משתמש:Avneref/חינוך/מגמות בחברה הישראלית
מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מצוקות באוטופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
משה ליסק, דן הורוביץ 1990
פרק א': ישראל כמעבדה חברתית
הקמת מדינת ישראל היא מפנה ב-3 הקשרים: תולדות העם היהודי, תולדות ארץ ישראל, ותולדות המפגש ביניהם.
"הם 'פריקים' ואנחנו 'ערסים' "[עריכת קוד מקור | עריכה]
שלילתם של אתניות ומעמד בתפיסת תהליכי ההסללה בבתי ספר בישראל; ניסים מזרחי, יהודה גודמן, יריב פניגר, 2009
- יש מתאם גבוה בין מוצא מעמדי-אתני (הגדרת המחברים) לבין מסלול הלימודים - בהתאם לממצאים עולמיים.
- בקרב מורים ובעלי תפקידים - התכחשות לעובדה והצגתה כלא משמעותית
- בקרב תלמידים - מורכב: מידה של הודאה בקשר, אבל הכחשה של השפעת המוצא האתני-מעמדי, אלא - "התנהגות"
מזרחים, אשכנזים ו"מעורבים"[עריכת קוד מקור | עריכה]
פערי השכלה בקרב יהודים ילידי ישראל; ינון כהן, יצחק הברפלד, טלי קריסטל, שנה?
פערי ההשכלה נשמרים במעבר מהדור השני לדור השלישי של בני מהגרים לישראל. הפערים קטנים יותר בקרב נשים, שנוטות לרכוש השכלה במידה רבה יותר מאשר גברים. לגברים בני הדור השלישי השכלה נמוכה אפילו מבני הדור השני, כאשר שאר המשתנים הבלתי-תלויים (השכלת הורים, מצב כלכלי, גיל) דומים.
חינוך ותקציב[עריכת קוד מקור | עריכה]
מה לחינוך ולתקציב המדינה?, שלמה סבירסקי (מנהל מרכז אדוה); ספרו: לא נחשלים אלא מנוחשלים, 1981
אי-שוויון מובנה במערכת החינוך בישראל, היוצר חוסר שוויון בהזדמנות - ומכך פערי השכלה שהולכים וגדלים. הפתרון אינו ברה-אירגון (כפי שניסו כל וועדות הרפורמה), לא בתקציב (שאינו חסר) ואפילו לא באיכות המורים - אלא בחלוקה מחדש של המשאבים, עם עדיפות למוחלשים: פריפריה, שכונות חלשות; שם יש מיתאם גבוה ל-מזרחים, ערבים, חרדים, אתיופים ומהגרים ממזרח ברה"מ.
המגזר הערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]
החינוך הערבי בישראל, בין שיח ההישגיות לשיח ההכרה, איימן אגבאריה, איברהים מחאג'נה
- המערכת הערבית מקופחת תמידית.
- "שיח" ניאו-ליברלי
מיני ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארצנו הקטנטונת: מודל, אוטופיה ומציאות בישראל ובמיני-ישראל, מיכאל פייגה; מתוך: מראי מקום, זהויות משתנות ומיקומים חברתיים בישראל
משתמש:Avneref/חינוך/מגמות בחברה הישראלית/תקציר פייגה
חינוך ציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך: לכל אדם פוטנציאל אנושי, וזכות לממשו. תפקיד המדינה לספק תנאים שווים לכולם לקבל חינוך טוב[1]. החל משנות ה-80 יש מגמה עולמית להתפרקות מתפקיד זה, והפרטה של החינוך[2]. יוצאות דופן: ארצות סקנדינביה, שם יש קפיטליזם כלכלי משולב בסוציאל-דמוקרטיה. החינוך הופך מטובין ציבורי - למוצר המיוצר בתנאי תחרות, פחות מעורבות של המדינה.
- בישראל אין בי"ס פרטיים באמת - יש "מוכר שאינו רשמי", כדאי יותר מפרטי כי הוא פרטי למעשה במימון ציבורי.
- מגמות מיוחדות בבי"ס (מוסיקה, קולנוע)
- הכפר הירוק - שכ"ל גבוה (1,500 ש"ח בחודש)
- הופמן: "חקיקה פרוצה"[3]
- סעיפים חשובים בחוק:
- (1) מול ממלכתי-דתי
- (8) תל"ן: שעות במימון ההורים (לא רק העשרה, גם ליבה!), במסגרת בי"ס הציבורי, בעקבות קיצוצים; יוצר אי-שוויון.
- (11) מוכרים לא רשמיים
כל תקצוב בתי הספר הוא באמצעות שעות. שי פירון מנסה לקדם: תקציב דיפרנציאלי לפי תלמיד (במקור - המלצה של ועדת דוברת).
- הופמן: דו"ח OECD שישראל נכנסה אליו בשמחה - התחום היחיד שבו היא ממש גרועה הוא החינוך.
שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- זלמן ארן, 3 פעמים שר החינוך, מהמשפיעים ביותר בתולדות ישראל. התפטר בפעם השנייה כי הרגיש אחראי לשביתת מורים. סרב להעלאת שכרו. המוביל של האינטגרציה (חינוך), שירדה ממעמדה כמדיניות המובילה.
- מסע ישראלי מבראשית - הופמן: נקודת המפגש היחידה בין קבוצות נפרדות של תלמידים, ממעמדות ומרקעים שונים, אפילו הם באותה שכבה כל ילדותם.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ נאום של בן ציון דינור: כפי שלא ניתן לגורם פרטי לשאת בביטחון, כך החינוך
- ^ דוגמא: אחות בי"ס
- ^ חוק חינוך ממלכתי 1953 - בסיס חוקתי לחינוך ממלכתי-ציבורי והנסיגה ממנו, אורית איכילוב 2003? (ממשלה נפלה על חינוך ילדי העולים, ובן-גוריון יזם את החוק.) [1]