מהם. בנוסף לגילוי האמת חל על דיני הראיות עיקרון ההגנה על חפים ועיקרון זה מגביל על עיקרון גילוי האמת.

עיקרון גילוי האמת מנביע שיקולים אפיסטמולוגיים בעוד שעיקרון ההגנה על חפים מנביע שיקולים נורמטיביים וכך חולשים על דיני הראיות הן שיקולים אפיסטמולוגיים והן שיקולים נורמטיביים, כאשר השיקולים הנורמטיביים מגבילים את היקף החלות של השיקולים האפיסטמולוגיים.

השיקולים הנורמטיביים קובעים הן את הקצאת סיכוני המשגה של ההליך המשפטי בתוך כך פיתח מנשה רעיון הקרוי אסטרטגיית ההכרעה.

הקצאת סיכוני המשגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשפט פלילי הקצאת סיכוני משגה של ההליך המשפטי צריכה לשקף את האיזון בין עיקרון ההגנה על חפים לבין אכיפת המשפט הפלילי. היות ששיקולים נורמטיביים מצדיקים הגנה חזקה במיוחד לעיקרון ההגנה על חפים באופן שהרשעת החף חמורה מזיכוי האשם, הרי שהדבר מחייב הקצאת סיכוני משגה בלתי שוויונית לפיה יש ליטול סיכון גבוה למשגה בזיכוי וסיכון נמוך במידת האפשר למשגה בהרשעה. הסיכון למשגה בהרשעה צריך להיות נמוך במידת האפשר עד לצעד אחד לפני אי ההיתכנות של אכיפת המשפט הפלילי.

הקצאה זו של סיכוני המשגה חלה על כל ההליך המשפטי ולא רק על קריטריון הכרעת הדין בסוף ההליך. בכך חולק דורון מנשה על גישתו של לאודן, לפיה למעט בשלב ההכרעה הסופי, השיקול היחיד הרלוונטי הוא השיקול האפיסטמולוגי בדבר מקסום גילוי האמת. לעומת זאת, במשפט אזרחי מוצדקת הקצאת סיכוני משגה שוויונית כנגזרת של עיקרון השוויון בין הגנה על תובעים להגנה על נתבעים.

אסטרטגיית ההכרעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אסטרטגיית ההכרעה במשפט

אסטרטגיית הכרעה היא כינוי למתווה שמנחה את שיקול הדעת השיפוטי בעת קבלת החלטות במסגרת הליכים משפטיים. כלומר, מטרתה העיקרית היא להנחות את לבית המשפט על פי אילו קווים כלליים עליו לקבל את הכרעתו הספציפית.

אסטרטגיית הכרעה עשויה להיקבע בחקיקה ראשית על ידי המחוקק או בפסיקה תקדימית על ידי בית המשפט. אסטרטגיית הכרעה יכולה להתקיים בהקשר של סדר הדין ודיני הראיות. בהקשר זה, כאשר אסטרטגיית ההכרעה נקבעת על ידי בית המשפט, אזי בית המשפט אינו ממלא תפקיד פסיבי בשימוש בכללי סדר הדין ודיני הראיות, אלא ממלא תפקיד אקטיבי בכך שעוד בטרם הכרעת דין ספציפית הוא שוקל בדעתו בדבר הכרעתו בשאלת אסטרטגית ההכרעה.

אסטרטגית ההכרעה צריכה להתאים לתכליות ההקשר המשפטי המדובר. כך, יש להבחין בין אסטרטגית ההכרעה הפלילית לאסטרטגית ההכרעה האזרחית.

אסטרטגית ההכרעה הפלילית צריכה לשקף את מטרת סדר הדין הפלילי ודיני הראיות ובאופן כללי יותר את מטרת המשפט הפלילי בכלל. כאמור לעיל, מטרות אלה הן אכיפת המשפט הפלילי, הגנה על חפים וגילוי האמת.

אסטרטגית הכרעה יכולה להיות אסטרטגית הכרעת דין באשר לסיום ההליך המשפטי. במקרה זה ככל שמדובר בהכרעה עובדתית מדובר באסטרטגיית הכרעה באשר למידת ההוכחה ויישומה. אולם לא מדובר רק בהכרעת דין. אסטרטגיית הכרעה מתקיימת אף באשר להחלטות במהלכו של ההליך השיפוטי שאינן הכרעות דין, אלא החלטות ביניים. כל החלטה במהלך ההליך השיפוטי עשויה להשפיע על תוצאות ההליך השיפוטי בסיומו כלומר על הכרעת הדין.

במשפט הפלילי, על אסטרטגית ההכרעה לשקף את המסקנה לפיה יש לחתור למקסום ההגנה על חפים עד הגבול שממנו והלאה לא ניתן לאכוף ביעילות סבירה את המשפט הפלילי. במונחי הקצאת סיכוני המשגה, יש להקצות ככל הניתן את סיכוני המשגה על המדינה (להסתכן בזיכוי האשמים) עד לרמה שהקצאת סיכון נוספת לא תאפשר את אכיפה סבירה של המשפט הפלילי ומרמה זו ואילך ניתן להקצות סיכוני משגה על הנאשמים (סיכוני הרשעת חפים).

בכך מציע דורון מנשה גישה השונה מהגישה הביסיאנית-פסקליאנית, גישת ההסתברות האינדוקטיבית של ג'ונתן כהן ומודל הסבירות היחסית מיסודו של רונלד אלן.

לעומת זאת, אסטרטגית ההכרעה במשפטים אזרחיים משקפת הקצאת סיכוני משגה שוויוניים בין תובעים לנתבעים, בין משגים בהם ניתן סעד שלא היה נכון ליתן אותו למשגים בהם לא ניתן סעד שהיה נכון ליתן אותו. כמו כן, מתקיים שוויון בין הערכת סעד בחסר להערכת סעד ביתר.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דורון מנשה, הלוגיקה של קבילות ראיות (הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה והוצאת מאגנס, 2008).
  • דורון מנשה ואייל גרונר, מהות הספק הסביר (הוצאת נבו, 2017).
  • דורון מנשה, התאוריה של דיני הראיות (עורך: גיא סנדר, הוצאת פרלשטיין גינוסר, 2017).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממאמריו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נבחר במסגרת פרויקט ה- Who's Who העולמי בשנים 2010-2014 וכן בשנת 2012 של Marquis, מדריך ביוגרפי למנהיגים ובעלי הישגים מרחבי העולם. בנוסף נבחר למהדורת 30 החגיגית (2012) וכן למהדורה השנייה של Who's Who באסיה (2012).
  2. ^ חבר מערכת ב- International  Commentary On Evidence, כתב העת המדורג שני  בתחום ראיות בעולם במדד  Washington and Lee ranking in the field of Evidence.
  3. ^ ICE Board members
  4. ^ Law Probability & Risk Board Members