מלחמת ההתשה במובלעת הסורית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שטח המובלעת הסורית
אזור הקרבות. שטח שעבר לאחריות אונדו"ף באפור

מלחמת ההתשה במובלעת הסורית הוא כינוי שניתן לחילופי האש שהתחוללו בשטח הסורי שכוחות צה"ל החזיקו בו בסיום מלחמת יום הכיפורים, בין מועד הפסקת האש ועד לחתימה הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה במאי 1974.

הלחימה במובלעת הסורית עד אפריל 1974[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב- 24 באוקטובר 1973, לאחר 19 ימי לחימה, הכריז האו"ם על הפסקת האש בשתי החזיתות, המצרית והסורית. בחזית הסורית עלה בידי צה"ל, במהלך המלחמה, להדוף את הסורים מכל השטחים שכבשו ברמת הגולן בתחילת המלחמה ולכבוש מובלעת משטח סוריה במרחק של כארבעים קילומטר מדמשק, שהוא טווח ירי ארטילרי. המובלעת, שקיבלה את הכינוי "המובלעת הסורית", הייתה מול צפון רמת הגולן, רוחבה היה כעשרים קילומטרים, ושטחה כ-400 קמ"ר. היא כללה כפרים סוריים רבים, תילי געש, את מוצב החרמון הסורי, מוצב הכוכים, מוצב הפיתולים ואת פסגת שיא החרמון.

מתאר הגבולות בין ישראל, סוריה ולבנון באזור הר חרמון[1]. הקו הכחול (+++) בין ישראל ולבנון, נקבע על ידי האו"ם בשנת 2000 – מצוין בכוכבית שחורה. קו קדמי ישראלי של קוי הפרדת הכוחות בין ישראל וסוריה 1974 – מצוין בכוכבית כחולה. קו קדמי סורי של קוי הפרדת הכוחות בין ישראל וסוריה 1974 – מצוין בכוכבית אדומה

הסורים שאיבדו את עמדותיהם בחרמון שצפו על החרמון הישראלי ועל רמת הגולן, שאפו להשתלט עליהן מחדש בתקופת ההתשה שאחרי המלחמה ויזמו תקריות ירי כמעט מדי יום. מאמצע חודש מרץ 1974 הפכו ההטרדות לתקריות אש רצופות, שלבשו אופי של מלחמת-התשה. מלחמה זו קיבלה את הכינוי "מלחמת ההתשה הסורית" או "מלחמת ההתשה הקטנה". הצבא הסורי הפעיל בעיקר יחידות ארטילריה אך גם יחידות שריון וחיל-רגלים. הפגזות תותחים ומרגמות הפכו דבר שבשגרה[2].

בנובמבר 1973, אחרי תחילת עונת השלגים, קפאו למוות שני חיילי מילואים מהכוח ששהה בשיא החרמון וחייל נוסף מכוח החילוץ. בפברואר 1974 החל משא ומתן בין ישראל לסוריה בתיווכו של שר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר שיצא למסע דילוגים בין ירושלים ודמשק. במקביל לפתיחת המשא ומתן גברה מלחמת ההתשה ובחודשים מרץ - מאי אירעו למעלה מאלף תקריות ובכללן הפגזות כבדות על יישובי הגולן והפגזות בלתי פוסקות על כוחות צה"ל. בשל מזג האוויר הקשה והתנאים הלוגיסטיים, צה"ל פינה את הכוחות הקבועים משיא החרמון והסתפק בסיורים שפקדו אותו מדי מספר ימים. הסורים הבחינו בכך, ובחודש מרץ ותחילת אפריל 1974 החלו לסלול דרך לשיא.

ההסלמה מאפריל ועד להסכם הפרדת הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך כחודשיים מתחילת אפריל ועד ל-31 במאי 1974 על רקע המשא והמתן בין סוריה לישראל להפרדת כוחות בגבולות חדשים התגבר המתח והתנהלו ימי קרב של ממש. ב-6 באפריל 1974 הבחינו תצפיות צה"ל כי כוחות קומנדו סורים העפילו לשיא החרמון. צה"ל הגיב באש ארטילרית כבדה ותקיפת מטוסים. כבר באותו הלילה העפיל כוח קטן של צה"ל לשיא החרמון וכבש אותו לאחר קרב קצר. לאחריו הועלו כוחות מצוידים כהלכה לתנאי מזג האוויר והשלגים לשהייה קבועה בשיא החרמון. הכוחות התבצרו במערה טבעית בפסגה.

ב-13 באפריל 1974 תקף כוח קומנדו סורי את פסגת שיא החרמון המצויה 15 קילומטרים בעומק השטח הסורי ונשלטה על ידי צה"ל כחלק מהמובלעת. מטרת הסורים הייתה להדוף את צה"ל מנקודת תצפית זו החולשת על עומק המערך הסורי ועל דמשק. הסורים ידעו כי בגלל תנאי השטח ותנאי האקלים הקשים, הסתפק צה"ל בסיורים בלבד בפסגה ולא אייש אותה דרך קבע והצליחו לכבוש את הפסגה ולהשתלט עליה. למחרת, ב-14 באפריל, הוטל על כוח בן שישים לוחמים מיחידת האלפיניסטים ומסיירת מטכ"ל[3], בפיקוד רס"ן עמירם לוין[4], לכבוש את שיא החרמון, בגובה של למעלה מ-2,800 מטר.[5] הכוח העפיל לפסגה, שם ניהל קרב קשה כנגד הקומנדו הסורי שבסופו נכבש שיא החרמון על ידי לוחמי צה"ל. מספר ההרוגים הסורים היה כ-12 ועוד מספר של שבויים ולצה"ל היו כ-30 פצועים. לימים טען לוין, שהקרב היה אחד החשובים בתולדות מדינת ישראל, אך סיפורו נבלע בעקבות מלחמת יום הכיפורים[6]. לכל אורך תקופת מלחמת ההתשה הסורית היה חשש שהקרבות יהפכו למלחמה בהיקף מלא, ולכן עוכב שחרורן של יחידות מילואים שהיו מגויסות חודשים רבים. בליל 13-12 באפריל תקפו כוחות סורים את מוצב הפיתולים, אך נהדפו לאחר קרב כבד.

חיל ההנדסה פרץ עד 16 באפריל, תחת הפגזות סוריות כבדות וסופות השלגים, דרך עבירה לכלי רכב. דחפור די-9 שהוביל את הפריצה היה לכלי הממונע הראשון שהגיע לפסגת שיא החרמון. לאחר פריצת הדרך הועלו טנקים ונגמ"שים לשיא (ואחר כך התבררה חשיבותם להדיפת המתקפות הסוריות) ונערכו עבודות ביצורים במוצב המאולתר.

ב 19-18 וב-22 באפריל ניסו כוחות קומנדו סורים לכבוש שוב את שיא החרמון אך נהדפו. נערכו גם קרבות אוויר בהם הופלו שני מטוסים ישראלים ומספר מטוסים סוריים.

ב-27 באפריל הפגיזו הסורים את מוצב הפיתולים ואחד המטחים גרם לנפגעים. מסוק יסעור שהגיע לפנות נפגעים פגע בצלע ההר והתרסק (ראה אתר חיל האויר) ושישה מאנשי הצוות נהרגו. הסורים הפגיזו מדי יום את מוצבי השיא והפיתולים וגם את הכלים שעלו למוצבים. צה"ל הגיב בתקיפות אוויר על מחנות הצבא הסורי במורדות החרמון. בתחילת מאי נערכה התקיפה הסורית האחרונה, בה נהרגו ארבעה חיילים ישראלים. יש הטוענים כי במהלך הקרבות מוסקבה הטיסה לגולן הסורי שתי חטיבות משוריינות קובניות שנלחמו בכוחות צה"ל.[7]

סיום הלחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-31 במאי נחתם הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה. בהתאם להסכם פינה צה"ל תוך שלושה שבועות את כל שטחי המובלעת ושיא החרמון וכן את העיר קונייטרה וסביבתה ושב אל הקו שמלפני מלחמת יום הכיפורים. באמצע יוני 1974 הושלם הפינוי של כוחות צה"ל מהמובלעת ומאז המוצבים מוחזקים על ידי כוח אונדו"ף (UNDOF).

אבדות ישראל במלחמת ההתשה הסורית: מסוף אוקטובר 1973 עד להסכם הפסקת האש בתאריך 31 במאי 1974 נהרגו בחזית הסורית 54 חיילים ו-6 אזרחים. בנוסף נפצעו 176 חיילים ו-3 אזרחים.[8]

במשך עשרות השנים שחלפו מאז לא התרחשו פעולות איבה בגזרה זאת. גם בעת מלחמת לבנון הראשונה לא גלשה הלחימה לאזור זה.

הענקת אות לחימה ללוחמי מלחמת ההתשה במובלעת הסורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אות מלחמת יום הכיפורים של צה"ל

לוחמים ששירתו שירות של 18 יום רצופים, או יותר, בתקופה שבין 6/10/73 ועד 31/5/74 בחזית הצפון קיבלו את אות מלחמת יום הכיפורים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרסום מידע תעופתי פנים ארצי (פמ"ת) המפורסם על ידי מנהל התעופה האזרחית מכח הוראות תקנות הטיס (הפעלת כלי טיס וכללי טיסה), התשמ"ב-1981. מפות נתיבי טיסה (נתיבי התובלה הנמוכים ו- ATS) מהוות חלק בלתי נפרד מהפמ"ת
  2. ^ עפר שלח, גבי אשכנזי יודע לחטוף, תיאור הלחימה במובלעת, nrg, ‏ 10/1/2009.
  3. ^ ‫במחנה, ‏איזה פריט צה"לי היה הכי משמעותי עבורכם?, באתר ‏mako‏‏, ‏26 בספטמבר 2011‏, עמר בר לב: "אזיקון זה ליווה אותי במבצעים הרבים עליהם פיקדתי מעבר לגבול".‬
  4. ^ מרדכי גור, "מצפון ומים" - מתאר את שירותו כאלוף פיקוד צפון, הוצאת משרד הביטחון, 1998, עמודים 264-265.
  5. ^ משה זונדר, סיירת מטכ"ל, כתר ספרים, 2000. תקופת עמירם לוין, עמוד 165.
  6. ^ יחידת האלפיניסטים, כיבוש שיא החרמון על ידי כוח בפיקודו של עמירם לוין, מתוך אתר "יחידה".
  7. ^ תיק דבקה 'בלבול בעמדות ישראל כלפי אסד' 15.5.2013
  8. ^ ג.מאיר:תעודה גלויה לידיעת הרבים, דבר, 31 במאי 1974