אורית איכילוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורית איכילוב
אורית איכילוב
לידה 1 באפריל 1941 (בת 77)
רמת גן
ענף מדעי סוציולוגיה
ארצות מגורים ישראל

אורית איכילוב (נולדה ב-1 באפריל 1941) היא פרופסור מן המניין (אמריטה) בבית הספר לחינוך שבאוניברסיטת תל אביב, המתמחה בתחום הסוציולוגיה של החינוך.

חייה ופועלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורית איכילוב נולדה וגדלה ברמת גן. למדה בבית הספר היסודי "יהלום", בגימנסיה אהל שם, והוסמכה להוראה בסמינר לוינסקי. עשתה את חוק לימודיה לתואר הראשון בסוציולוגיה ובמדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ואת לימודיה לתואר שני ושלישי בסוציולוגיה עשתה באוניברסיטת העיר ניו יורק (City University of New York‏ (CUNY)). בשנת 1974 הצטרפה איכילוב לסגל בית-הספר לחינוך, איכילוב כיהנה כראש החוג למדעי החינוך, עמדה בראש הוועדה לתלמידי מחקר, ולאחרונה נבחרה לייצג את אוניברסיטת תל אביב בוועדת הלסינקי.

פעילותה האקדמית של אורית איכילוב היא בתחומי החינוך לאזרחות ולדמוקרטיה והחיברות הפוליטי. היא נבחרה לסגן נשיא האגודה הבינלאומית לפסיכולוגיה פוליטית, בשנת 2002/3: זכתה במלגה במכון המחקר - Woodrow Wilson International Center for Scholars ב- וושינגטון די. סי.; ובשנת 2006/7 הייתה מדענית אורחת באוניברסיטת אוקספורד באנגליה. איכילוב הוזמנה להרצות באוניברסיטת אוהיו, באוניברסיטת קולומביה, באוניברסיטת קולומביה הבריטית שבונקובר, קנדה, ובאוניברסיטת לידס. הרצתה בכנס על חינוך לדמוקרטיה שאורגן על ידי האיחוד האירופי, מועצת אירופה ואונסק"ו בכנס על מעורבות נוער בפוליטיקה באוניברסיטת פרייבורג בשווייץ, בכנס על חינוך לדמוקרטיה באוניברסיטת גרנדה בספרד. איכילוב הייתה חברה בצוות מומחים בארצות הברית לצורך הכנת נייר עמדה בנושא כיצד להגביר התעניינותם של בני נוער בנושאים חברתיים ופוליטיים, וכיצד להגביר את השתתפותם בקהילה, הצוות נפגש באוניברסיטת סטנפורד, ובאוניברסיטת בראון.

פעילותה הציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורית איכילוב הייתה חברת מועצת העירייה בתל אביב-יפו בשנים 19931998. איכילוב ניהלה מאבק נגד פתיחת אזורי הרישום בעיר וטענה כי מהלך זה יגביר את הקיטוב בין בתי הספר בצפון העיר ובדרומה, ויפגע בעיקר בתלמידים מרקע חברתי מקפח. היא נאבקה גם בבתי הספר הייחודיים בעיר שבניגוד להנחיות משרד החינוך, שהעלים עין מכך, ערכו קבלה סלקטיבית ומבחני מיון לתלמידים במעבר מגן הילדים לכיתה א'. במאבקיה הציבוריים נתמכה איכילוב על ידי עמותת "יחד" שהקימה ושאליה הצטרפו אנשי רוח, אנשי ציבור, ואנשי חינוך רבים. היא פרשה מהקואליציה העירונית והקימה סיעת יחיד במועצת העירייה.

איכילוב הייתה חברה במליאת ועדת רוטלוי לבחינה הדין הישראלי בנוגע לזכויות הילד ועמדה בראש ועדת המשנה לחינוך. דו"ח וועדת המשנה לחינוך שהוגש לשר המשפטים ב-2003 כלל הצעת חוק "שוויון הזדמנויות בחינוך" וכן הצעות לתיקון "חוק זכויות התלמיד - 2000" באופן שיישם בצורה מלאה יותר, לשיטת הוועדה, את עקרונות אמנת זכויות הילד[1].

החל מאפריל 2011 איכילוב חברה בוועד המנהל של המועצה הלאומית לשלום הילד. משנת 2003 איכילוב פעילה בקבוצה של מרצים באוניברסיטת תל אביב ששמה לה למטרה להבטיח שעובדים המועסקים באוניברסיטה באמצעות חברות קבלניות יזכו ליחס הוגן, ולשכר ומכלול הזכויות המגיעות להם כחוק. חברי הקבוצה, שהוקמה על ידי פרופסור אריאל רובינשטיין, חתן פרס ישראל לכלכלה, שותפים לדעה כי חזרה להעסקה ישירה של העובדים על ידי האוניברסיטה במקום העסקתם באמצעות חברות קבלניות, היא צורת ההעסקה ההוגנת ביותר.

תחומי מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילותה המחקרית ופרסומיה של אורית איכילוב במהלך השנים התמקדו בעיקר בשני תחומים מרכזיים: סוציאליזציה פוליטית וחינוך לאזרחות ולדמוקרטיה. החיברות הפוליטי הוא תחום עיון ומחקר שדן באופן בו מתעצב ומשתנה העולם הפוליטי, בעיקר של ילדים ובני נוער. כיצד נרכשים מושגים, עמדות, ערכים והתנהגויות הקשורים לתחום הפוליטי. איכילוב חקרה, למשל, עמדות פוליטיות של בני נוער יהודים וערבים, של בני נוער בבתי ספר מקצועיים ובבתי ספר עיוניים. כמו כן פרסמה מאמרים ופרקים בספרים על האתגר של חינוך לאזרחות בחברה שסועה כמו ישראל. בשנים האחרונות התמקדה איכילוב במיוחד בפיתוח המחקר המשווה בתחומים אלו, ובניתוח מאפייני הסביבות הסוציאליזטוריות ותהליכי החיברות לאזרחות במצבי קונפליקט. פרספקטיבות אלו הן חדשניות במידה רבה. הפרדיגמות התאורטיות המרכזיות בתחום הסוציאליזציה הפוליטית פותחו בעיקר בדמוקרטיות יציבות למדי. פרדיגמות אלה אינן מצליחות לנתח ולהסביר תהליכי חיברות פוליטי בעולם העובר תמורות מרכזיות בתחום הפוליטי, הכלכלי, התרבותי, והטכנולוגי. לתמורות אלו יש, לטענת איכילוב, השלכות הנוגעות למהותם של המושג "אזרחות," ושל תפקיד האזרח וההכשרה לקראתו. בעבודותיה ניתחה איכילוב את ההשלכות על תפקיד האזרח והחינוך לאזרחות שיש לתמורות כגון: התגמדות ייחודה של מדינת הלאום כזירה המרכזית של פעילות אזרחית וכמוקד לזהות אזרחית; פוסט-מודרניות; התפתחויות טכנולוגיות וכלכליות; גלובליזציה כלכלית ותרבותית; שחיקת מדינת הרווחה, רב-תרבותיות, ועוד. איכילוב הצביעה על הצורך במחקר משווה של הסביבות הסוציאליזטוריות שבהן גדלים אזרחי העתיד, כן המשיכה לחקור אורינטציות אזרחיות של בני-נוער בישראל.

איכילוב הייתה נציגת ישראל במחקר בינלאומי על ידע והבנה של עקרונות הדמוקרטיה ואורינטציות אזרחיות של בני-נוער והחוקרת הראשית שביצעה את המחקר בישראל. המחקר נערך מטעם ה- International Association for the Evaluation of Educational Achievement (IEA), ובמימון משרד החינוך. במחקר השתתפו 16 מדינות, והמחקר הישראלי הקיף מדגם מייצג של תלמידי כיתה י"א בחינוך העברי והערבי בישראל, וכן מדגם של מורים המתמחים בהוראת מדעי החברה ומדעי הרוח בחטיבה העליונה של בית הספר העל-יסודי. השאלון הבינלאומי תורגם בישראל לעברית ולערבית. דו"ח מסכם של המחקר (בעברית ובאנגלית) הוגש ל-IEA ולמשרד החינוך ב-2000.

בשנים האחרונות, כפועל יוצא ממחקריה בתחום החינוך לדמוקרטיה, החלה איכילוב לחקור גם את הפרטת החינוך הציבורי. התאוריה הדמוקרטית המודרנית רואה בחינוך הציבורי אדן מרכזי בחינוכו של הדור הצעיר לתפקד כאזרחים בדמוקרטיה, וכגורם מכריע בהמשך קיומה של הדמוקרטיה מדור לדור. החינוך הציבורי מוענק לציבור על ידי רשויות השלטון, ממומן מכספי הקופה הציבורית, והפיקוח עליו הוא באחריותם של גופים דמוקרטיים נבחרים או ממונים. האזרחים משלמי המסים, גם אלו מהם שאינם שולחים את ילדיהם לבתי-הספר הציבוריים, מממנים את עלויות החינוך הציבורי. במדינות רבות, וישראל בכללן, חלה על-פי-חוק חובת לימוד על מספר מסוים של שנות לימוד, כאשר עלויות החינוך ממומנות על ידי הרשויות. בתי-הספר הציבוריים הוקמו כדי להשיג תכליות חברתיות שמוסדות חינוך פרטיים אינם מחויבים להן. הם אמורים לקדם שוויון חברתי, להכשיר את הדור הצעיר לתפקד כאזרחים בדמוקרטיה, להבטיח את מימוש זכותם של כל הילדים לחינוך איכותי. חינוך כזה הוא חינוך הפותח אופקים רחבים ככל האפשר בפני התלמידים, הוא פלורליסטי, ומאפשר להם להתפתח בכיוונים מגוונים, ולגבש את אישיותם והשקפת עולמם. בתי הספר הציבוריים אמורים לקבל תלמידים ללא כל תהליכי מיון, ולהעניק לכולם עתיד פתוח, דהיינו עתיד שאיננו נחרץ על ידי הרקע החברתי-כלכלי של המשפחה, מינו של התלמיד, ומוצאו העדתי והלאומי. בתי ספר פרטיים או מופרטים, לעומת זאת, נועדו לשרת אינטרסים סקטוריאליים בעלי אופי מעמדי, דתי, תרבותי ואידאולוגי. עצם הפנייה ללמוד בהם ולעיתים קרובות גם הקבלה אליהם הם סלקטיביים, ומותנים בין היתר ביכולת המשפחה לממן את שכר הלימוד וההוצאות הנלוות. איכילוב טוענת כי מהלכים שונים של הפרטת החינוך הציבורי פוגעים פגיעה קשה בדמוקרטיה, בחינוך לדמוקרטיה, ובשוויון ההזדמנויות לזכות בחינוך איכותי.

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עולמם הפוליטי של ילדים ובני-נוער[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר פורס בפני הקורא את העיון והמחקר שהצטברו במהלך השנים לגבי תהליכי התהוותן של אורינטציות אזרחיות בקרב ילדים ובני-נוער, ואת תפקידם של המשפחה, בית הספר, אמצעי התקשורת ובני הגיל כסוכני חיברות פוליטי. הספר דן בחיברות הפוליטי במדינות להן מסורת ארוכה של משטר דמוקרטי, ובישראל כמדינה וכדמוקרטיה צעירה יחסית.

החינוך לאזרחות בחברה מתהווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאלת חינוכם של אזרחי העתיד העסיקה את מערכת החינוך העברית מראשיתה, עוד טרם הכרזת המדינה. הספר עוסק במגמות המרכזיות של דפוסי החינוך לאזרחות ובהתפתחותם בתקופת היישוב ובתקופת המדינה. למשל, אלו מסרים ערכיים טמונים החומרי הלימוד, מהי המדיניות המנווטת את המעשה החינוכי, ולקראת איזה דגם של תפקיד האזרח מכשירה מערכת החינוך את בני הדור הצעיר.

חינוך לאזרחות בדמוקרטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסופת מאמרים של חוקרים ישראלים הדנים בהיבטים שונים של החינוך לאזרחות בדמוקרטיה בחברה הישראלית, על רב-גווניותה ושסעיה.

Political Socialization, Citizenship Education, and Democracy[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרת הספר היא ליצור קשר בין שני תחומי דעת שהתפתחו בהקבלה זה לזה תוך קשר מועט ביניהם: תחום החיברות הפוליטי ותחום החינוך לדמוקרטיה. הנחת יסוד היא כי החיברות הפוליטי כתחום עיון ומחקר יכול להעשיר את תחום החינוך לדמוקרטיה ולסייע בחינוכם של אזרחי העתיד. הספר כולל מאמרים של חוקרים בתחום החיברות הפוליטי בארצות הברית ובישראל. החוקרים השתתפו בסדנה בינלאומית שאורגנה על ידי איכילוב והתקיימה באוניברסיטת תל אביב. כל חוקר הציג בסדנה את הפרק שכתב, ובעקבות דיון נסח גרסה סופית. החוקרים נתבקשו על ידי איכילוב להתייחס לתחום החיברות הפוליטי בצורה חדשנית שהתבססה על-מספר הנחות:

  • התחום הפוליטי "פולש" ומנווט גם את תחומי החיים האינטימיים ביותר של הפרט, והחינוך לאזרחות חייב להקנות מודעות זו ולא להסתפק בראיית תפקיד האזרח כמוגבלת לתחום הפוליטי בהגדרתו הליברלית הצרה.
  • בעולם הגלובלי יש לפתח מודעות אזרחית גלובלית והבנה לגבי השפעתם של גורמים על-מדינתיים על חיי אזרחי המדינה. בכלל זה: מודעות לסביבה, זכויות אדם, סוגיות של שוויון וצדק חברתי.
  • החיברות הפוליטי אינו מסתיים בבגרות. זהו תהליך של התפתחות והשתנות לאורך כל מעגל החיים.

Between State and Church: Life History of a French-Catholic School in Jaffa[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר המתעד את תולדותיו של בית הספר הצרפתי הנוצרי קתולי "סנט ג'וזף" שהוקם על ידי מסדר הוראה קתולי בשלהי המאה ה-19, על-פי פנייתם של תושביה הקתולים של יפו. בית הספר היה צריך לנווט את דרכו, לתפקד ולשרוד תוך תהפוכות עמוקות שעברו על האזור ועל הכנסייה. בית הספר הוקם בשלהי התקופה העות'מאנית, פעל בתקופת המנדט הבריטי, והמשיך לפעול במדינת ישראל. בשנות החמישים למדו בו תלמידים יהודים רבים, בעיקר ילדי עולים מרומניה ובולגריה שהיו רגילים לשלוח את ילדיהם לבתי-ספר כנסייתיים בארצות מוצאם כדי לרכוש השכלה ראויה. בשנים האחרונות רוב התלמידים הם מוסלמים. כדי לשרת בני דתות שונות ותרו המורים שהיו חברי מסדר הוראה קתולי (מסדר האחים) על הלבוש המיוחד, והסירו מבית הספר סמלים נוצריים. גם תוכנית הלימודים הותאמה לאוכלוסיות השונות, וסגל ההוראה של בית הספר כולל מורים "רגילים". ארגון "יד לאחים" ניהל מאבק נגד הכללתם של תלמידים יהודים בבית הספר וראה בכך ניסיון להביאם להמרת דת. אנדרה אליאס מזאוי, כיום פרופסור באוניברסיטת British Columbia בונקובר שבקנדה, היה בוגר בית הספר ואף שמש בו פרק זמן כמורה. קשריו של מזאוי עם הנהלת בית-הספר ועם גורמים שונים בכנסייה הקתולית ובשגרירות הצרפתית בישראל, אפשרה להגיע למקורות ייחודיים ועשירים, כולל יומני מנהל בית-הספר שתיעד מדי יום התרחשויות בבית הספר וסביבתו. כך, למשל, תיעד המנהל את כיבוש יפו. בספר נכללות גם תמונות רבות הממחישות את ההווי הבית ספרי בתקופות השונות לקיומו. הספר נכתב ביחד עם פרופסור אנדרה אליאס מזאוי.

Citizenship and Citizenship Education in a Changing World[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר שהוא אסופת מאמרים שמטרתו הייתה לפתח פרספקטיבה משווה בתחומי החיברות הפוליטי והחינוך לאזרחות. המחקרים הכלולים בספר דנים בהשלכות שינויים גלובליים ותמורות שהתרחשו באזורים שונים ובארצות שונות על תפיסת מושג האזרחות ועל החינוך לאזרחות. המחקרים מתמקדים באפריקה, ניו זילנד, הונג קונג, ישראל, ארצות הברית, בריטניה, וארצות הגוש הסוביטי לשעבר: רוסיה והונגריה. איכילוב כתבה את ההקדמה לספר, ושלשה מפרקיו: פרק הדן בדפוסי תפקיד אזרח בעולם משתנה, פרק הדן בישראל ובקשיים של חינוך לאזרחות בדמוקרטיה אתנית רבת שסעים ופרק הסיכום. פרק הסיכום סוקר מגמות בינלאומיות הנוגעות לחינוך לדמוקרטיה, ומנסח עקרונות חדשים לארגון והפעלת החינוך לדמוקרטיה בעולם העובר תמורות עמוקות. הספר ראה אור כחלק מסדרת הספרים בעריכת פרופסור פיטר גורדון, מאוניברסיטת לונדון.

Political Learning and Citizenship Education Under Conflict[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר זה מנסה איכילוב לפתח הבנה טובה יותר של התהליכים שדרכם מתעצב ומשתנה עולמם החברתי והפוליטי של צעירים, תוך דגש על הכוחות המעצבים הפועלים במצבי קונפליקט. הפיתוח התאורטי מתבסס על תחומי דעת מגוונים כמו התאוריה הדמוקרטית, הספרות הענפה הדנה בשינוי חברתי לסוגיו, החיברות הפוליטי והחינוך לאזרחות. אחד הפרקים בספר מבוסס גם על נתוני המחקר הבינלאומי שערכה בישראל על אורינטציות אזרחיות של בני נוער. תפקיד האזרח נתפס כגורם משותף המגשר על-פני זהויות עדתיות ואחרות, ויוצר מידה מסוימת של אחדות והסכמה בין אזרחים גם במצבים של שסעים וקיטוב. איכילוב מנסה להראות כי הגדרת תפקיד האזרח, עיצובו והחינוך לקראתו יכולים להוות מקור לקונפליקטים ומחאה, ואינם יוצרים בהכרח הסכמה ושותפות. היא ממפה את מעגלי הכוחות והגורמים הסביבתיים המעצבים עמדות והתנהגויות בתחום האזרחי והפוליטי, ומפתחת ראייה חדשנית של החינוך לאזרחות בעולם משתנה.

The Retreat from Public Education: Global and Israeli Perspectives[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרה זה של אורית איכילוב המבוסס על סדרת מאמרים שפרסמה בנושא ראה אור בהוצאת שפרינגר בשנת 2009. הנסיגה מן האחריות הציבורית לחינוך איננה תופעה ייחודית לישראל, אלא היא מייצגת תופעה רחבה יותר של שחיקה באחריות מוסדות השלטון להענקת שירותים חברתיים כמו שירותי בריאות ורווחה, ושחיקה באחריותם להענקת שירותי תשתיות כמו תחבורה, חשמל ומים. סימנים מובהקים של שחיקה זו הם קיצוץ במימון הציבורי, העברת הענקת השירות ולעיתים גם הבעלות עליו לשוק הפרטי, או החלת כללי התנהלות של שוק כלכלי על שירותים שהשיקול המרכזי בהענקתם היה שיקול חברתי-הומניסטי. הפרטה בחינוך פירושה שינוי הכללים שלפיהם מתנהלת מערכת החינוך, כולל מוסדות חינוך שאינם בבעלות ישירה של המדינה, החלת כללי השוק הכלכלי על התנהלות מערכת החינוך, ומתן קדימות לגישה העסקית-ארגונית על פני גישות פדגוגיות וחברתיות. במקביל, מצמצמת המדינה את מעורבותה ומחויבותה, בין היתר על ידי קיצוץ בתקציב החינוך.

איכילוב טוענת כי להפרטת החינוך יש מחיר חינוכי וחברתי כבדים. לפי תפישתה מוסדות החינוך הם ארגונים שמושא פעילותם הם בני-אדם ולא חומרי גלם, ותכליתם היא להחיל שינויים בתלמידים, כדי להעצים אותם, לצייד אותם בידע וכישורי חיים, ולהבטיח להם עתיד פתוח שאינו נחרץ על ידי מוצאם העדתי והלאומי, מינם, או היכולת הכלכלית של משפחתם. היא רואה את בתי ספר הציבוריים כמוסדות שאינם קיימים לשם עשיית רווח כלכלי וסבורה כי הם צריכים להיות מנוהלים בתבונה, אולם שיקול הדעת המרכזי שצריך להנחות את התנהלותם צריך להיות מושתת בראש וראשונה על עקרונות פדגוגיים, חברתיים, ואידאולוגיים המנוגדים לעיתים לכל הגיון כלכלי. יתר על כן, מחקרים במדינות שנעשו בהן תמורות ארגוניות ברוח הגישה העסקית-ארגונית, מלמדים כי אין בכוחן של תמורות מסוג זה כשלעצמן לשפר את תפוקותיה של מערכת החינוך ולסייע לה לקדם את התלמידים.

חלקו הראשון של הספר דן במהלכי הפרטה בעולם הגלובלי העכשווי, בעוד שחלקו השני של הספר דן בהפרטת החינוך בישראל. בחלק הראשון מנתחת איכילוב את הגילויים השונים של הפרטת החינוך כמו יצירת תחרות בין בתי-הספר על גיוס תלמידים, שינויים בדפוסי ההעסקה של מורים ועובדי חינוך, קיצוץ בתקציבי החינוך והפיכת מנהלי בתי-הספר ממנהיגים פדגוגיים של צוות מקצועי למנכ"לים של תאגיד האמור לגייס משאבים ממקורות לא-ציבוריים. איכילוב טוענת כי הפרטת החינוך היא חלק מתופעה רחבה יותר של קריסת מדינת הרווחה. קריסה זו התאפשרה במידה רבה בעקבות תהליכים כמו גלובליזציה, ואידאולוגיות פוסט-מודרניות ורב-תרבותיות שיצרו ניכור בין המדינה לבין אזרחיה, ובין האזרחים בינם לבין עצמם. הפירוד הפנימי והניכור אפשרו לתפיסות הליברליזם הכלכלי להשתלט על המרחב הציבורי ולהגדירו מחדש. איכילוב בוחנת את גילויי הפרטת החינוך בעיקר דרך הפריזמה של התאוריה הדמוקרטית המודרנית, ומקומו של החינוך הציבורי בדמוקרטיה. כמו כן נבחנת ההפרטה דרך הפריזמה של התפיסה הפדגוגית-הומניסטית של החינוך. לטענתה של איכילוב הפרטת החינוך היא מהלך אנטי-דמוקרטי, ואנטי הומניסטי וחברתי. זהו מהלך שיחליש את הדמוקרטיה, ירדד את החינוך, ויעמיק פערים חברתיים. איכילוב בוחנת את תהליך כינונו של החינוך הציבורי/הממלכתי בישראל ואת תהליך הנסיגה ממנו.

איכילוב טוענת כי השנים הראשונות לקיום המדינה היו מוקדשות ליצירת סקטור ציבורי חזק, תוך שהמדינה מקבלת על עצמה את האחריות למגוון רחב של שירותים חברתיים, ובכללם חינוך. יצירת מרכז שלטוני בעל סמכות היה מלווה במאבקי כוח רבים, אולם היה מעוגן בשיקולים אידאולוגיים ובראייה ערכית של תפקידה של מדינת ישראל הן כלפי אזרחיה, היהודים והערבים, והן כלפי העם היהודי בתפוצות. איכילוב מנתחת את מהות החינוך הממלכתי והאחריות הציבורית לחינוך כפי שהם מתברר מרוחם ומתהליך חקיקתם של שני החוקים הראשונים בתחום החינוך, חוק לימוד חובה - 1949, וחוק חינוך ממלכתי1953. חוקים אלו מבטאים את האתוס של אחריות ציבורית בחינוך כפי שנתפס בשנים הראשונות לקום המדינה. במהלך השנים חלה נסיגה מתפיסה זו של אחריות ציבורית בחינוך. הרפורמה בחינוך שיושמה (בצורה חלקית בלבד) בעקבות המלצות ועדת פראוור וועדת רימלט, מייצגת, לטענת איכילוב, את סוף עידן האתוס הציבורי בחינוך. בהדרגה חודרים אתוס של שוק-כלכלי והפרטה לתחום החינוך, המגיעים לניסוחם הברור והרהוט ביותר ברפורמה המקיפה המוצעת בדו"ח ועדת דוברת. איכילוב סוקרת את ציוני הדרך המרכזיים בשחיקת האחריות הציבורית לחינוך בישראל, ומראה כיצד ההמלצות הכלולות בדו"ח ועדת דוברת הופכות את האתוס של החינוך הממלכתי על פיו.

הפרטה ומסחור בחינוך הציבורי בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

איכילוב ערכה ספר בעברית, שראה אור בהוצאת רמות - אוניברסיטת תל אביב בשנת 2010. הספר כולל אחד עשר פרקים שנכתבו על ידי חוקרי חינוך בכירים. בקובץ נבחנות המשמעויות החברתיות והחינוכיות של גילויי הפרטה מרכזיים בחינוך בראייה ביקורתית. פרקי הספר דנים, למשל, בהפרטת ההשכלה הגבוהה, הפרטת השירותים לילדים ובני-נוער בעלי צרכים מיוחדים, בתמורות בדפוסי ההעסקה של מורים (שחלקם מועסק על ידי חברות קבלניות), בחדירת עסקים לבתי הספר, ועוד.

משפחתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורית נשואה לאיש העסקים יהושע איכילוב (בנו של משה איכילוב). בנה ארז, נשוי לסופרת יעל איכילוב.

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • איכילוב, א., עולמם הפוליטי של ילדים ובני-נוער. תל אביב: יחדיו, 1984.
  • איכילוב, א., החינוך לאזרחות בחברה מתהווה. תל אביב: ספרית פועלים, 1993.
  • איכילוב, א. (עורכת), חינוך לאזרחות בדמוקרטיה. אוניברסיטת תל אביב, היחידה לסוציולוגיה של החינוך והקהילה והוצאת מסדה ברמת-גן 1993.
  • איכילוב, א. (עורכת), הפרטה ומסחור בחינוך הציבורי בישראל, הוצאת רמות, 2010.
  • Ichilov, O. (Ed.), Political Socialization, Citizenship Education, and Democracy. New York: Teachers College Press Columbia University, 1990.
  • Ichilov, O; Mazawi, A.E., Between State and Church: Life History of a French-Catholic School in Jaffa. Hamburg, Germany: Peter Lang, 1996.
  • Ichilov, O. (Ed.). Citizenship and Citizenship Education in a Changing World. London: Woburn Press. 1998.
  • Ichilov O., Political Learning and Citizenship Education Under Conflict. London & New York: Routledge. (Part of the series: Routledge Advances in International Relations and Global Politics), 2004.
  • Ichiliov O. The Retreat from Public Education: Global and Israeli Perspectives, Springer, 2009.

מאמרים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • איכילוב, א., מזאוי, א.(1997) "בחירה בחינוך ומשמעויותיה החברתית עבור הקהילה הערבית ביפו". מגמות, 38(3): 421-433.
  • איכילוב, א.(2001) "חינוך לאזרחות בעולם משתנה: מגמות בעולם ובישראל." ע"מ 380–421 אצל י. עירם, ש. שקולניקוב, י. כהן, א. שכטר (עורכים), צמתים: ערכים וחינוך בחברה הישראלית. ירושלים: משרד החינוך.
  • איכילוב, א. (2003), "הפעלת תלמידים בקהילה והחינוך לאזרחות בדמוקרטיה: הפרויקט 'מחויבות אישית – שירות לזולת'." עיונים בחינוך, 5(2): 237-255.
  • איכילוב, א., ליבנה, ע., (2005). "דגמים של תפקיד אזרח בדמוקרטיה בחינוך העל-יסודי העיוני והמקצועי בישראל." מגמות, מ"ג(4): 729-757.
  • איכילוב, א. (2006). "הסוס הטרויאני של הגלובליזציה." ע"מ 88–104 אצל דן ענבר (עורך), לקראת מהפכה חינוכית? ירושלים ותל אביב: מוסד ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד.
  • איכילוב כתבה את הערך "Political Education" ב- T. Husen; T.N. Postlethwaite (Editors-in-Chief), The International Encyclopedia of Education (2nd edition, Vol. 8). New York: Pergamon Press, 1994.
  • Ichilov, O. (2002). “Differentiated civics curriculum and patterns of citizenship education: Vocational and academic programs in Israel.” In D. Scott, H. Lawson (Eds.), Citizenship education and the Curriculum. Volume 3 in the International Perspectives on Curriculum Series (Series editor: David Scott). Westport, CT: Greenwood.
  • Ichilov, O. (2003). “Education and democratic citizenship in a changing world.” In D.O. Sears, L. Huddy, R.L. Jervis (Eds.), Oxford Handbook of Political Psychology. New York: Oxford University Press.
  • Orit Ichilov, (2003). “Teaching civics in a divided society: The case of Israel.” International Studies in Sociology of

Education, 13(3): 219-242.

  • Ichilov, O., Salomon, G. & Inbar, D. (2005). “Citizenship Education in Israel – A Jewish-Democratic State.” pp. 29–50 in R. Cohen-Almagor (ed.), Israeli Institutions at the Crossroads. London & New York: Routledge.
  • Orit Ichilov, (2005). “Pride in one’s country and citizenship orientations in a divided society: The case of the Israeli Palestinian-Arab and orthodox and non-orthodox Jewish Israeli youth.” Comparative Education Review, 49(1): 44-61.
  • Ichilov, O. (2007) “Civic Knowledge of High-School Students in Israel: Personal and Contextual Determinants.” Political Psychology, 28(4): 417-440.

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תוצאות שיבוצם של תלמידי רבעים 8,9 בחט"ב על פי בחירה - תשנ"ה. הדו"ח הוכן על ידי ד"ר אורית איכילוב, חברת מועצת העיר ת"א-יפו ויועצת ראש העיר לחינוך ע"ס נתונים שנמסרו על ידי מינהל החינוך ומשרד החינוך והתרבות בעקבות פסיקת בג"ץ (498/95) מיום 17/12/1995.
  • עתירה לבג"ץ נגד פתיחת אזורי הרישום בת"א: בג"ץ 832/96.
  • עיריית תל אביב-יפו, פרוטוקול ישיבות המועצה השש-עשרה
    • ישיבה מן המניין מס' 67 מתאריך כ' בכסלו תשנ"ז (1.12.96)
    • ישיבה מן המניין מס' 81 מתאריך כג' בחשוון תשנ"ח (23.11.97)
    • ישיבה מן המניין מס' 77 מתאריך כא' באב תשנ"ז (24.8.97)
    • ישיבה מן המניין מס' 88 מתאריך יג' בטבת תשנ"ח (11.1.98)
    • ישיבה לא מן המניין מס' 52 מתאריך ח' בטבת תשנ"ז (31.12.95)
    • כמו כן: פרוטוקול מס' 3 מישיבת הנהלת העירייה בתאריך (21.2.94)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דו"ח הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה, דו"ח ועדת המשנה בנושא חינוך, ירושלים משרד המשפטים (2003)