נסיך בוחר

נסיך בוחר, נסיך אלקטור, או קוּרְפִירְסְט (בלטינית: princeps elector imperii‏; בגרמנית: Kurfürst) היה תוארם של חברי מועצת האצילים שבחרה את קיסר האימפריה הרומית הקדושה. שורשיו של מוסד הנסיכים-הבוחרים הוא עוד בהליך בחירת השליט בפרנקיה המזרחית במאה העשירית, אם כי סמכויותיהם הוגדרו חוקית רק ב-1356. עד המאה ה-17 היו שבעה נושאים בתואר, שלושה כנסייתיים וארבעה חילונים, ומאז ועד נפילת האימפריה השתנה המספר תכופות. רשמית, המועמדים שנבחרו על ידי הנסיכים הבוחרים נשאו בתואר "מלך הרומאים", ורק אלו שהוכתרו על ידי האפיפיור נשאו בתואר "קיסר האימפריה הרומית הקדושה".

הקיסרות הייתה מורכבת מנסיכויות רבות ולא הייתה בגדר מלכות העוברת בירושה: השלטון לא עבר מאב לבנו במסגרת שושלת, וכל קיסר היה צריך להיבחר לתפקידו. כדי שבחירתו תהיה יעילה ולא תיתקל בקשיים, הוחלט ב-1356, בימי הקיסר קרל הרביעי, על הגדרה בחוק של מעמד נסיכים-בוחרים, פורום מצומצם של שבעה נסיכים, מושלי מחוזות חשובים, שרק הם ישתתפו בבחירת הקיסר. הנסיכים הבוחרים היו נסיכי ברנדנבורג, סקסוניה, טריר, מיינץ, קלן, פפאלץ ובוהמיה. שלושה מהם – הארכיהגמונים של מיינץ, טרִיר וקלן – היו אנשי כנסייה בכירים; ארבעת הנותרים היו נסיכים חילונים.

לעיתים הוחלף נסיך בוחר אחד במשנהו מסיבות פוליטיות. כך למשל היה בסוף המלחמה השמלקלדית, כאשר הקיסר קרל החמישי הכריח את הנסיך הבוחר יוהאן פרידריך מסקסוניה להתפטר. סיבות אחרות להחלפת נסיך בוחר היו, למשל, התחזקות משפחות אצולה מסוימות ושקיעתן של אחרות, או היפרדות מהאימפריה. למשל, בוהמיה נפרדה בתחילת המאה ה-18 מגרמניה, והוחלפה בנסיכות הנובר. בית ויטלסבאך הפך לגורם משפיע בגרמניה במאה ה-17, ולכן קיבל אחד מבני המשפחה מעמד זה בשם ממלכת בוואריה.

לאחר המאה ה-15 הפכה בחירת הנסיכים לאירוע טקסי בהליך העברת התואר בירושה.