משתמש:ראובן מ./טיוטה/כרם נבות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
  • מועד חיבור הסיפור ומקומו (רופא)
  • אחדות הסיפור (רופא)
  • סוגו הספרותי של הסיפור ומהימנותו ההיסטורית
  • מגמת הסיפור
  • מה ניתן ללמוד מהסיפור על המנהג, המשפט והמלוכה בחברה הישראלית הקדומה?
  • היחס בין הסיפור לאזכור הפרשה בתיאור מרד יהוא
  • סוגיות פרשניות:
    • האם הייתה לאחאב זכות חוקית ליטול לעצמו את הכרם? (סמט - השוואה למשפט המלך)
    • האם איזבל ביקשה ליישם את מנהגי השלטון המושחתים המוכרים לה ממולדתה הפניקית, והסיפור יוצא נגד מנהגים זרים אלה?
    • מהי מידת אחריותו של אחאב לפעולותיה של אשתו? (סמט)
    • ההבדלים בין הציטוטים החוזרים של דברי נבות ומשמעותם


שגיאות פרמטריות בתבנית:בעבודה

פרמטרים ריקים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

הדף נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הדף בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
הדף נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הדף בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו. שיחה
מותו של נבות . קספר לויקן 1712.


כרם נבות הוא סיפור מקראי המופיע במלכים **. על פי הסיפור, אחאב מלך ישראל חשק בכרמו של נבות היזרעאלי, ששכן בסמוך לארמון המלך ביזרעאל, והציע לנבות למכור לו אותו, אך נבות סירב להצעה. כששמעה על כך איזבל, אשתו של אחאב, החלטיה לעשות מעשה. היא ארגנה משפט מבוים שבסופו הוצא נבות להורג והתאפשר לאחאב לרשת את הכרם. לאחר המעשה, התגלה אליהו הנביא לאחאב . אחאב הפגין חרטה ובעקבותיה נדחה העונש לימי בנו.

אזכור קצר נוסף של נבות היזרעאלי מופיע בפרשת מרד יהוא, בתיאור הריגתו של יהורם בן אחאב מלך ישראל. על פי הפרשנות המסורתית, אזכור זה מתייחס ישירות למתואר בסיפור כרם נבות, ומהווה את מימושה של נבואת אליהו בימי בנו של אחאב.

חוקרי המקרא מדגישים את ההבדלים בין סיפור כרם נבות לבין האזכור שבתיאור הריגתו של יהורם. רובם סבורים שאף על פי שיש זיקה כלשהי בין הפרשיות, שתיהן מתארות אירועים שונים מעיקרם והן פרי עטם של מחברים שונים. הובעו סברות שונות ביחס לזיקה בין שתי הפרשיות וביחס למהימנותן ההיסטורית.

הסיפור המקראי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפור כרם נבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחאב ביקש מנבות את כרמו הצמוד לארמון המלך בעיר יזרעאל. כוונתו של אחאב היא להפוך את כרמו של נבות לגן ירק ובמקביל להגדיל את שטח ארמונו. אחאב הציע לנבות שתי אפשרויות: נבות יקבל כרם טוב ממנו או לחילופין יקבל כסף בתמורה. נבות סירב להצעתו בנימוק: "חָלִילָה לִּי מֵיְהוָה מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ".

אחאב שב לביתו "סַר וְזָעֵף" בגלל סירוב נבות. הוא שכב במיטתו ומיאן לאכול. אשתו איזבל התעניינה בסיבה למצב רוחו הרע, ואחאב סיפר לה את אשר קרה. כששמעה זאת איזבל קראה לו להתעודד ולאכול לחם, והבטיחה לו שהיא עצמה תדאג לכך שכרם נבות יימסר לידיו. היא שלחה איגרות לאנשי עירו של נבות, ובהן ציוותה עליהם שיכריזו על צום ויקראו לאסיפה. היא הורתה לזקני העדה הנקראים גם חֹרִים לקחת שני עדי שקר שיעידו כי קילל אלוהים ומלך. לאחר שנבות הוצא להורג, אחאב הלך לרשת את הכרם.

פרשת חלקת נבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כא וַיֹּאמֶר יְהוֹרָם אֱסֹר, וַיֶּאְסֹר רִכְבּוֹ; וַיֵּצֵא יְהוֹרָם מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל וַאֲחַזְיָהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה אִישׁ בְּרִכְבּוֹ, וַיֵּצְאוּ לִקְרַאת יֵהוּא, וַיִּמְצָאֻהוּ, בְּחֶלְקַת נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי. כב וַיְהִי, כִּרְאוֹת יְהוֹרָם אֶת-יֵהוּא, וַיֹּאמֶר, הֲשָׁלוֹם יֵהוּא; וַיֹּאמֶר, מָה הַשָּׁלוֹם--עַד-זְנוּנֵי אִיזֶבֶל אִמְּךָ וּכְשָׁפֶיהָ, הָרַבִּים. כג וַיַּהֲפֹךְ יְהוֹרָם יָדָיו, וַיָּנֹס; וַיֹּאמֶר אֶל-אֲחַזְיָהוּ, מִרְמָה אֲחַזְיָה. כד וְיֵהוּא מִלֵּא יָדוֹ בַקֶּשֶׁת, וַיַּךְ אֶת-יְהוֹרָם בֵּין זְרֹעָיו, וַיֵּצֵא הַחֵצִי, מִלִּבּוֹ; וַיִּכְרַע, בְּרִכְבּוֹ. כה וַיֹּאמֶר, אֶל-בִּדְקַר שָׁלִשֹׁה, שָׂא הַשְׁלִכֵהוּ, בְּחֶלְקַת שְׂדֵה נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי: כִּי-זְכֹר אֲנִי וָאַתָּה, אֵת רֹכְבִים צְמָדִים אַחֲרֵי אַחְאָב אָבִיו, וַיהוָה נָשָׂא עָלָיו, אֶת-הַמַּשָּׂא הַזֶּה. כו אִם-לֹא אֶת-דְּמֵי נָבוֹת וְאֶת-דְּמֵי בָנָיו רָאִיתִי אֶמֶשׁ, נְאֻם-יְהוָה, וְשִׁלַּמְתִּי לְךָ בַּחֶלְקָה הַזֹּאת, נְאֻם-יְהוָה; וְעַתָּה, שָׂא הַשְׁלִכֵהוּ בַּחֶלְקָה--כִּדְבַר יְהוָה. (מלכים ב', ט' כ"א-כ"ו)

האזכור הנוסף של נבות היזרעאלי נמצא בתיאור הריגתו של יורם בן אחאב בזמן מרד יהוא. לאחר שנפצע בקרב עם הארמים, שכב יורם בארמונו שביזרעאל על מנת להתאושש מפצעיו, ועמו שהה אחזיהו מלך יהודה. באותה הניף יהוא את נס המרד, ורכב בראש חיל המורדים לעבר ארמונו של יורם. ליורם נודע כי יהוא רוכב לכיוונו, ולאחר ששליחים ששלח אליו כדי לברר אם פניו לשלום לא שבו, יצא לקראתו במרכבתו והם נפגשו בחלקת נבות היזרעאלי. משנודע ליורם שיהוא בא להורגו פנה לנוס על נפשו, אך חץ שנורה מקשתו של יהוא הכריע אותו. יהוא הורה לאחד ממלוויו להשליך את גופתו של יורם "בחלקת שדה נבות היזרעאלי". הוא העיד שבזמן ששימש בשירותו של אחאב, אביו של יהורם, הוא שמע את ההתגלות או הנבואה שבישרה על עונשו הצפוי של אחאב, בעקבות רצח נבות ובניו.

זיקת סיפור כרם נבות לסיפור חלקת נבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי המסופר במלכים ב', ט' , אחאב היה מעוניין בחלקה-קרקע שאינה מכונה כרם. החלקה היתה מרוחקת מרחק רכיבה מהיכל אחאב. לפי סיפור זה במלכים ב' נבות נרצח בידי מרצחים באישון לילה. סיפור כרם נבות משולב בסיפור מרד יהוא. לסיפור המובא מלכים ב', ט', כ"א-כ"ו, נדרשו פרשנים וחוקרי מקרא רבים. בסיפור המובא במלכים ב' אחאב הרג את נבות ובניו ואילו בסיפור כרם נבות במלכים א', כ"א, איזבל מביימת משפט אשר תוצאתו גזר דין מוות לנבות. במלכים ' כ"א מכונה המקום כֶּרֶם ואילו בסיפור במלכים ב', ט' הנכס מכונה חלקה כלומר שדה. בסיפר כרם נבות אחאב יורד לכרמו של נבות ואילו בסיפור המובא במלכים ב', ט' נדרשת ליהורם מלך ישראל ולאחזיהו מלך יהודה רכיבה. לדעת אהובה אשמן החזרה על סיפור זה בשתי גירסאות מלמדת כי האירוע המסופר במלכים ב', ט' מצביע על כך, שסיפור כרם נבות היה מפורסם והוא משמש רקע לסיפור, שסופר כדי לבקר את נישואי אחאב לאישה נכריה.[1]

מועד חיבור הסיפור ומקומו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתוח ופרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפור כרם נבות מופיע בספר מלכים א', כ"א. באקספוזיציה מציג המחבר המקראי את גיבורי הסיפור , אחאב, איזבל, ונבות היזרעאלי. הסיפור מציג גם את הבעיה: לנבות היה כרם והוא גובל בהיכלו של המלך: כֶּרֶם הָיָה לְנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי, אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל[2]--אֵצֶל הֵיכַל אַחְאָב, מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן. קרבת הכרם לארמון המלך הנמסרת במצג לסיפור מלמדת כי לאחאב היו שני ארמונות האחד בשומרון ואחד ביזרעאל ואף זה אשר ממוקם ביזרעאל מכונה הֵיכַל , כינוי במקרא המתייחס למקדש . כמו כן נרמזרת ביקורת על אחאב שהפך את ארמונו להיכל.[3] נבות מסרב להצעת אחאב שלכאורה הייתה הוגנת.

נבות בסיבתו מדגיש, כי הסירוב הוא מממניע דתי. האיסור מקורו בתורה, שכן חוקי האל אינם מתירים לו לתת את כרמו ואכן בתורה מצויינים במספר מקומות את האיסור.[4] הסיבה השנייה משולבת בתשובתו של נבות לאחאב ביחד עם הסיבה הראשונה והיא סיבה משפחתית-חברתית : נַחֲלַת אֲבֹתַי. נבות מסביר את הקשר הרגשי לנחלה ולכן אינו יכול לוותר על אדמתו, אפילו לו לאחאב.

מוטיב זה של סירוב לאכול קיים במקרא. חנה מסרבת לאכול והיא מרת נפש. כמצויין כי וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ, חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי, וְלָמֶה, יֵרַע לְבָבֵךְ.[5] לאחר שנרגע אותו אדם הוא מסכים לאכול. מוטיב זה שכיח בספרות המזרח הקדום.[6]

וַיְדַבֵּר אֵלֶיהָ, כִּי-אֲדַבֵּר אֶל-נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וָאֹמַר לוֹ תְּנָה-לִּי אֶת-כַּרְמְךָ בְּכֶסֶף, אוֹ אִם-חָפֵץ אַתָּה, אֶתְּנָה-לְךָ כֶרֶם תַּחְתָּיו; וַיֹּאמֶר, לֹא-אֶתֵּן לְךָ אֶת-כַּרְמִי. אחאב בתשובתו מחסיר את הסיבות לסירוב. בדיאלוג זה בין אחאב לאיזבל, משלב אחאב אמירות אשר יכולות לקומם את אישתו. דבריו של נבות המובאים מפי נבות עוברים שני שינויים מהותיים: אחאב משמיט את הסיבה הדתית לסירוב. כמו כן מקומה של המילה: לְךָ בתשובתו של נבות. מקומה החדש של מילה זו יוצר תחושה כי נבות מסרב לתת את נחלתו למלך אך יתן את כרמו לאחר.[7] כמו כן בתשובתו, אחאב משנה פרט חשוב נוסף: וַיֹּאמֶר, לֹא-אֶתֵּן לְךָ אֶת-כַּרְמִי. אחאב מתעלם כליל מתשובתו של נבות.

וַתֹּאמֶר אֵלָיו, אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ, אַתָּה, עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל-יִשְׂרָאֵל; קוּם אֱכָל-לֶחֶם, וְיִטַב לִבֶּךָ--אֲנִי אֶתֵּן לְךָ, אֶת-כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי. את דברי איזבל אפשר להבין כשאלה רטורית או כהכרזה שתוכיח כי אחאב הוא השליט הבלעדי.

לאיזבל אין יכולת לגזול את כרמו של נבות ללא הצדקה. במידה וימות מוות טבעי יעבור הכרם ליורשיו ומטרתה של איזבל היא להעביר את הכרם לידי אחאב. יש להניח כי איזבל אינה רוצה ששמה יקשר לביצוע המזימה, ולכן היא פועלת מאחורי הקלעים.

בכך מראה איזבל כי היא פועלת על פי החוק . איזבל מצווה להביא ולהכין שני עדים על פי החוק בספר דברים, י"ז, ו': עַל-פִּי שְׁנַיִם עֵדִים, אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים--יוּמַת הַמֵּת.[8] והחוק השני אשר אוסר לקלל אלוהים ונשיא כלומר את המנהיג, אשר מופיע בספר שמות, כ"ב, כ"ז: אֱלֹהִים, לֹא תְקַלֵּל; וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ, לֹא תָאֹר.

שאלת אחדות הסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגמת הסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוגיות פרשניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Brichto, Herbert Channan, Toward A Grammar of Biblical Poetics, 1992
  • DeVries, Simon J., Prophet Against Prophet, 1978
  • Walsh, Jerome T., JBL 111 (1992), pp. 193-211

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אהובה אשמן, תולדות חוה: בנות אמהות ונשים נכריות במקרא, תל אביב, ידיעות אחרונות, 2008, ע"מ 136.
  2. ^ צמד המילים "אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל" אינו מופיע בתרגום השבעים. לדעת יאירה אמית המילים באות להדגיש לא רק את מקום מוצאו אלא את מקום מושבו. ראו: יאירה אמית, לקרוא סיפור מקראי, תל אביב, משרד הבטחון-ההוצאה לאור, 2000, ע"מ 61.
  3. ^ יאירה אמית, לקרוא סיפור מקראי, תל אביב, משרד הבטחון-ההוצאה לאור, 2000, ע"מ 61.
  4. ^ ראו: ספר במדבר, ל"ו, ז', ט' וספר ויקרא, כ"ה ,כ"ג. על פי תפיסה זו בני ישראל משאילים את אדמת הארץ מאלוהים ולכן אינם יכולים להעביר את האדמה לידי אחרים.
  5. ^ ספר שמואל א', א' , ח'.
  6. ^ רחל רייך, ויאכלו וישתו, תל אביב, סטימצקי, 2013, ע"מ 292.
  7. ^ יאיר זקוביץ, אביעה חידות מני קדם: חידות וחלומות-חידה בסיפורת המקראית , תל אביב , עם עובד, 2005, ע"מ 90.
  8. ^ ראו גם: ספר ויקרא כ"א , כ"ו.