משתמש:Lian Wekselman/צבי זלינגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
צבי זלינגר
צבי זלינגר
צבי זלינגר
לידה 1934
פטירה 14 בספטמבר 2008 (בגיל 74 בערך)
ענף מדעי ביוכימיה
מקום מגורים ישראל
פרסים והוקרה פרס לנדאו לשנת 1992, פרס רוטשילד למדעי החיים (2001), פרס טבע (2004), פרס א.מ.ת (2005) ופרס ישראל לחקר הביולוגיה (2007)
תרומות עיקריות
מפענח המנגנון להעברת מידע בתא

צבי זלינגר (5 באוקטובר 1934- 14 בספטמבר 2008), פרופסור לביוכימיה, מפענח המנגנון להעברת מידע בתא וחתן פרס ישראל לחקר הביולוגיה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זלינגר נולד בווילנה שבליטא להוריו ד"ר מרדכי וחיה זלינגר, שניהם מורים בגימנסיה העברית תרבות בוילנה. ההורים, אשר למדו בגימנסיה בשפה העברית וארץ ישראל הייתה נושא מרכזי בלמודים שם, היו ציוניים נלהבים ובשנת 1936 עלו עם זלינגר, בהיותו בן שנתיים, לארץ ישראל. את שנות הילדות בילה צבי זלינגר במושב נהלל ואח"כ בכפר חיים, בו היה אביו מנהל בית הספר המשותף לכפר חיים וכפר ידידיה. לפני פרוץ מלחמת השחרור עברו לגבעתיים, שם סיים את בית הספר התיכון על-שם קלעי.[1] הוא התגייס בגיל 17 ובמסגרת שירותו הצבאי הוא הדריך בבית הספר לקצונה וסיים שרות חובה בדרגת סגן. לאחר שחרורו החל בלימודי רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, בבית הספר לרפואה של הדסה. בשנת 1959 סיים את לימודיו, במהלכם הוא צורף לקבוצת מחקר בביוכימיה בראשות שלמה הסטרין, ואחריהם בחר לשוב ולעבוד בתחום. שלוש שנים לאחר מכן, הוא קיבל תואר דוקטור לרפואה ונסע להשתלמות בתחום הממברנות באוניברסיטת מינסוטה שבארצות-הברית.[2] הוא עבד במקצוע רופא רק כשנקרא לשירות מילואים.

משנת 1959, לאחר שקיבל תואר מוסמך בביוכימיה, עבד זלינגר במחלקה לביוכימיה של האוניברסיטה העברית. בשנת 1965 קיבל פרופ' זלינגר משרת הוראה במחלקה. בזכות הישגיו המדעיים קוּדם במהרה לדרגת מרצה בכיר, לאחר מכן לפרופסור חבר ובשנת 1973 לפרופסור מלא. במהלך תקופה זו, חקרה קבוצת המחקר שהוביל את מנגנון הפעולה של מערכת האדנילט ציקלאז. מחקר זה הוביל את זלינגר ותלמיד המחקר שלו, דני קסל, לתגלית פורצת דרך. הם היו הראשונים לגלות איך עובדים חלבוני G, מתגים מולקולריים שנמצאים בכל תא בגוף ואחראיים על העברת מידע מקולטנים אל תוך התא. כמו כן, קבוצתו של זלינגר תרמה בהבנת מנגנון הכיבוי של החלבון, זלינגר פרסם כ-150 מאמרים מדעיים על מגוון רב של נושאים נוספים, שכללו בין היתר מיפוי סוגי הקולטנים הקיימים ברקמות בגוף האדם, וכן פענוח הגורם לניוון רשתית העין.

במהלך שנות עבודתו נבחר זלינגר לראש החוג לביוכימיה (19711972) ראש המחלקה (19841989), מופקד הקתדרה לביוכימיה על שם מרקס-קנדי (1995) ומשנת 2000 ניהל את מכון וולפסון לביולוגיה מבנית-יישומית. בשנת 2003 פרש לגמלאות מתחום ההוראה והתרכז במחקר, בו עסק עד יום מותו.

לצד עבודתו במחקר ובהוראה שימש זלינגר מתאם המחקרים במדעי החיים וברפואה במסגרת המועצה הישראלית למחקר ופיתוח (19701977). הוא שהה כמדען אורח באוניברסיטת הרווארד ולמכון הלאומי לבריאות בארצות הברית. מחקריו, אשר הביאו לפתרון בעיות סבוכות באמצעות פעולות מעבדה פשוטות, זכו להוקרה בינלאומית. בשנת 1983 היה זלינגר חבר ועדת ההיגוי הגרמנית-ישראלית לביוכימיה ובשנת 1989 הוא נבחר לחבר בארגון האירופי לביולוגיה מולקולרית.

זלינגר זכה בפרס לנדאו (1992), בפרס רוטשילד למדעי החיים (2001), בפרס טבע (2004), בפרס א.מ.ת (2005) ובפרס ישראל לחקר הביולוגיה (2007).

על מחקרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

זלינגר פענח את מנגנון הבקרה של העברת אותות בתא. פיענוח זה היווה פריצת דרך בתחום, שכן הוא הפריך תיאוריות מקובלות קודמות. התובנות הנובעות מן המחקר של זלינגר הסבירו את האופי, את מנגנון הפעולה ואת אמצעי הבקרה הפועלים על קבוצת חלבוני הG. מנגנונים אלה הוגדרו כמתגים ביולוגיים, שאפשר ״לכבותם״ ״ולהדליקם״ באמצעות חומרים מתאימים והם פועלים על-פי שעון פנימי המובנה להם. הישגיו המדעיים והחשובים הקנו לזלינגר מעמד מוביל בעולם בתחום העברת אותות ביולוגיים ותקשורת בין-תאית.[3]

מאמרם של זלינגר ותלמידו דני קסל בנושא זה, שפורסם ב-1977 והפריך את התיאוריות המקובלות בנושא, עורר התנגדות עזה בתחילה; אך בשנת 1997 הקדיש כתב העת היוקרתי Molecular Biology of the Cell"" את שערו לציון 20 שנה למאמר ההיסטורי. [4]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]