אורי דרומי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורי דרומי
אורי דרומי (שמאל) מראיין את יצחק פרלמן (ימין), זוכה פרס בראשית לשנת 2016
אורי דרומי, 2016
לידה 1944 (בן 74 בערך)
השתייכות Badge of the Israel Defense Forces.svg  צבא הגנה לישראל
תקופת שירות 19642003
דרגה אלוף משנה (אוויר) אלוף משנה
תפקידים צבאיים

אוּרי דרומי (נולד ב-1946) הוא עיתונאי ונווט ישראלי. שימש כעורך בטאון חיל האוויר, עורך הוצאת מערכות, מנהל לשכת העיתונות הממשלתית, כתב ב"הארץ" ויושב ראש הוועד המנהל של תיאטרון "מיקרו"

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרומי נולד וגדל בפרדס חנה. בוגר בית הספר התיכון החקלאי פרדס חנה, התגייס לצה"ל בשנת 1964 כעתודאי לכימיה ואמור היה ללמוד במסלול עתודה בטכניון, אולם במהלך הטירונות נשלח לקורס טיס, שאליו התקבל טרם גיוסו.

דרומי סיים את קורס הטיס בנובמבר 1966 במגמת נווטים כחניך מצטיין ושירת בחיל האוויר כנווט עד פרישתו בשנת 1989 בדרגת אלוף משנה והמשיך לטוס במילואים עד שנת 2003.

במקביל לטיסה שימש כקצין חינוך של חיל האוויר, עורך ביטאון חיל האוויר ועורך ראשי של מערכות, בית ההוצאה של צה"ל.

סיים תואר ראשון בהיסטוריה באוניברסיטת בן-גוריון ולמד במסלול ישיר לדוקטורט באוניברסיטה העברית בירושלים.

אורי דרומי גר בירושלים, נשוי לדוקטור דליה דרומי, מנכ"לית עמותת "במקום", ולו שלושה ילדים ושני נכדים[1].

שירותו בחיל האוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי סיום קורס הטיס שובץ דרומי בטייסת הפילים, שם שירת כ 37 שנים[2]. דרומי שירת כנווט במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים.

הוא הוסמך להיות נווט מבצעי בחודש מרס 1967, שלושה חודשים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים.[3] לאחר מכן מילא דרומי תפקידים שונים בחיל האוויר: מפקד גף נווטים בטייסת הפילים, סגן מפקד טייסת תעופה בבסיס חיל האוויר לוד, ראש ענף חינוך ועורך בטאון חיל האוויר. הוא המשיך לשרת כנווט במלחמת לבנון הראשונה ומונה למפקד הוצאת מערכות של צה"ל, תפקיד אותו מילא במשך שבע שנים. השתחרר מצה"ל בדרגת אלוף משנה.

לאחר השירות הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1989 יצא דרומי לשליחות בלוס אנג'לס כנציג הסברה של ההסתדרות הציונית בצפון אמריקה.

בשנת 1992 מונה על ידי ראש הממשלה יצחק רבין לתפקיד מנהל לשכת העיתונות הממשלתית[2], שם כיהן עד שנת 1996[1].

לאחר רצח יצחק רבין ארגן את סידורי העיתונות לקראת הלווייתו.

בשנת 1996 בתום עבודתו בלשכת העיתונות הממשלתית הצטרף דרומי למכון הישראלי לדמוקרטיה, שם הקים את מחלקת הפרסומים ושימש כמנהל הקשרים הבינלאומיים של המכון.

בשנת 2007 הקים את ארגון JPC, מועדון עיתונות פרטי במשכנות שאננים בירושלים, שמטרתו לספק לכתבים זרים גישה למקבלי החלטות ומומחים ישראלים, תוכן תקשורתי ועוד.

דרומי כותב ב"הארץ" ביקורות ספרים ובשנים 2001 עד 2012 היה בעל טור שבועי בשם "אחרי מות", שבו כתב ביוגרפיות קצרות על אישים שנפטרו לאחרונה[4]. נמנה גם עם כותבי החידה השבועית "מי היה האיש שהיה". כמו כן, יש לו טור קבוע על ישראל במיאמי הרלד.

כתב את הספרים: "טיסה קרבית" - סיפורים ועלילות בשחקים (איורים: מיקי עמית), את הרומן "התחייבות" ושני קובצי סיפורי מלחמה. כן תרגם והוציא לאור את הספרים "סגן באלג'יריה" ו"מלחמת אלג'יריה", וערך את הספר "הטרגדיה האלג'יראית"[1].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אורי דרומי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 haaretz.co.i, אורי דרומי, haaretz.co.i
  2. ^ 2.0 2.1 נתנאל שלומוביץ, משב רוח דרומי, בטאון חיל האוויר, גליון 155 (256), ‏01/02/2004
  3. ^ משב רוח דרומי", כתבה מאת נתנאל שלומוביץ, בטאון חיל האוויר, גיליון 155 (256), 01/02/2004
  4. ^ ‫אביב הורביץ, ‏שובו של הדנקנר, באתר ‏mako‏‏, ‏22 בנובמבר 2012‏