סאגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
9M14 מליוטקה
AT-3A Sagger missile.JPG

סאגר AT-3A
מידע בסיסי
קוד נאט"ו AT-3 Sagger
ארץ ייצור Flag of the Soviet Union.svg  ברית המועצות
פעילות מבצעית ראשונה מלחמת יום כיפור, מלחמת וייטנאם, מלחמת לבנון השנייה
פלטפורמת שיגור חייל בודד, נגמ"ש, מסוק
מאפיינים כלליים
משקל בין 10.9 ל-12 ק"ג
ממדים
אורך 860 מ"מ
1,005 מ"מ מוכן להפעלה
קוטר 125 מ"מ
ביצועים
מהירות 115 מטר לשנייה
טווח בין 500 ל-3,000 מטר
ראש קרב והנחיה
הנחיה הנחייה ידנית באמצעות תיל
חדירת פלדה 200 מ"מ ב60°

סאגר (Sagger) הוא קוד דיווח נאט"ו של טיל נגד טנקים מתוצרת ברית המועצות שנקרא ברוסית 9M14 מליוטקה. הטיל נכנס לשימוש בשנת 1963 ולאורך השנים פותחו מספר גרסאות משופרות של הטיל. הטיל מופעל על ידי חוליות חי"ר, רק"ם ומסוקים.

תכונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיל מונחה על ידי תיילים שנפרשים לאורך מסלולו של הטיל ומעבירים אליו את אותות הפיקוד של המפעיל. לטיל ראש נפץ מסוג מטען חלול. הטיל בתצורתו הנישאת על ידי חי"ר מורכב משלוש יחידות בסיסיות: המשגר הנמצא על גבי מזוודת נשיאה של הטיל העשויה פיברגלס, יחידת ההנחיה הכוללת משקפת וידית הנחיה, והטיל עצמו. יחידת ההנחיה מחוברת בתיל למשגר ויכולה להמצא בזמן ההפעלה במרחק של עד שלושה מטרים מהמשגר. הפעלת הטיל באופן יעיל דורשת מיומנות רבה: על הכוון לשמור במשך כל זמן מעוף הטיל את המטרה ואת הטיל בתחום ראייתו ובשליטתו. זמן הפריסה וההכנה לירי ממצב ארוז במזוודה הוא כחמש דקות. הסאגר מותקן גם על נגמ"ש ייעודי BRDM-2. הטווח היעיל הוא 500 - 3,000 מטר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טילי הסאגר הופיעו לראשונה בזירה הצבאית בשלהי מלחמת וייטנאם (1971 - 1973) בשימוש הוייטקונג. במלחמת יום הכיפורים (1973) עשו צבאות ערב ובמיוחד צבא מצרים, שימוש נרחב בטילי הסאגר בחוליות חי"ר שבהן שלושה חיילים, מפעיל ושני נושאי טילים שנשאו שני טילים כל אחד או באמצעות נגמ"ש ייעודי מסוג BRDM-2 שבבטנו שמונה טילים ועוד שישה טילים במשגרים חיצוניים. חוליות השיגור הוצבו במארבים והצליחו לפגוע ביעילות בכוחות מסתערים של צה"ל. חיל השריון הישראלי, שהופתע מצורת ההפעלה המאסיבית של הנשק, לא היה מתורגל להתמודד עם האיום החדש ונאלץ לפתח תוך כדי הקרבות תרגולות של התחמקות מהטיל. הכינוי שדבק בחוליות הסאגרים בזמן המלחמה היה "טוריסטים" מאחר שהם נעו כשהם אוחזים את מזוודת הטיל בדומה לתיירים (Tourists).

ההצלחה של טקטיקת ההפעלה המצרית והאבדות הגדולות לשריון הישראלי, הן בנפש והן בטנקים, סימנו למעשה את תחילת ירידת כוחו ומשקלו של הכח המשורין במערך הצבאי הכולל. עד אז נחשב השריון ככח העיקרי המכריע קרבות ומלחמות[דרוש מקור].

לאחר מלחמת יום הכיפורים נקלטו בצה"ל טילי סאגר שנלקחו שלל מצבאות ערב, אולם לא נעשה בהם שימוש בלחימה. כינויו של הטיל בצה"ל היה "סנאי".[1]

תפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת דרכו היה הסאגר בשימוש צבאות ברית ורשה. אחר כך הוא הופץ לבנות בריתן של מדינות הגוש המזרחי ובין היתר למדינות ערב. כיום, יצא הסאגר משימוש בצבא הרוסי והוא נפוץ בשימוש בייחוד במדינות העולם השלישי. כמו כן, גרסה אירנית של הטיל בשם "רעד", נפוצה בשימוש ארגוני טרור דוגמת חזבאללה.[2]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עמית קורח, מונחי מטרה, אתר זרוע היבשה של צה"ל, 22 בדצמבר 2009
  2. ^ Arab States Eye Better Spec Ops, Missiles