משתמש:Itaygur/סיור הדוכס והדוכסית מווינדזור בגרמניה, 1937
הנסיך אדוארד, דוכס וינדזור וווליס סימפסון, דוכסית וינדזור, ערכו ביקור בגרמניה הנאצית באוקטובר 1937. בדצמבר 1936 ויתר אדוארד על הכס, ואחיו ג'ורג' השישי היה למלך. לאדוארד ניתן התואר דוכס וינדזור, וביוני 1937 הוא נשא לאישה את ווליס סימפסון. נראה היה שהוא חש אהדה לגרמניה בתקופה זו, ובספטמבר אותה שנה הוא הודיע על כוונתו לנסוע לשם באופן פרטי ולסייר שם בבתי חרושת. תחומי העניין שלו, באופן רשמי חקר המצב החברתי והכלכלי של מעמד הפועלים, היו על רקע המלחמה שהתקרבה באירופה. תומכיו של הדוכס ראו בו כמשכין שלום פוטנציאלי בין בריטניה לבין גרמניה, אך ממשלת בריטניה סירבה להסמיך אותו לתפקיד שכזה, התנגדה לקיומו של הסיור, וחשדה שהנאצים יעשו שימוש בנוכחותו של הדוכס אצלם לצורכי תעמולה. לאדוארד היה חשוב מעמדה של אשתו, שנדחתה על ידי הממסד הבריטי, ובשל כך הוא ראה בחשיבות קיום ביקור ממלכתי שלה כרעייתו. הוא הבטיח לממשלה לשמור על פרופיל נמוך, והסיור התקיים מ-12 ועד 23 באוקטובר 1937.
הדוכס והדוכסית, שהוזמנו באופן רשמי לגרמניה על ידי חזית העבודה הגרמנית, לוו במשך רוב ימי הביקור על ידי מנהיג הארגון רוברט ליי. הזוג ביקר בבתי חרושת, שרבים מהם ייצרו לטובת מאמץ ההתחמשות מחדש, והדוכס סקר כוחות צבא גרמניים. הם התקבלו בנגינת המנון הממלכה המאוחדת ובהצדעה נאצית. הם סעדו בחברת אישים נאצים רמי דרג כמו יוזף גבלס, הרמן גרינג, יואכים פון ריבנטרופ ואלברט שפר, והתארחו אצל אדולף היטלר בברכטסגאדן. הדוכס קיים שיחה פרטית ארוכה עם היטלר, אך לא ברור על מה הם שוחחו, שכן תיעוד השיחה אבד במהלך מלחמת העולם השנייה. הדוכסית התארחה לתה של אחר הצהריים אצל סגנו של היטלר, רודולף הס. היטלר גילה חיבה כלפי בני הזוג, והתייחס אליה כאל בני מלוכה.
ממשלת בריטניה לא יכלה להשפיע על מהלך האירועים, ואסרה על אנשי הסגל הדיפלומטי שלה בגרמניה לקיים כל סוג של קשר עם בני הזוג וינדזור. דעת הקהל הבריטית על הסיור הייתה עמומה, ורוב האנשים ראו בביקור כמהלך של טעם רע שהעיב על שנת מלוכתו הראשונה של ג'ורג' השישי. לאחר הסיור בגרמניה היה אמור להתקיים סיור בארצות הברית, אך הדיכוי של מנהיגי מעמד העובדים בגרמניה הוביל לגל של גינויים כל פי בני הזוג מצד תנועת העבודה האמריקאית, שגרם לביטול הביקור בארצות הברית. היסטוריונים מודרניים נוטים להחשיב את הביקור בגרמניה ככזה ששיקף הן את השיפוט הלקוי של הדוכס, והן את חוסר רצונו להישמע לעצות שקיבל.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הוויתור על הכס של אדוארד השמיני
אדוארד השמיני היה למלך לאחר מות אביו, ג'ורג' החמישי בראשית 1936.[1] כמעט באופן מייד, הוא הכריז על כוונתו לשאת לאישה את ווליס סימפסון, אמריקאית גרושה פעמיים. על רקע פוליטי ומוסרי, לא התקבל על הדעת שהיא תזכה לאישור כבת זוג מלכותית על ידי ממשלת בריטניה ועל ידי משפחת המלוכה הבריטית.[2] כמלך, היה אדוארד ראש הכנסייה האנגליקנית, שאסרה על אנשים גרושים להינשא מחדש כל עוד בני זוגם לשעבר בחיים, ושני בעליה לשעבר של סימפסון היו אז בחיים. מבקריו של אדוארד ראו בכוונתו להינשא הפרה של שבועתו המלכותית, והחלשת מעמדו כמונרך חוקתי. אדוארד ידע שאם הוא יעמוד על דעתו, סביר להניח שממשלתו של סטנלי בולדווין תתפטר כולה.
אדוארד הבין שמשפחתו, הממשלה, הכנסייה, והעם לא יתמכו בנישואיו.[3] כך, ב-11 בדצמבר 1936, הוא חתם על כתב ויתור על כתרו. אחיו הצעיר, דוכס יורק, ירש אותו על כס המלוכה כג'ורג' השישי, ולאדוארד ניתן התואר דוכס וינדזור. ביוני 1937 נישאו אדוארד וסימפסון בצרפת, את ירח הדבש שלהם הם בילו בווינה, ושבו לפריז, שם הם קבעו את מושבם.[4]
ההקשר הפוליטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]הביקור נערך על רקע מתיחות פוליטית באירופה. מלחמת האזרחים בספרד שפרצה בשנה שקדמה לביקור, שיבשה מאזן הכוחות, והשפיעה גם על ברית המועצות, איטליה הפשיסטית ועל גרמניה.[5] בנוסף, גרמניה הפכה יותר ויותר אגרסיבית ובמהלך השני שקדמו לביקור עסקה בהתחמשות מחדש. בממלכה המאוחדת הייתה תחושה של חוסר נוחות פוליטית בראייה לעתיד וציפייה לקראת מלחמה, אף על פי שמדינות החוץ התבססה על פייסנות.[6] סטנלי בולדווין התפטר במאי 1937 מתפקידו כראש הממשלה והוחלף בסגנו, נוויל צ'מברלין. ההיסטוריון מייקל בלוך מציין שגם בחוכמה שלאחר מעשה, שעל פיה ניתן לראות את ההחלטה על קיום הסיור כגרועה, היא לא הייתה בעייתית באותה עת. הוא מציין ש"היה זה שנתיים לפני המלחמה, הסקרנות בנוגע לנאצים הייתה עזה, ואישים מכובדים רבים קיבלו מגרמניה הזמנות לביקורים. היה זה דבר שבאופנה לנסוע לגרמניה ולבקר את היטלר באמצע שנות ה-30, ממש כפי שהיה זה מקובל לנסוע לסין ולבקר אצל מאו דזה-דונג בשנות ה-60". ראש הממשלה לשעבר דייוויד לויד ג'ורג' ביקר בגרמניה שנתיים לפני בני הזוג וינדזור.[4] מנהיג מפלגת הלייבור, ג'ורג' לנסברי, נפגש עם היטלר באפריל 1937.הלורד הליפקס, שבהמשך היה מזכיר החוץ, ביקר גם הוא בהזמנת גרינג חודש לאחר ביקור הדוכס והדוכסית.[4] ביקורו של הליפקס היה "לכאורה... חברתי", אך הייתה זו גם הזדמנות עבור ממשלת בריטניה ליזום שיחות עם היטלר, זאת לדברי ההיסטוריון לויס שוורר. באופן דומה, היטלר אירח אישים רבים מחוץ לגרמניה, כולל אגא חאן השלישי (אנ'), הנונציו סזאר אורסניו, שגרירים, שרי ממשלה ובני משפחות מלוכה אירופאיות, במעונו, ברגהוף שבבוואריה.
השקפת בית המלוכה והממשלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נאמר שג'ורג' השישי נחרד מעצם המחשבה על כניסת אחיו לפוליטיקה האירופאית בזמנים כה רגישים. הוא כתב ליועצו הפוליטי של אדוארד, וולטר מונקטון, שתוכניתו של הדוכס היא "פצצה, ואחת גרועה".[7] ג'ורג' נעלב במיוחד, שכן בעת הוויתור על הכס, אמר אדוארד שבכוונתו להימנע מהופעות ציבוריות. הביוגרפית המלכותית, שרה ברדפורד, טוענת שקיומו של הביקור העיד שלאדוארד לא הייתה שום כוונה לפרוש. יתר על כן, הוא התכוון להתנהל באופן עצמאי בניגוד לרצונותיהם של המלך והממשלה.
בני התקופה היו מודעים להקשרים השליליים של הביקור בגרמניה בעיתוי זה. ההכרזה על הביקור הכתה את כולם בתדהמה,[8] ואלו שחשו אהדה כלפי אדוארד, כמו וינסטון צ'רצ'יל והלורד ביברברוק, ניסו לשכנעו שלא לנסוע.[4] ניסיונו של ידידו הוותיק של הדוכס, הרמן רוג'רס, להניא אותו מלנסוע, נחל גם הוא כישלון. הממשלה כבר חשדה שלאדוארד היו "השקפות נוקבות בנוגע לזכותו להתערב בענייני המדינה", אך החששות המרכזיות שלה היו חוסר שיקול הדעת שלו.[9] משרד החוץ הזהיר את הדוכס שהנאצים הם מומחים בתעמולה, הדוכס הסכים עמם, אך הבטיח לא לדבר בציבור במהלך הביקור.[4] הממשלה הייתה מוטרדת מהאפשרות שהדוכס יקבץ אנשים סביבו ויקדם מדיניות חוץ אישית משלו, מחוץ לשליטת הממשלה.
אדוארד הצהיר על כך שכוונתו בביקור היא "ללא שום שיקולים פוליטיים ואך ורק כמשקיף עצמאי לחקור את תנאי העבודה והשיכון". הוא ציין שלא ניתן להתעלם מהנעשה בגרמניה "אם כי זה לא יהיה לשביעות רצון הכול".[10] הדוכס גילה עניין בשיפור תנאי העובדים בכלל.
ההיסטוריונית פרנסס דולנדסון טוענת שעל פי השקפתו של אדוארד, "הוא פגע באנגליה בגלל, שלדעתו, עניינים אלו אינם עסקו של כס המלכות".[11]
השקפותיהם הפוליטיות של הדוכס והדוכסית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Adams, R. J. Q. (1993). British Politics and Foreign Policy in the Age of Appeasement, 1935–39. Stanford: Stanford University Press, p. 35.
- ^ Ziegler, P. (1991). King Edward VIII: The Official Biography. New York: Alfred A. Knopf, pp. 305–307.
- ^ Pope-Hennessy, J. (1959). Queen Mary: 1867–1953. London: G. Allen and Unwin, p. 574.
- ^ 1 2 3 4 5 Bloch, M. (1988). The Secret File of the Duke of Windsor. London: Little, Brown, pp. 112-113.
- ^ Taliaferro, J. W.; Ripsman, N. M.; Lobell, S. E. (2012). "Introduction: Grand Strategy Between the World Wars". In Lobell, S. E.; Taliaferro, J. W.; Ripsman, N. M. (eds.). The Challenge of Grand Strategy: The Great Powers and the Broken Balance between the World Wars. Cambridge: Cambridge University Press, p. 4.
- ^ McDonough, F. (1998). Neville Chamberlain, Appeasement, and the British Road to War. Manchester: Manchester University Press, pp. 1–4.
- ^ David Poyser, 13 British Monarchs: From Queen Anne to King Charles III, Guide London, March 3, 2023.
- ^ Allen, P. (1984). The Windsor Secret: New Revelations of the Nazi Connection. New York: Stein and Day, p. 102.
- ^ Middlemas, K. (1969). Baldwin: A Biography. London: Weidenfeld and Nicolson, p. 979.
- ^ Bloch, M. (1988). The Secret File of the Duke of Windsor. London: Little, BrownBloch 1988, p. 117.
- ^ Donaldson, Frances (1974). Edward VIII. London: Weidenfeld and Nicolson, p. 353.