מורה נבוכים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שער של הספר

הספר "מורה הנבוכים" (מכונה בדרך כלל "מורה נבוכים") (בערבית יהודית: דלאלה אלחאירין, בערבית: دلالة الحائرين; מכונה בקיצור גם "המורה") הוא ספר פילוסופיה שחיבר הרמב"ם בערבית יהודית במאה ה-12. 'מורה נבוכים' הוא אחד מהחיבורים הפילוסופיים החשובים והבולטים ביותר בהגות היהודית בימי הביניים,[1] על אף שקמו לו מתנגדים רבים מבית, והוא אף תרם להתפתחותה של הפילוסופיה המערבית.

מהות הספר ומקורותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתב יד תימני של הספר מורה נבוכים, כתוב בערבית יהודית

הרמב"ם החל לכתוב את מורה נבוכים בשנת ד'תתקמ"ז (1187), וסיימו עד שנת ד'תתקנ"א (1191). ספרו זה, הכתוב בערבית יהודית, נכתב במקורו עבור תלמידו - ר' ‏יוסף בן יהודה אבן שמעון. בספר מתווה הרמב"ם את הדרך לאדם "הנבוך", שעיונו התורני והפילוסופי אינם מתחברים בידיו למקשה אחת. ספר זה נכתב על ידי הרמב"ם לאחר שניסה לכתוב ספרי מחשבה במתכונת אחרת ('ספר הנבואה' ו'ספר ההשוואה' [ובגרסות אחרות 'ספר ההתאמה' או 'ספר התיאום']), שלא מצאו חן בעיניו בתוצאתם הסופית[2]. מקובל כי הספר כולל את הספרים האלו בעריכה שונה, כאשר העניינים העמוקים מפוזרים בספר במעין 'צופן' שרק המשכיל יוכל לחדור אל תוכו.

ב"מורה נבוכים" פורש הרמב"ם את שיטתו בנושאים רבים ובהם: שלילת הגשמות מהאל, נבואה, השגחה, טעמי המצוות, תורת המדינה ובריאת העולם ומוסריות כלל אנושית. בכל הנושאים מטפל הרמב"ם באורח רציונלי, היינו, מציג הוכחות הגיוניות התומכות בטענותיו. הרציונליזציה של תוכני הדת היא אחד מסימני ההיכר הבולטים ביותר של מורה נבוכים.

שורשיה של הפילוסופיה המוצגת במורה נבוכים נטועים בעולם היווני ובעיקר בהגותו של אריסטו. אולם הגותו חדרה למחשבתו של הרמב"ם בעזרת מתווכים, וניכרת בספר השפעה רבה של פרשנים מוסלמים של אריסטו, ובראשם אבונצר אל-פאראבי ואבן סינא.

במבוא לספר כותב הרמב"ם שבתוך הספר הוא טמן גופי ידע, שאותם הוא מבקש להסתיר מן הקורא הפשוט. הוא קורא למשכיל לנסות לפענח את סודותיו ולחשוף את הידע הנחשק המוסווה בתוך ספרו. לעומת משנה תורה ההלכתי, שבו ידע הרמב"ם לאסוף מקורות ידע ממכמני התלמודים ולגבש אותם למבנה ארכיטקטוני מסודר, עושה הרמב"ם במורה נבוכים את הפעולה ההפוכה, ומפזר נושאים באופן מכוון בחלקים השונים של ספרו, באופן שרק מי שיש לו בקיאות מעמיקה בספר, יכול לגבש את תפיסת הרמב"ם לגבי נושאים שונים.

הספר "מורה נבוכים", כמו הגותו של הרמב"ם בכללה, הושפע מהתאולוגיה האסלאמית המכונה "כלאם", ובפרט מזרם המועתזילה, והוא מתדיין עמה, מסכים לחלק מהנחותיה ומתנגד לאחרות. פירוש המילה "כלאם", הוא "דיבור", והוא מציין את העיסוק בפילוסופיה מתוך דיון ותהליך דיאלקטי, ובמובן צר יותר הוא מסמן את העיסוק השכלי כיון שהמונח היווני "לוגיקה" כולל אף הוא הן את הלוגוס השכלי והן את הדיבור. וכך שאפה אסכולה זו ליישב בדרך דיאלוג בין הלוגיקה של הפילוסופיה היוונית הקלאסית, של אפלטון ואריסטו לבין עקרונות הדת המונותאיסטית. לדוגמה, הכלאם דגל בהסברים לוגיים למצוות הדת ולמהות העולם, והסתייג מהסברים מיסטיים, ובכך השפיע על הרמב"ם. "מורה נבוכים" הוא מעין גרסה יהודית של הניסיון הזה, אלא שבניגוד לכלאם, שהכפיפה את מסקנותיה הלוגיות לעמדות הדת הקבועות מראש וקבעה על פיהן את הנחות היסוד שלה, עבד הרמב"ם בכיוון ההפוך והכפיף את פירושי הטקסטים המקודשים להיגיון. טענתו התאולוגית הייתה, שכיוון שמקור התבונה האנושית ומקור הטקסט המקודש הוא אחד - האל, לא תיתכן סתירה אמיתית ביניהם.

חלקי הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר מחולק לשלושה חלקים (בנוסף להקדמה):

  • החלק הראשון (המכיל 76 פרקים) פותח בפרשנות ה"ביטויים המגשימים" המצויים במקרא, במסגרת המאבק נגד הנטייה להאנשת האל, מהלך שמגיע לשיא בתורת שלילת התארים ובהוכחות נגד ההגשמה של האל, ובפולמוס עם התאולוגיה של הכלאם.
  • החלק השני (המכיל 48 פרקים) עוסק בהוכחות לקיום האל, ובדיון בשאלה האם העולם נברא או קדמון. ובהמשך עוסק באופן נרחב במושג הנבואה.
  • החלק השלישי (המכיל 54 פרקים) עוסק בתחילתו בנושאי מעשה מרכבה, השגחה פרטית, תורת הגמול ובעיית הרע בעולם. אחר כך פונה הרמב"ם לעסוק בטעמי המצוות.

אחדות האל לפי מורה הנבוכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחלק הראשון של הספר, בפרק ס"ט, עוסק הרמב"ם בשכלו של האל, בשכלו של האדם ובהבדל ביניהם. השכלת האל: גישת הרמב"ם הפוכה בנקודה הזו מהגישה האריסטוטלית. אריסטו טוען בספר "מטפיזיקה" (ספר 12, פרק ט') שהאל הוא בשמיים ואינו יורד אל בני האדם, אך ביהדות טבעו של האל שונה כפי שאפשר ללמוד מהצירוף השכיח הבא: "וידבר ה' אל משה לאמר", כלומר, ישנו קשר ישיר בין האל לבני האדם. הרמב"ם קובע שאצל האל ההשכלה מתרחשת כל הזמן, האל משכיל את עצמו, מפני שהוא המקור לכל דבר שמחוצה לו, ועל כן כל השכלה שלו היא הוא עצמו. האדם לא משכיל את עצמו, לעתים הוא ישן ולעתים אוכל, אבל כאשר הוא מצליח להשכיל, הוא לא משכיל את עצמו אלא דברים שמחוצה לו.

בהלכות יסודי התורה (קובץ ההלכות הראשון בספר המדע שהוא הספר הראשון ב"משנה תורה") בפרק ב' הלכה י' מדבר הרמב"ם על יסודות פילוסופיים. הוא טוען: "הבורא, חייו ודעתו אחד הם, הוא היודע הוא הידוע והוא הדעה עצמה, הכול אחד" אף שאלו דברים קשים להבנה, -(מפני שאלו דברים ומושגים שלא קיימים במציאות של האדם הנברא,)- על האדם להתאמץ ולנסות להבין את הדברים על בוריים. אומרים חֵי העולמים ולא חַי העולמים מפני שאין הבדל בין עולמו של האל למחשבתו, יש אחדות ביניהם, אחד הם.

שלושה כוחות בהשכלתו של אדם:

  • השכל: הדעה, תהליך ההכרה, פעולה שכלית.
  • המשכיל: הסובייקט, היודע, המכיר – האל או האדם.
  • המושכל: האובייקט או הידוע, העול או המוכר.

אצל האל מדובר בשמות נרדפים. האל ברא את העולם לא רק ברמה חומרית אלא גם מהות העולם נקבעה על ידו. ניקח את העץ לדוגמה, נפרק אותו עד לאטומים ולאנרגיה, אך יש גם "עצוּת" שהיא המהות של העץ, הקב"ה משכיל אותו תמיד, ההפשטה היא לא רק הפרדת חומר (עץ) וצורה (המהות של העץ), אלא גם התחברות לשכלים הטהורים, העליונים. רגליים על הקרקע והראש בעולמות העליונים, זהו החיבור השלם ביותר של השכל עם המשכיל והמושכל.

היחס לספר בעולם היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשונה מהאופן המתון למדי שבו התקבל "משנה תורה", היחס אל הספר "מורה נבוכים" בקהילות היהודיות היה אמביוולנטי. היו שהחרימו ואף שרפו את ספריו, בטענה שיש בהם דברי כפירה. היו כאלו שביקרו את השפעתו היתרה של אריסטו והפילוסופיה היוונית בכלל, עליו ועל הגותו, והתנגדו לשיטת הרמב"ם של "שמע האמת ממי שאמרה". והיו שטענו שספר זה – והעיסוק בפילוסופיה בכלל – מחלישים את האמונה הדתית ואת המחויבות ההלכתית.

הספר, שהשתלב בהגות המוסלמית של התקופה, התקבל טוב יותר בקרב יהודי ארצות האסלאם מאשר בקרב יהודים אשכנזים, שלא הכירו את ההגות המוסלמית ועסקו פחות בפילוסופיה. ל"מורה נבוכים" נודעה גם השפעה רבה על הוגים נוצרים באירופה, בפרט תאולוגים נוצרים שהתעניינו בפילוסופיה היוונית הקלאסית, ובאופן שבו היא נתפסת בקרב מאמינים מונותאיסטים.

מראשי המתנגדים לחיבור היו רבי שלמה מן ההר ותלמידו רבי יונה (שמאוחר יותר, חזר בו מהתנגדותו) וכן הרשב"א שחרם בחתימתו המגביל את לימוד הפילוסופיה מופיע בספר "מנחת קנאות" לרבי אבא מרי מלוניל, היוצא בחריפות נגד החיבור ונגד לימוד הפילוסופיה בכלל. בינו ותומכיו לבין קבוצת רבנים שתמכו בספר, התנהל פולמוס חריף שעורר הדים רבים בעולם היהודי. (ראו גם: רציונליזם יהודי בימי הביניים). החיד"א מצטט את תלמידי האר"י משמו כי "חכמת הרמב"ם הצילתו"‏‏[3]. והרב חיים ויטל נזקק להסבר קבלי כדי לתרץ מדוע הרמב"ם שהיה מגדולי חכמי ישראל לא עסק בחכמת הקבלה. מאות שנים לאחר שדעך הפולמוס, כתב הגאון מווילנה, תוך רמיזה לדברי שלמה המלך בספר משלי (ז, 21) כי "הפילוסופיה היטתו (=את הרמב"ם) ברוב ליקחה"[4]. החיד"א (בשם הגדולים) מסנגר על הרמב"ם כנגד מתקיפיו באומרו כי בכך משך הרמב"ם את "המתפלספים שרואים בו פילוסוף גדול לדבריו בי"ד החזקה". לצד המתנגדים והמחרימים היו לספר גם תומכים נלהבים, כמו דון יצחק אברבנאל, הרלב"ג ואחרים, שכתבו פירושים ל"מורה נבוכים". סופו של דבר ההתנגדות הובילה לשריפת ספרי הרמב"ם בידי האינקוויזיציה הנוצרית.

עם עליית תנועת ההשכלה היהודית החלה התנגדות מחודשת לספר. חיים נחמן ביאליק מתאר בבלדה "הַמַּתְמִיד"‏[5], המתארת את עולם הישיבות בליטא (ביאליק למד תקופה מסוימת בישיבת וולוז'ין), כיצד "אַף-יֵשׁ אֲשֶׁר גֹּרְשׁוּ וַיֵּצְאוּ נִדְחָפִים... הָרְבִיעִי – עִם "מוֹרֵה נְבוֹכִים" הִסְתַּתֵּר בַּעֲלִיָּה". גם רבי נחמן מברסלב, מתוך התנגדות למחקר באופן כללי, התנגד לקריאה בספר.

בעקבות ביקורתו של הרב זאב יעבץ על המורה, כתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק מאמר הגנה רחב על הטענות כנגד המורה נבוכים שבו כתב בין היתר:

"בדורותינו וכמה דורות שלפנינו ששקטו הרוחות ושמש הצדקה של הרמב"ם פרשה את אורה על פני כל אופק היהדות, נכנס גם "המורה" בכלל ספרי קודש שהם קניני התורה, וחלילה לנו לנהוג בו מנהג של זלזול, וחובתנו היום לא רק לדון את דבריו לכף זכות, כי אם גם להתעמק בהם ולמצות את מדותיו בתור מדותיה של תורה‏‏[6].

כיום הספר מקובל על חוגים יהודיים רבים, אך יש הרואים סכנה במסרי הספר ובהיעזרותו במקורות שאינם מהעולם היהודי, ועל כן מגבילים מאוד את הלימוד בו. בין כותלי הישיבות החרדיות לא ניתן לרוב למצוא את הספר, ואף בישיבות הציוניות יש רבנים המגבילים את הלימוד בו לגיל או רמת השכלה מסוימת.

תרגומי הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיתר ספריו, מלבד ה"משנה תורה" הכתוב בעברית הקרובה ללשון חז"ל, כתב הרמב"ם את הספר בערבית יהודית ספרותית. בחירה זו נעשתה מאחר שהייתה זו השפה הרווחת בקרב קהל היעד של החיבור. עם זאת, מיד לאחר פרסומו היכה הספר גלים ונתעורר אליו ביקוש גם בקרב יהודים שלא היו דוברי השפה וכן בקרב נוצרים. עובדה זו הביאה לכך שהחל ממועד פרסומו ועד ימינו זכה הספר למגוון מהדורות מתורגמות בשפות רבות. ריבוי התרגומים נובע בעיקר עקב הצורך באיזון העדין בין תרגום ספר העוסק בתכנים פילוסופיים המותאמים לימי הביניים, לבין הבנה מלאה של דברי המחבר, שהעיד בהקדמה שכתב לחיבור כי לכל מילה בו יש משקל רב והיא נבחרה בקפידה.

תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרגום שמואל אבן תיבון[עריכת קוד מקור | עריכה]
דפוס ראשון של הספר בתרגום לעברית של שמואל אבן תיבון. רומא, שנת 1480 לערך

התרגום הראשון של מורה נבוכים לעברית נעשה עוד בחייו של הרמב"ם בידי ר' שמואל אבן תיבון (~1160 - ~1230), שאף התייעץ עימו בעבודת התרגום שלו. התרגום נעשה בהזמנתם של יהודי פרובאנס ודרום צרפת. ר' שמואל בן תיבון היה נצר למשפחת מתרגמים ואף היה פילוסוף בעצמו. עם זאת, עיקר פרסומו הגיע לו בזכות תרגומו למורה נבוכים.

מיד לאחר שר' יהונתן מלוניל שיגר אליו את ההזמנה לתרגום, פנה ר' שמואל אל הרמב"ם בבקשה לקבל ממנו הנחיות בעבודת התרגום, ביאור ביטויים קשים וכן ביקש להיפגש עימו. הרמב"ם השיב לו באיגרת בה תיאר את סדר יומו העמוס ובכך התחמק מפגישה עם ר' שמואל. עם זאת, הרמב"ם שיבח את עבודתו של אבן תיבון, ביאר את הביטויים עליהם נשאל, וייעץ לר' שמואל להימנע מתרגום מילולי ולהעדיף את השמירה על התכנים ורוח הדברים.

ר' שמואל סיים את עבודת התרגום בשנת ד'תתקפ"ד (1224), כעשרים שנה לאחר פטירת הרמב"ם. עבודתו הייתה מפעל חלוצי ותרגומו נחשב למדויק ולא חורג משפתו המקורית של הכתוב (זאת בניגוד מסוים להנחייתו של הרמב"ם עצמו, כך גם באשר לביטויים ספיציפיים עליהם שאל את הרמב"ם ולבסוף תרגמם באופן שונה מהצעת הרמב"ם). לצורך עבודתו נאלץ ר' שמואל להמציא מילים רבות שהיו חסרות באוצר המילים של העברית בימי הביניים. חלק מן המילים החדשות נגזרו משורשים עבריים קיימים, וחלקן הושאל מהערבית. לתרגומו צירף אבן תיבון נספח ובו "פירוש המילים הזרות" בו ביאר את המונחים הפילוסופיים בהם השתמש ושאת חלקם יצר בעצמו. גם מבנה המשפטים של אבן תיבון שומר במידה רבה על התחביר הערבי. בכך הניח אבן תיבון תשתית לשונית-פילוסופית בעברית עבור מחברים בדורות הבאים שנמשכו אחר תרגומו.

לשונו של אבן תיבון נחשבת לקשה ומסורבלת עבור הקורא העברי בן זמננו. כמו כן, על אף ההקפדה היתירה שלו על לשונו המקורית של הרמב"ם (וייתכן שגם בשל עובדה זו), היו שהאשימו אותו בחוסר דיוק. עם זאת, חשיבותו של תרגום זה גדולה ביותר הואיל וכמעט כל פרשני המורה מתייחסים לתרגומו של אבן תיבון, ולא למקור הערבי. הרוצה להבין את הפילוסופיה היהודית בימי הביניים יזדקק, גם אם בעל כורחו, לתרגום זה. התרגום זכה להדפסות ומהדורות רבות, החל מראשית עידן הדפוס ועד מחצית המאה העשרים. כיום, בתרגום זה משתמשים בישראל בעיקר בחלק מהישיבות וכן בחוגים למחשבת ישראל באוניברסיטאות.

תרגום רבי יהודה אלחריזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמוך לפרסום תרגומו של אבן תיבון, פרסם בשנת 1225 המשורר רבי יהודה אלחריזי את תרגומו למורה נבוכים, תרגום שהוכן גם הוא בהזמנה, בהזמנת יהודי ספרד. אלחריזי, איש טולדו, משורר ומתרגם שירה מוערך, תירגם את המורה ללשון שוטפת יותר ומעודנת יותר מזו של אבן תיבון, אך גם פחות מדויקת ועקבית. תרגומו של אלחריזי לא זכה לאותו פרסום לו זכה תרגומו של אבן תיבון, אך שימש יסוד דווקא לכמה תרגומים לשפות אירופיות שונות.

תקופת ההשכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בתקופת ההשכלה החל להתעורר עניין מחודש הן בשפה העברית והן בפילוסופיה היהודית בימי הביניים. עובדות אלו הביאו ליצירתם של כמה תרגומים חדשים גם למורה נבוכים. בשנת 1795 פרסם יצחק סטנוב (1732 - 1804), סופר עברי פורה ומראשוני תנועת ההשכלה, תרגום לחלקים ב' וג' של הספר.
  • מנחם מנדל לפין (1749 - 1826), מאבות ההשכלה בגליציה, תרגם ספרי מדע לעברית וליידיש כדי לשפר את מצב היהודים. כמו כן, לחם בחסידות אך גם במשכילים שפרקו עול תורה ומצוות. כדי להביא את מורה נבוכים לציבור המשכיל הרחב, החליט לנסח את מורה נבוכים בתרגומו של אבן תיבון מחדש. ניסוחו של לפין רהוט מזה של אבן תיבון אך מדויק פחות. בחייו הספיק להגיע רק עד פרק ע"ב בחלק א'. תרגום זה נדפס לאחר מותו (בשנת 1829 או 1833).

המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרגום הרב יוסף קאפח[עריכת קוד מקור | עריכה]

התרגום החשוב ביותר לעברית מאז תרגומו של אבן תיבון נעשה על ידי הרב יוסף קאפח ונדפס לראשונה בשנת תשל"ב (1972) בהוצאת מוסד הרב קוק. במרוצת חייו תרגם וההדיר הרב קאפח עשרות ספרים, רובם של חכמי ימי הביניים ובראשם כתבי הרמב"ם. מהדורתו התבססה בעיקר על כתבי יד תימניים. מהדורה זו נחשבת למדויקת יותר מקודמותיה, אך נאמנותה ללשון הרמב"ם מקשה במקומות רבים על הקורא המודרני.

כיום מסתמנת בחלק מהישיבות העוסקות במשנת הרמב"ם נטייה להעדיף את תרגומו של הרב יוסף קפאח, ולהשתמש בתרגומו החדש של מיכאל שורץ להבהרת נקודות קשות מבחינה תחבירית ומילולית, שנתקלים בהן לא מעט עקב סגנונו הקשה של הראשון. הסיבה המוצהרת לכך היא אמון רב יותר הניתן ברב קפאח בכל הקשור לנקודות היותר מסובכות, והפחות בולטות שבספר.[7]

תרגום פרופסור מיכאל שורץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרגום מדעי חדש של פרופסור מיכאל שורץ בהוצאת אוניברסיטת תל אביב המסתייע בתרגומים הקודמים. שפת התרגום מודרנית ונגישה יותר, כולל שימוש במושגים מודרניים במקום המקוריים. בספר הפניות לספרי עזר ומאמרים ביחס לכל פרק ועניין.

תרגומים לשפות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרוצת הדורות, תורגם המורה לשפות רבות. עד לעת החדשה זכה הספר לשני תרגומים ללטינית וכן תרגומים לספרדית ואיטלקית. התרגום הראשון לשפה אירופית מודרנית היה תרגומו של הרב ד"ר שמעון ב' שייער לגרמנית ויצא לאור בפרנקפורט בשנת 1838. במהלך המאה ה-19 התפרסמו שלושה תרגומים נוספים לגרמנית, שני תרגומים לאנגלית, תרגום נוסף לאיטלקית וכן תרגום להונגרית.

העבודה המשמעותית ביותר על המורה במאה ה-19 הייתה הוצאת המהדורה המדעית של מורה נבוכים בשפת המקור על ידי המזרחן שלמה מונק בין השנים 1856 - 1866. מהדורתו התבססה על כתבי היד החשובים של הספר וצורפו לה הערות שוליים חשובות וכן תרגום של המורה לצרפתית. כל חוקרי ומתרגמי הספר מכאן ואילך (הן לעברית והן לשפות אירופיות) התבססו על מהדורה זו של מונק.

מורה נבוכים המשיך להיתרגם ללשונות רבות גם במאה העשרים, בכללן ניתן לציין את היידיש (1936), תרגום נוסף לגרמנית של מבחר פרקים מהמורה שפורסם על ידי אלכסנדר אלטמן בשנת 1935, ארבעה תרגומים נוספים לספרדית וכן תרגום לקטלאנית. כמו כן, זכה הספר או חלקים ממנו לשלוש מהדורות נוספות באנגלית במהלך המאה ה-20. שתיים מהן נעשו בידי ישראלים - חיים רבין ופרופסור שלמה פינס, והשלישי בידי פרופסור לפילוסופיה מאוניברסיטת הונולולו. בשנת 2000 התפרסם גם תרגום חלק א' של מורה נבוכים לרוסית על ידי ד"ר מיכאל שניידר.

פירושים על הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

פירושים רבים נכתבו על מורה הנבוכים, החל מדור תלמידי הרמב"ם ועד ימינו. שני מניעים עיקריים עומדים בבסיס הפרשנות: האחד, הצורך בפירוש רעיונות פילוסופיים שונים, ובפרט מונחים אריסטוטליים, שאינם מוכרים לקורא המתחיל; והשני, הוא הצורך לפענח את רמיזותיו האיזוטריות של הרמב"ם, עליהם הוא מספר בהקדמתו. בין פרשני הרמב"ם ישנם גם שדקדקו בכל מילה ומילה, ובנו על רמיזותיו הררי-פרשנות.

בין הפרשנים המוכרים לנו, שפירושיהם הגיעו לידינו, הראשונים הם שם טוב בן יוסף אבן פלקירה בן המאה ה-13 ומשה נרבוני ויוסף אבן כספי בני המאה ה-14. במאה ה-15 נכתבו פירושיהם של פרופייט דוראן, אשר קרשקש, שם טוב בן יוסף אבן שם טוב ויצחק אברבנאל. מאז גירוש ספרד הייתה הפוגה יחסית בכתיבת הפירושים, לצד מיעוט העיסוק במשנתו של הרמב"ם במורה הנבוכים וריבוי לימוד תורת הקבלה.

בזמנה של תנועת ההשכלה חזר לימוד מורה הנבוכים למרכז ההגות היהודית, ונכתבו פירושים חדשים. ביניהם נמנה "גבעת המורה" של שלמה מיימון, שבפירושו הוא מחדיר לדברי הרמב"ם רעיונות נאו-קנטיאנטים, אך גם תרם תרומה רבת ערך בכתיבת תמצית של כל מורה הנבוכים, וכלל אותה באוטוביוגרפיה שלו, "חיי שלמה מיימון". יהודה אבן שמואל כתב פירוש מקיף לרוב חלקי מורה הנבוכים, הכולל ליקוט מדברי רבים מהפרשנים שקדמו לו. יוסף קאפח, בשולי מורה הנבוכים שבתרגומו, הוסיף הערות ביאור, ופרופסור מיכאל שורץ, בהערות למורה הנבוכים שבתרגומו, מפנה רבות למאות מאמרי מחקר העוסקים בחקר משנת ה"מורה".

רוב הפרשנים בני חוגו של הרמב"ם פירשו את דבריו בצורה רדיקלית, וחשפו סודות שהרמב"ם ראה לנכון להסתירם. את מעשיהם הצדיקו בצורך השעה שהכריחה אותם לכך. בין אלו בולטים הנרבוני ואבן כספי, שפירושיהם הקיצוניים עוררו את חמתם של רבנים שמרנים. לעומתם, קרשקש ואברבנאל נוקטים קו מתון יותר; קרשקש מצהיר בהקדמתו שמטרתו בקו המתון היא לשם חינוכם של צעירי הלומדים, ואילו אברבנאל האמין שהרמב"ם אכן היה שמרן בהרבה ממה שייחסו לו הנרבוני וחוגו, והוא מתפלמס עמם בכלים פרשניים.

בעת החדשה, גילה ליאו שטראוס מחדש את הקו האיזוטרי של הרמב"ם, ובסדרת מאמרים הראה את הדרך לקרוא את הספר ולחשוף את סודותיו. בין התגליות שהעלה יש למנות את דעת הרמב"ם בעניינים מהותיים, כמו הנבואה, תורה מן השמים ובריאת העולם. במקרים רבים חופפת דעתו לדעתם של ראשוני פרשני הרמב"ם הרדיקליים. עבודות מחקר נוספות ומקיפות הן עבודותיהם של אברהם נוריאל, מארווין פוקסאנגלית), שלמה מונק (בצרפתית), יעקב לוינגר, שרה קליין-ברסלבי ומשה הלברטל.

התייחסויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הראי"ה קוק שלושת היסודות העקריים במורה נבוכים, "ששום מעיין בספר המורה לא יוכל לזוז מהם" ומבדילים הבדלה תהומית בין חכמת יוון לישראל הם:

  • "האחד, שהנבואה היא למעלה מכל המושג של השכל האנושי כלו, ומה שלא יושג כלל בשכל האנושי הרי הוא נודע בבירור על ידי הנבואה, שהיא דבר ד'."
  • "השני הוא יסוד חידוש העולם, שבזה עקר את כל המבט האלילי היוני על כל ההויה כולה, והשיב לנו את ארחות הקודש של התורה שהוא התוכן של המבט היהדותי המקורי על כל ההויה, והוא ההיפוך הגמור מהמבט היוני האחוז בקדמות העולם."
  • "והיסוד השלישי הוא יסוד ההשגחה הפרטית במין האדם בכל פרטיו ומעשיו, שהוא ההיפך הגמור מכל צביון ההכרה של חכמת יון, אשר אמרה כמאמר הפושעים מעולם, "עזב ד' את הארץ"[8].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקור בערבית יהודית
תרגומים לעברית
קישורים נוספים

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סקירה על 'מורה נבוכים', אתר ידיעות ספרים.
  2. ^ בהקדמתו ל"מורה נבוכים", מציין הרמב"ם שהחל לכתוב את 'ספר הנבואה', אך הפסיק כאשר הבין כי אם יסביר את משלי הנבואה בצורה מפורשת יבינו זאת גם "המון העם" ולא רק הראויים לכך, ואם יסתיר את הפירוש על ידי משלים לא תועיל הכתיבה מאומה
  3. ^ ‏ספר שם הגדולים - חלק גדולים - מערכת מ אות קנ‏
  4. ^ הגהות הגר"א לשולחן ערוך, יורה דעה, קע"ט, ו' (באות ציון י"ג)
  5. ^ רהבלדה המתמיד באתר ויקיטקסט
  6. ^ ‏הראי"ה קוק, לאחדותו של הרמב"ם - מאמרי הראי"ה א' עמ' 105
  7. ^ על סמך דברי הרב חננאל זייני, מישיבת אור וישועה, ודברי רב מישיבת הר המור, כאשר דברי שניהם התבססו על ראשי הישיבות, הרב אליהו זייני והרב צבי טאו
  8. ^ ‏הראי"ה קוק, לאחדותו של הרמב"ם - מאמרי הראי"ה א' עמ' 105