משתמש:נריה הרואה/ארגז החול שלי/תיאודיצאה

התיאודיצאה - "צידוק האל", היא ענף בתיאולוגיה ובמחשבה הפילוסופית שמנסה להסביר את קימוו של רע בעולם שבו יש אל שהוא טוב. הניסיון להסביר את קיום האל והרע יחדיו, מתבטאת בדתות המונותאיסטיות בעיקר בניסיון להצדיק את האל, וזאת התיאודיצאה.

הבעיה

שאלת הרע במחשבה הדתית צומחת מצירוף של חמש הנחות יסוד:

1. יש רע בעולם
2. יש אל
3. האל טוב
4. האל כל יכול
5. האל כל יודע

בין חמש ההנחות האלה יש סתירה ולא יכול להיות שכולן מתקיימות בו זמנית. הסתירה מטרידה רק את מי שמחזיק בכל ההנחות. אולם, מספיק למחוק את אחת ההנחות, כדי לצאת מן הבעיה.

במילים פשוטות הבעיה היא כיצד יכול להיות שהאל הטוב ברא עולם רע? או לחלופין, כיצד יכול להיות שקיים רע בעולם ואלוהים לא מונע ממנו להתרחש?
שאלות בסגנון כזה הן פעולה של תוכחה כנגד האל. ניסיון להשיב על השאלה במטרה למנוע את המסקנה שאלוהים רע היא פעולת "צידוק האל".

דוגמאות להעלאת השאלה במסורת היהודית

המסורת הדתית היהודית מאפשרת לא רק להצדיק את הדין האלוהי, אלא גם למחות כנגד אלוהים ולהעלות כנגדו תוכחה. המחאה מקבלת מעמד בתוך המסורת הדתית, היא חלק מהחיים הדתיים גופם. דוגמאות לפעולה כזאת של תוכחה כנגד האל ניתן למצוא למכביר במקורות במקרא:

• כשאלוהים סיפור לאברהם אבינו שהוא מתכוון להחריב את סדום ועמורה הוא הציג לאלוהים עם דרישה אתית – "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט", כלומר הוא העלה תוכחה כנגד אלוהים על כך שלא יתכן שהוא מתכוון לעשות אי צדק בהחרבת סדום ועמורה.
• בפרשת קורח כשהיתה סכנה לכל הקולקטיב היהודי, משה הנביא ואהרון אחיו באו לאלוהים שרצה להרוג את "הָעֵדָה הַזֹּאת ... כְּרָגַע" בבבקשה שיעשה צדק ואמרו לפניו "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף"
• דוגמא מובהקת לתוכחה כנגד האל ניתן למצוא בדברי ירמיהו הנביא בפרק י"ב של ספרו כשהוא מצד אחד אומר לאלוהים "צַדִּיק אַתָּה ה'" אך יחד עם זאת אומר שהוא מתכוון לדבר איתו משפטים ושואל אותו "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה"
• גם הנביא חבקוק פותח את ספרו במשא, כלומר בחזון תוכחה, שהוא ביקורת על אלוהי ישראל ועל אי הצדק בעולם "עַד אָנָה ה' שִׁוַּעְתִּי וְלֹא תִשְׁמָע - אֶזְעַק אֵלֶיךָ חָמָס וְלֹא תוֹשִׁיעַ: לָמָּה תַרְאֵנִי אָוֶן וְעָמָל תַּבִּיט וְשֹׁד וְחָמָס לְנֶגְדִּי, וַיְהִי רִיב וּמָדוֹן יִשָּׂא:"
• במגילת איכה, לאחר חורבן בית ראשון, הכותב מציג את אלוהים כאויב שלו כמו אריה שרודף אותו. "דֹּב אֹרֵב הוּא לִי - אֲרִי בְּמִסְתָּרִים. במילים אלה מתבטאת באופן בולט ביותר המחאה כנגד אלוהים על שהוא רודף את הכותב.

המסורת הזאת זורמת אל תוך התלמוד, כאשר השיא הוא במדרשי האגדה שבמקרים רבים מבליטים מאוד את תוכחת האל.

גם אצל אלישע בן אבויה מתעוררת שאלת התיאודיציאה. בשיר השירים רבה בן אבויה רואה את לשונו של חוצפית המתורגמן, אחד מעשרת הרוגי מלכות נגררת בעפר. והוא רואה גם ילד שנהרג בשעה שטיפס על עץ לאחר שאביו הורה לו לשלח את הקן, והוא נופל ומת. הילד נהרג בשעה שהוא קיים שתי מצוות שנאמר עליהן שמקיימן יאריך ימים, שילוח הקן וכיבוד הורים. בן אבויה בתגובה יצא וכבר ואמר "לית דין ולית דיין" - כלומר הוא מעלה תוכחה כנגד הדין האלוהי.

בתלמוד הבבלי במסכת מנחות כ"ט ב', מסופר שאלוהים הראה את רבי עקיבא למשה בנבואה. לאחר שאלוהים מראה למשה את תורתו של רבי עקיבא, ומסופר שמשה לא מבין כלום מדברי רבי עקיבא, בזמן שרבי עקיבא מסביר שדבריו הם "הלכה למשה מסיני". לאחר מכן משה מבקש לראות את שכרו של רבי עקיבא, ומשה ראה "שחותכים בשרו במקולין". משה לא מהסס ואומר לאלוהים "רבונו שלעולם, זו תורה וזו שכרה?", זאת דוגמא לתוכחה כנגד האל.

המסורת הזאת של תוכחת האל נעצרה בימי הביניים, נכנסים לעידן התשובות, כאשר מנסים להצדיק את הדין האלוהי ולהסביר מדוע "צדיק ורע לו".

התמודדויות עם הבעיה

עם בעיית התיאודיצאה התמודדות גישות רבות במחשבה הדתית היהודית. כל גישה מנסה לרכך אחת מן ההנחות, כדי שהשאלה תתמעט, ולמעשה תיפטר בעיית צידוק האל.

אין רע

רס"ג תקף את העניין שיש רע. הוא אמר שאין דבר כזה חושך, יש העדר אור. אין דבר כזה רע, יש פחות טוב. אולם כל דבר שהוא חיים וקיום הוא טוב.

יחסיות הטוב

הרמב"ם בנוסף לתקיפה שיש רע, תוקף גם את השאלה שהאל טוב, הוא לא טוען שהוא רע אלא אומר שהשאלה טוב הוא מאוד יחסי, זה יחסית לאינטרס של מישהו.

האל לא יודע

הרלב"ג (לוי בן גרשום) תקף את ההנחה של יודע. הוא אמר שזה לא נכון שבזה שאומרים שאלוהים יודע כל פרט מרומם אותו. את האינדיבידואציה משהו בחומריות, האדם עושה. האל יודע את הכללים, את המהויות. האל מעבר לכל הפרטים החומריים. דווקא הנשגבות של האל מעלה אותו מעבר להתעסקות בחומרי ובפרטי. ולכן הוא חושב שהאל לא ברא את העולם יש מאין. היה חומר קדמון, האל העניק לו את המהות, את החוקיות.

הפתרון הימי-ביניימי הוא להתכחש להשגחת האל. הפתרון המודרני הוא התכחשות לקיום האל.

האל לא יכול

קבלת האר"י – המשברים שיש כאן הם ביטוי למשבר בעליונים, שבירת הכלים. שמשהו לא מתוקן בעליונים. ולכן מוטל עלינו לתקן. כך גם ב"לשם יחוד דקודשא בריך הוא ושכינתה" – אם צריך לאחד אותו הוא לא כל יכול. והוא צריך את העזרה שלו.

גנוזיס – אלוהים הוא לא כל יכול.

האל לא טוב

יש מי שיגיד שאלוהים לא טוב.

עמדה נוספת

ישנה עוד עמדה אחרת, שלא השאלה איך צריך להסביר את הרע, אלא מה צריך לעשות מול הרע. השאלה שצריכה להטריד את האדם היא לא אם העולם טוב או רע אלא איזה עולם אשאיר אחרי, כי זה נתון בתחום אחריותי. ההתמודדות של הרמב"ם עם השאלה הזאת שנוגעת לרגש ולא את השכל.

עמדת הרמב"ם

בגדול הרמב"ם יגיד – כשאדם שואל את שאלת הסבל בעולם, הוא לא חשב עד הסוף, יש לו ציפיות סותרות. כמו למשל אי אפשר לצפות שהבורסה רק תעלה. הרמב"ם סבור שאדם ששואל זאת לא חשב עד הסוף והוא מצפה לעולם עם סתירה פנימית. הסתירות הפנימיות הן:

1. רוצים שיהיה טבע, שתהיה ודאות, חוקי טבע, שהשמש תזרח בבוקר, שיהיה סדר בעולם. ומצד שני, האדם הדתי רוצה השגחה פרטית ממש, "כי תלך במו אש לא תכווה", כלומר שיקרו דברים שלא כדרך הטבע. ובמצב כזה צריך הקב"ה להפר את חוקי הטבע יותר מידי, ואז חוקי הטבע יופרו עבור כל אדם, כי צריך שיהיו מיליוני ניסים בכל יום. יש סתירה בין הרצון שלנו שהעולם ינהג בדרך הטבע, לבין הרצון שיהיו ניסים ושהעולם לא ינהג לפי החוקים. כי אם תהיה השגחה פרטית כפשוטה לא יהיה עולם.
2. רוצים את חירות האדם, שהוא יהיה בעל בחירה חופשית. שלא יהיה מעין תיאטרון בובות. מצד שני רוצים שכשהרשע ירים את ידו על הצדיק, רוצים שהקב"ה יציל את הצדיק וימשוך את יד הרשע. רוצים שהקב"ה ישלול מהקב"ה את החירות מהרשע לחמוס. בפנימיות החרות יש אפשרות שהאדם יעשה עוול. השואה תמונה בחירות. דוסטויבסקי הגיע למסקנה שהחרות היא אסון, הוא נבהל מהחופש הקיומי. הרמב"ם היה אומר שכשאדם רוצה שהרשע לא יכה את הצדיק ושהקב"ה ימנע ממנו אז הוא רוצה שלא יהיה אדם.
   הרמב"ם סבור שהאל יכול לשנות את חוקי הפיזיקה והכימיה, אבל הוא לא יכול לשנות את הלוגיקה.
   האם אלוהים יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים? מקביל לשאלה, האם אלוהים יכול לברוא "לגדחכלדךחכיךדלחגכ"? אם אומרים משפט שאיננו כפוף לחוקי התחביר, אז זה לא שאלוהים לא יכול, אז לא אמרת משהו. כי משפט תקין לא יכול להכיל סתירה פנימית. כך גם בשאלה עם האבן "לא יתואר הקב"ה כשהוא לא יכול"?
3. הרמב"ם לא היה בטוח שהאדם הוא נזר הבריאה, הוא אולי חוליה עליונה אבל לא נזר הבריאה. נניח שצפרדעים היו כותבים ספר תיאולוגיה, השאלה הכי משמעותית שלהם היא מדוע יבשו את החולה. זה מנקודת מבט שלהם. אולם מנקודה אנתרופוצנטרית זה היה נחשב נכון. אנחנו מאמצים נקודת מבט, מה טוב בשבילנו, כבני אדם, כבני לאום, כבני משפחה, בשבילי אישית.
   סיפור: רב ביקש ללמד אדם שלא נהג להלוות לקח, הוא השאיל ממנו כפית והחזיר לו אותה עם עוד אחת ואמר לו שנולדה עוד אחת. בשנית הוא אמר שנפטרה והמשאיל לא התנגד.
   כשעושים טעות לטובתנו אנחנו לא מתנגדים, אולם כשהמציאות האבסורדית של העולם מייד מתקוממים. אולי זה גם הלקח מסיפור נינווה. הוא מתנגד רק כשזה נגע בו. הרמב"ם אומר שאנחנו עושים חשבון מוגבל, לי כאדם.
4. בעיה רביעית, אנחנו רוצים שתהיה משמעות מוסרית למעשי האדם, אנחנו רוצים שכל השקעה של מעשה טוב תגמל באופן פיזי ארצי, בצורה של השגחה פרטית. אבל אם העולם היה מנוהל כך, והיה יחס ישיר, האם הייתה משמעות לפעולות. אז כל העולם היה כמו בורסה. אדם היה רוצה לקבל גמול הוא היה עושה מעשה מוסרי. אז היה אובד העניין של "לשם שמיים" או שאדם היה אומר "אני עושה זאת כי אני טוב". והכל היה שיקולים של כדאיות. וזאת שאלה, של האם אנחנו רוצים שהעולם יהיה מכאני.
   כולם רוצים שיהיה אביב, בוקר, לידה, נעורים, התחלות חדשות, אבל אנחנו לא רוצים שיהיה הרג, סתיו, זקנה, מוות. הרמב"ם אומר שמעצם היותנו יצורים חומריים, אלה שתי הפנים הפנימיים של התהליך. הקלקול הוא מטבע החומר. אי אפשר לחשוב על אדם סטאטי. ההנחה היא שאם יש פריחה, אז יש גם קמילה, מכיוון שאלה שתי פנים של אותה מחזוריות.

שאלת צידוק האל.

בספרו מורה נבוכים בחלק ג' פרק י' ובחלק ג' פרק י"ב הרמב"ם מתמודד עם שאלת הרע בעולם. הוא טוען שהיא נובעת מהפער בין הצפיה של האדם מהעולם לבין העולם. השאלה הזאת כשמתורגמת לשאלה דתית היא התיאודיצאה. הדתות המונותאיסטיות מחזקות את הבעיה, כי הן מגדילות את ההבטחה. לאדם יש ציפייה שדברים טובים אמורים לקרות לאנשים טובים, ודברים רעים לאנשים רעים. וכשהציפייה לא מתממשת, אז הוא באכזבה. אז השאלה התיאולוגית היא "מדוע צדיק ורע לו"? לא ברור אם זאת בעיה דתית, יכול להיות שכתבי הקודש מחריפות את הבעיה, הן נותנות ציפייה דתית לאותה בעיה. התודעה הזאת תמיד מייצרת אכזבה. האכזבה הזאת היא בעיה.

שלושת מיני הרעות בעולם

• מצד הטבע.
• מצד האדם לחברו.
• מצד האדם לעצמו.

רוב הרעות בעולם הן תוצאה של מעורבות אנושית הטבע הוא פחות משמעותי בהקשר זה.

2. מה שנראה לאדם הפרטי רע לא בהכרח רע במבט כולל על המציאות. מחד האדם חפץ בחוקיות של הטבע (השגחה כללית), מאידך מבקש השגחה פרטית , אם לאדם באשר הוא אדם יתרחש נס חוץ טבעי זו תהיה התפוררות של המערכת הטבעית. הנס הוא לא הקטגוריה היסודית אלא חריגה מובנית זאת במידה והם לא סותרות את ההגיון, וחלק מהם הם אלגוריה.

3. הבחירה החופשית מניחה כי הרע הוא יסוד אימננטי בבריאה.

4. מחד האדם מבקש שתהיה משמעות מוסרית/אתית לבחירה של האדם, ומאידך מבקש גמול מידי קונקרטי – המשמעות של שילוב כזה היא: העברת האתיקה למושגים כלכליים/פונקציונאליים.

5. אין משמעות לעונג אם הוא לא נמדד ביחס לסבל , להתחדשות ללא קמילה וכו'.

6. האדם חוליה בשרשת הקיום - שכלים נבדלים, גרמי השמים וכו' , ועם זאת השאלה של האדם הסובל נשאלת תמיד מעמדה אגוצנטרית או אנתרופוצנטרית.

(התחכמות של רביצקי - עם הצפרדעים היו יכולים לדבר הדבר הראשון שהם היו שואלים "למה יבשו את החולה"? – מנקודת צפרדעוצנטרית זה נורא ואיום). משל הנברשת המולידה והקמצן (רוזנברג בשם המגיד מדובנא) ובנימה מעט רצינית יותר – "אין שועים לתפילתם של עוברי דרכים".

7. השאלה על רוע העולם, רצופה סתירות לוגיות פנימיות כפי שראינו, זו טעות אפיסטמולוגית – שימוש לא לוגי בשפה, הוא חסר מובן.