סדר השיח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg
יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
סדר השיח
L'Ordre du discours
Ordem do discurso.jpg
מידע כללי
מאת מישל פוקו עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת המקור צרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה מסה עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה
הוצאה הוצאת גלימאר עריכת הנתון בוויקינתונים
שנת הוצאה 1971 עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר עמודים 88 עריכת הנתון בוויקינתונים
קישורים חיצוניים
מסת"ב 978-2-07-027774-2
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

סדר השיח (צרפתית: L'ordre du Discours) היא הרצאת הבכורה של הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו, שנערכה בקולז' דה פראנס ב-2 בדצמבר 1970 ומנתחת את מושג ה"שיח". ההרצאה שעובדה לספר הפכה במהרה ל"טקסט מפתח" עבור פרשני פוקו, שכן פוקו עוסק בה לראשונה באופן מושגי ושיטתי בשאלות של כוח ושליטה, ומנתח את המימד החומרי והפרקטי של השיח, ואת המבנה שלו כזירה של יחסי כוח. מבין כל הרצאתותיו של פוקו בקולז', רק הרצאה זו יצאה לאור כספר בחייו.

את ההרצאה הקדיש פוקו למורו ופטרונו המנוח, ז'אן איפוליט (Hyppolite), שאת כיסאו בקולז' ירש. היפוליט היה מי שדחף טרם מותו לבחירתו של פוקו לקולז', יחד עם הפרופסורים דומזיל, ז'ול וולמן (Vuillemin) ופרנן ברודל.

נושא הנאום[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוקו פותח את יצירתו במשאלה שדרכה מועברת הביקורת העיקרית של פוקו על השיח, "לשיח שעלי לשאת היום,..., הייתי רוצה, לו היה הדבר אפשרי, להסתנן בחשאי. יותר משהייתי רוצה לשאת דברים, הייתי רוצה להיעטף על ידי הדברים ולהינשא באמצעותם הרחק מעבר לכל התחלה אפשרית"[1]. לכאורה, השיח מייצג בימינו אנו אמצעי תרבותי של חברה מתקדמת הפותרת את מכלול בעיותה בדיון מעמיק וחופשי שמטרתו למצוא, לפשר ולגשר אל האמת, אבל על פני השיח הוא כלי כוחני ואלים אשר מגביל את הפצת מידעו, מגביל את תוכן שיחתו ומנסה לעצב את האינבידואל במוסכמותיו.

פוקו מנסה לחשוף לקורא עד כמה הנחה זו שגויה בבסיסה, שכן לכל שיח, לטענתו, יש מקור המשמיע את שטף דברים כשהוא כפוף כל הזמן לתדמיתו, הנקבעת בידי הסביבה החיצונית (ה"מוסד"), זו שקובעת את הכללים והחוקים על פיהם מדברים ומגיעים לחקר האמת. לכן מהדהד בראשו של אותו מקור קול מהדהד ואומר, " צריך להמשיך, אין בכוחי להמשיך, צריך להמשיך צריך למר מילים ככל שיש מילים בנמצא, צריך לומר אותן עד שהן תמצאנה אותי..."[2]. מפני שהוא נחוש בדעתו להשמיע את סיפורו, האמת שלו, אבל הוא כבול למסגרת, וכאשר הוא נוהג לפי אותה מסגרת הוא מאבד את מהותו מפני שהוא הופך להיות חלק מאותה מסגרת ששואבת ממנו את כוחו.

פוקו מנסה במהלך ההרצה לברר מדוע בני האדם מפחדים "בעובדה שאנשים מדברים, ושדיבורם הולכים ומתרבים עד בלי גבול?"[3], מדוע הם אינם יכולים לתת לשיח לומר את הדברים ותמיד מחפשים אחר המקור שאומר את אותם דברים? מבחינתו של פוקו האמת היא מכלול כל השיחים.

הליכי שעבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הליכים חיצוניים של הדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיבור, טוען פוקו, אינו חופשי, "אני מניח שבכל חברה ייצור השיח עובר פיקוח, ובעת ובעונה אחת גם נברר, מאורגן ומופץ"[4] מפני שהוא פועל לפי חוקי הדרה והרחקה לא רק באמצעות הליכים פנימיים של השיח אלא גם חיצוני, דהיינו באמצעות מנגנוני שימור והפצה מידע.

איסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכל שיח קיימים תכניים או רבדים של שיחה שאסור לדבר עליהם. תוכן הדברים שמותר או אסור לומר נקבע על פי המקום, הזמן והאופן בו נאמרים דברים כך לדוגמה השיח בין שני אנשים מבוגרים והשיח בין אדם מבוגר וילד יעסוק ויהדיר תכניים שונים. ומכל לכל, בכל שיח ישנה הדמות הסמכותית שחורצת ומחליטה בנושאים, למשל בבית המשפט יהיה זה השופט, ובגן הגננת וכן הלאה. האיסורים האלו, ההימנעות מלומר את כל מחשבותיך ודעותיך, מרחיקים את השיח, לטענת פוקו, מהאמת האמיתית שלו, מאותו יסוד המבוסס על שקופות ונייטרליות. התחומים הבולטים ביותר בהדרה זו הם הפוליטיקה והמיניות.

האיסור מוכיח כי השיח אינו חסר גבולות ופתוח לעסוק בכל נושא פעוט אלא להפך, הם חושפים את זיקתו של השיח לדובר השיח, לכוחו בשיח ולאובייקט עליו מנסים להשתלט.

תבונה אל מול המשוגע[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלוקה שנייה שחוצה את השיח היא האופוזיציה בין התבונה לשיגעון. המשוגע הוא זה שמשוחח על דברים אשר אינם יכולים להימסר ולהתקבל בידי השומעים כמו יתר האחרים. דיבורו על פי רוב נתפס כבטל, נטול אמת וחסר חשיבות, ופוקו מרחיב, כי אין הוא יכול לשמש עדות במשפט, לקבל תוקף בחוזה, וכן הלאה. לעיתים, דבריו של המשוגע אינם מתיישבים עם השיח, ועל כן הוא נחשב כ"רעש" לשיחה ולא חלק אינטגרלי ממנה. אם כי מסתייג פוקו וטוען שמדי פעם המשוגע יכול להצטייר כ"היגיון התמים" או הבריא בשיחה, אך בשני המקרים המשוגע עדין מתיוג כדמות שוליים וזניחה בחברה.

פוקו מבדיל את המשוגע לבעל התבונה, "אך יש, לעומת זאת, מי שמייחסים לדיבורו - בניגוד לכל דיבור אחר - סגולות משונות: היכולת לומר אמת נסתרת, היכולת לנבא את העתיד, היכולת לראות מתוך תמימות גמורה את מה שדעתם הצלולה של האחרים אינה מסוגלת לתפוס"

אמנם עם השנים השיח משתנה, והמשוגע של העבר הוא לא המשוגע של היום, אבל החלוקה הישנה עדין קיימת והשוני הוא קימתם של מוסדות חדשים; כמו למשל מערכת היחסים בין הרופא למטופל, בין בר הדעת, שלכאורה מבין הכל בגופו של האדם, לבין המטופל, שאינו יודע ולו דבר קטן הנוגע לגופו שלו עצמו.

אמת ושקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלוקה שלישית שמזהה פוקו ביחסי ההדרה עליהם מכונן השיח הנה אופוזיציה בין אמת ושקר; אמת, טוען פוקו, אינה דבר מוחלט ובלתי תלוי, אלא היא בעצמה תוצר היסטורי, כפוי ושרירותי ביסודו. האמת האבסולוטית, בעיני פוקו, משתנה ומשתנע, אבל הפונקציה שחורצת מה היא ה"אמת", היא תמיד קבועה ותלויה במנגנוני ההדרה: האיסורים (התוכן, הזמן, המקום והאופן, ובעל זכות הדיבור), "תבונה אל מול שיגעון". במילים אחרות, האמת האבסולוטית תמיד נוכחת אבל כל אחד בוחר להציג צד אחד ממנה ועל כן ה"אמת" החדשה שמתקבלת היא משתנה בפרספקטיבה של הזמן ותלויה בבעל הסמכות המצוי "בתוך השיח" שפועל על פי כלליו ומוצאים מתוכו את ה"אמת".

אם ננסה להרחיב, פוקו טוען כבר בראשית החיבור כי המקור אינו מציג בהכרח אמת אלא יש לו כוח לחרוץ מה היא האמת או יותר נכון מה היא הזווית שבה הוא רואה את האמת. דהיינו המציאות נמדדת על פי עיניו של בעל הסמכות. ואם אדם מאמין לאמת "בדויה" או "שגויה" היא עדין אמת מבחינתו ושנים רבות יכולות לחלוף בעוד בעל הסמכות נחשב "לחכם" וכל המתנגדים ל"טיפשים". וגם כאשר המתנגדים יזכו סוף סוף להציג את הצד ה"אמיתי" שלהם, האמת הקודמת, "הבדיונית" זו שיצרה מציאות שלמה הייתה אמיתית במשך שנים.

השיח האמיתי אשר לו רחשו הבריות כבוד ופחד, השיח שאליו נתבע אדם להכפיף את עצמו, כי הוא זה שמשל בכיפה - היה השיח שבוטא על ידי מי שהיה זכאי לכך, ועל פי כללי הטקס הנדרש; היה זה השיח שדיבר את הצדק והקצה לגל אחד את חלקו

מישל פוקו, סדר השיח, תרגום נעם ברוך, 2002, עמ' 15

ובל לאדם שינסה להוכיח או להסביר טענה מסוימת כשהוא אינו נעזר באותם חוקי, כי אז טענתו תחשב שקרית. פוקו מונה מספר דוגמות לתהליך הדרה זה. אחת מהם הוא השיטה המדעית, שהתפתח בעקבות חיפוש אחר אמת אבסולוטית, ומנסה לאמוד את האמת באמצעות הכתבה חומרנית: מה היא הרמת הטכנית שיש להשקיע בידע על מנת שניתן יהיה לאמת אותו ולהפיק ממנו תועלת. נשכח מעיניה של אותה שיטה כוחו של המוסד בשיחה. הרי ביסוס אותו אמת נשען על מוסדות ומנגנונים ולכן מלווה ברבדים שלמים של פרקטיקות כמו מערכת חינוך, מערכת ספרותית, פרסומים, ספריות, חברות ידע ומעבדות. יתרה מזו, לרצון זה מתלווה אופן מסוים בו הידע משמש בחברה, מנוצל מחולק ומיוחס על ידי חבריה. בהקצנה ניתן לטעון כי אותה אמת היא מטבעה "נטאי" ונבואה המגשימה את עצמה. בעולם בו לא כל נושא זוכה לסיקור באופן דומה ובהתייחסות זהה בידי האוכלוסייה, שכן מה שחשוב לאדם אחד יחשב פעוט בעיני אדם אחר, ערך האמת אובד, והסמכות מושל בו.

לסיכום, ה"אמת" וה"שקר" בשיח הם לא יותר משתי תדמיות מושפעות בידי החברה, שמטרת שניהם להתחפש כמי שרודף אחר האמת, אך בפועל שניהם לחמים בניהם להשיג כוח בשיח בזמן ש"האמת" מפעילה לחץ וכוח של כפיה על הצד האחר באמצעות מנגנוני ההדרה הפנימים של השיח.

שלושת מנגנוני הדרה אלו משמרים את השיח מבחוץ, וקובעים מה נכנס ומי נכנס לתוך שיח.

הליכי הדרה פנימיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוקו מאפיין, בנוסף, את מערכת החוקים הפנימיים לפיהם מפעיל השיח את שליטתו ותיחומו העצמי; חוקים העוסקים בסיווג, סידור והפצה של השיח. חוקים אלו מהווים מימד אחר של שליטת השיח – על המקרה והמקרי. המקורות לכל אותם תהליכים הדרה פנימים, כולם כאחד בלתי נדלים, וחרף זאת, בתוך כל אחד מאותם עקרונות עליהם נרחיב, נראה איך מתבצע פיקוח מתמיד.

מקור ופרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוקו מבחין בין שני סוגי טקסטים. המקור והפרשנות (le commrntaire) שמתחקה ומבהירה את הטקסט ראשוני - המקור האמיתי. לראות עיניו, הפרשנות היא תחפושת. הרי מצד אחד, הפרשנות מאפשרת ליצור סוגי שיח חדשים ללא הרף אך מנגד היא לכאורה חייבת לסוב סביב אותו מוקד של טקסט ראשוני (כמו למשל, פרשנויות התנ"ך, או "החזרה לפרויד") ולחזור על אותו ההיגד שנאמר קודם כאילו אין לה מה לחדש.

שנית, תפקיד הפרשנות הנו תמיד לומר לבסוף את מה שנאמר בשקט עמוק בתוך ההיגד הקודם. על הפרשנות לומר – באופן פרדוקסאלי אך בלתי נמנע – בפעם הראשונה את מה שכבר נאמר, ולחזור שוב על מה שלא נאמר אף פעם.

מחבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחבר הוא המקור הנותן משמעות לסוגי השיח, המקבץ אותן ומלכדם על פי המוסכמות החברתיות של אותה תקופה בה כתב את יצירתו. המושג הורחב בהרצאה אחרת של פוקו, "מהו מחבר?".

המחבר אינו קיים בכל שיח אלא רק בתחומים מסוימים כמו מדע, ספרות ופילוסופיה. בעוד תחומים מסוימים שמרו על תפקיד המחבר ואף העצימו תפקידו (לדוגמה בספרות), בתחומים אחרים טשטשו אותו בשיח כגון בשיח המדעי.

הפרשנות מגבילה את המקריות של השיח דרך פעולת זהות (identity) שמקבלת צורה של חזרה ושכפול. לכאורה המחבר מדמה לאינדיבידואל והאני הפנימי אבל בפועל הוא פועל על פי אותם מוסכמות ומייצר עמן זהות שמבטלת ממנו את מקוריותו.

דיסציפלינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיסציפלינה מאגדת בתוכה את מכלול השיטות, קורפוסים, כללים והגדרות. האמיתות אלו מהווים מעין מערכת אנונימית העומדת לרשות הכלל מבלי לקשור את הדיסציפלינה אל מקורה, דהינו ממציאה, ובכך נבדלת מעקרון המחבר. הדיסציפלינה נבדלת גם מעקרון הפרשנות. אמנם הן הדיסיצפלינה והן הפרשנות מייצרים היגדים חדשים אך הן נבדלות זו מזו מפני שהראשונה אינה חותרת לחזור אל המקור ולשנן מסריו.

הדיסציפלינה אינה סך כל דברי האמת שיכולים להיאמר בעניין מסוים לדוגמה, ניתן להתייחס לעניין ה"מחלה" לא רק ממבט רפואי אלא גם היסטורי, חברתי ועוד. יתרה מזאת, הדיסציפלינה מכוננת מערכת שליטה על הייצור של השיח, וקובעת אילו מונחים ומילים יכולים להיות בגבולותיה. ועל טענה למלא מערך מורכב של תנאים לפני שהיא יכולה להיות משויכת לדיסציפלינה. ורק כאשר והינך בתוך השיח, אתה יכול להוכיח ולדבר בשפת ה"אמת". בפועל, גם אמת זו אינה אמיתית, כך למשל פוקו מדגים איך במשך שנים הבוטניקאים והביולוגים לא היו מוכנים לקבל את דברי גרגור מנדל כאמת מפני שהוא השתמש בשפה חדשה, בסינון וקטרוג חדש של אותה אמת.

תנאי השימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריטואל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנאי השימוש הוא אחד מהכלי החזקים לדילול הסובייקטים המדברים בשיח. תנאי השימוש של שיח מתנים כללים על האינדיבידואלים כגישה אליו. הפרט לא יכנס לתוך השיח אם אינו מקיים דרישות מסוימות, אם אין הוא הוכשר מלכתחילה לעשות זאת. חלק מהשיחות פורצות לגמרי וכל אחד נגיש אליהם אולם לחלק אחר יש מנגנונים עבים שמונעים מרבים לקחת חלק בהם. ורק אחרי שהאדם עובר את ה"ריטואל" ומכיר את כל: המחוות, הסימנים, ההתנהגויות, הנסיבות, יעילות הדיבורים, השפעתם על מי שהם מופנים והגבולות, רק אז, דבריו יכולים להיחשב אמת. אנו רואים זאת בשיח המשפטי, האקדמי, הטיפולי ובחלקו גם בפוליטי.

חברוּתא השיח[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקיד "חברותא השיח" (sociétés de discours) הוא לייצר שיח חדש תוך שמירה על הכללים הקיימים של השיח הישן. במילים אחרות, חברות השיח, אמנם ייצרה ומייצרת חדשים כמו שיח משפטי, כלכלי, מדעי וכן הלאה, אך בכל פעם שנוצר שיח חדש, דואגת חברות השיח לשמר את יחסי הכוחות. בתוך אותה חברות שיח קיימים קשרי ההפצה של השיחים החדשים.

דוקטרינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדוקטרינה היא כלל החוקים, השקפות, האמונות וכו' הפועלים לפיו בתחום ידע מסוים. היא נבדלות מחברתא השיח שבכך שאינה מגבילה את מספר האינדיבידואלים בניהם יכול השיח להתקיים ולעבור, להפך, היא שואפת להיות מופצת לכל מי שמקבל על עצמו את הכללים של אותה דוקטרינה. עם זאת היא משעבדת כפליים את חבריה. מצד אחד הדוקטרינה מגבילה את סוגי השיחה בתוכה לאותה דוקטרינה ובכך משעבדת את הדובר, הסובייקט לדוקטרינה. מצד שני היא מגבילה את השיח (ההיגד) לקבוצה מפני שבהגדרתה הדוקטרינה עצמה קושרת במכנה המשותף אנשים ולפיכך היא תלויה בהגדרתם של אותם אנשים.

ניכוס חברתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימינו אנו החינוך מצטייר ככלי אשר בזכותו פתוח בפני כל אינדיבידואל בחברה היכולת לגשת אל כל שיח ושיח ואף על פי כן, בשל אופן הפצתו, וכן במידע אותו הוא מפיץ או אינו מפיץ, החינוך מתחקה אחר הניגודים והמאבקים החברתיים כי כל מערכת חינוך היא למעשה אמצעי פוליטי שנעד לשמר ולשמור על הכוחות בשיח ועל המידע המופץ בו.

תימות פילוסופיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההשמטה ההלניסטית והמערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלניסטית בעמוד 15 - להשלים.

המערב הקפיד לצמצם ככל האפשר את הפער בין חשיבה לדיבור. נראה כי הוא ניסה לגרום לפועל "לשוחח" (discourir) להיות ככלי מתווך בין הפועל "לחשוב" ו"לדבר" באופן כזה שמצטייר ש"החשיבה במילים" מתגלמת, לכאורה, לפעולה המייצרת מובן. ניסיון זה להשמיט את מציאות השיח מתלבש על מספר תימות פילוסופיות.

תימת הסובייקט המייסד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרת הסובייקט המייסד הוא להחיות את הצרות האובייקטיביות של השפה. הוא נותן המהות, הקונוטציה של המילה בהקשרה לדברים אשר בהמשך תשמש תשתית לטענות אך כדי לבטא אותם אין הוא צריך לעבור דרך הערכאה הייחודית של השיח.

תימת החוויה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התימה הזו מניחה כי עוד מבראשית פיתח וייסד העולם משמעות טרומית להיגד למעננו וכך שוב מושטת המציאות מתוך השיח.

תימת התיווך האוניברסלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תימת התיווך האוניברסיאלי מנסה למצוא לוגוס שהופך את המקרה הפרטי למושג כללי שמכיל בתוכו את כל הרציונליות שבעולם. במילים אחרות, המאורעות עצמם נעשים לאט לאט לשיח.

מתודות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוקו מציע מתודות כיצד יש לבחון את השיח ולהאזינו כדי להשיב את צביון המאורע לשיח. לשם כך הוא מונה מספר מתודות. המתודה הראשונה שיש תמיד לבצע היא ממנה היפוך. על פי מתודה זו על האדם לזהות את המנגנונים המהדרים בכל שיח דהיינו המקור-השולט בשיח ומה כוחותיו בחברה. כמו גם, יש לחפש את מה הוא מהדיר, לנסות לגלות מה עומד מאחורי אותם ערכים מהודרים ולתהות האם יש לקבלם במלואם? על מנת לפתור שאלה זו מציע פוקו עוד שלושה מתודות נוספות:

  1. אי רציפות - מאחורי השיח המהודר לא חייבת להיות אישיות שאין לה כלל מקום בשיח ולפיכך אותו שיח נאבק על קיומו. יש להתייחס לסוגי השיחה השונים כפרקטיקה בלתי רציפה שלעיתים מצטלבים אלו באלו אך במידה מה זרים ומדרים אלו באלו.
  2. ספציפיות - יש להבין את השיח מתוך הקשרו הנוכחי ולא מתוך משמעות קודמת מפני ש"יש לתפוש את השיח כאלימות שאנו מפעלים על דברים ומכל מקום כפרקטיקה שאנו כופים עליהם"[5]
  3. חיצוניות - אין לתור אחר ליבת השיח אלא לפנות לתנאים החיצונים המאפשרים את קיומו של השיח: מה מאפשר את הסדר של השיח וקובע גבולותיו דהיינו היכן יועצב הטקסט, היכן יופיע הפועל, משלב וכן האלה.

עקרונות לניתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימים 4 עקרונות לניתוח סדר השיח, שלראות פוקו, הם אנטיתזה לניתוח שהיה קיים.

  1. עקרון המאורע - עקרון זה מנוגד לעקרון היצירה.
  2. עקרון הסדרה - מנוגד לעקרון האחדות היצירה.
  3. עקרון הסדירות - מנוגד לעקרון המקוריות.
  4. עקרון התנאי המאפשר - מנוגד לעקרון המשמעות.

במשך שנים, מסביר פוקו, עקרון היצירה, האחדות, המקוריות והמשמעות היו במוקד ההיסטוריה המסורתית לפיה יש לחפש את נקודת היצירה, תקופתה, האוצר החבוי בה וכן הלאה.

לעיתים רבות זקפו להיסטוריה שהצליחה לבודד את המאורע הבודד והביט על ההיסטוריה כולה וכך מצאה את הגורמים והביטיים הנוספים שהובילו לקיומו של אותו אירוע. אמנם, פוקו מסכים עם גישה זו אך הוא יוצא כנגד המחקר ההיסטורי בשל העובדה הפשוטה - נעלמות מעיניו נתונים רבים ולכן ההיסטוריה אינה יכולה לבחון את כלל המאורעות שהובילו לאותו אירוע. מדוע נעלמים ממנה פרטים? ההיסטוריה כולה מסתמכת על רישומי כנסייה, חוזים נוטריוניים וכן אלו. למעשה, ההיסטוריה מביאה למיצוי מרבי של גרעין המאורע ולא בוחנת בראיה ארוכת טווח כלומר היא חושפת עוד ועוד רבדים בתוך המאורע עצמו. במילים אחרות, ההיסטוריה בוחנת אירוע כרצף של סדרה ולא בוחנת את הסדרה של אירוע (לכאורה פועלת על פי האינדוקציה ולא לפי הדדוקציה) ; היא פועלת לא בכדי לחשוף מבנים קודמים. היא פעלה כדי לבסס סדרות שונות, מצטלבות ומתפצלות אך בלא שתהינה אוטונומיות שמסיעות לנו לתחם את מוקד האירוע. לאור זאת, המושגים שעתה נכפים עלינו הם המאורע וההסדרה.כך שמצד אחד ההיסטוריה אינה מנתחת מאורע כאילו היה "ההיסטוריה חיה" אלא מבינה אותו מתוך הטקסט. מצד שני ניתוח כזה מלא כשלים.

אם השיח הוא תוצר של מאורע, כיצד יש להתייחס למושג של המאורע? דהינו למילים שרושמות באותו מקור? על כן המאורע אינו תהליך או מקרה ואינו שייך לעולם הגופים ומנגד הוא אינו בלתי חומרי. הרי הוא משפיע בעולם החומרני באמצעות הצלבה של גורמים, ביזורם וכן הלאה.

פרק רביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוקו מסווג את הניתוח הטקסטי לשנים:

  1. ביקורתי - הניתוח הביקורתי נעשה באמצעות עקרון ההיפוך: באמצעות חיפוש צורות של ההדרה בשיח, הגבלה וניכוס. כיצד נוצרו? אלו צרכים היא עונה? כיצד שינתה צורתה והעתיקה כוחה? אילו אמצעי כפיה הפעילו? נושא זה יבחן באמצעות עקרון המחבר, הפרשנות והדיספילניה.
  2. גנאלוגי - הניתוח הגנאלוגי מפעיל את שלושת העקרונות האחרים (אי רציפות, ספציפיות, חיצוניות): כיצד נוצרו סדרות של שיחה באמצעות ההדרות והאיסורים הקיימים בפועל? מה הנורמה של כל סדרה? מה היו התנאים לצמיחתן ולהשתנותן? הניתוח הזה חושף את תהליכי הדילדול בשיח ותהליכי ההתאחדות של אותו השיח. קשה, טוען פוקו, להפריד בין שתי המגמות הקימות בשיח: ה"מנודה" ו"הדובר". המציאות של השיח אינה מורכבת מעולם בו במרתפיו קיימת נביעה ספונטנית של שי אלא יש בנקודות מסוימות אמצעי פיקוח שמותרים זאת ולהפך הפיקוח יכול להיווצר מתוך השיח.

ההבסדל בין שני ניתוחים אלו הוא בנקודת המבט וביתחום.

קיימים המון נושאים אותם פוקו ניתח או שאב מהם השראה. עם זאת לכל השיחים האלו קיימים ההגבלות והאיסורים שבה.

  1. האמת והשקר לאורך ההיסטוריה - מהתקופת הפילוסופיה האפלטונית, ראשית צמיחת המדע ובתקופה המדע המודרני.
  2. המיניות - דן בהרחבה בספרו תולדות המיניות.
  3. הרופא והמשוגע
  4. עוני ועושר - כל תאוריה על עוני ועושר מכילה בתוכה הגבלות ואיסורים. כל תאוריה מצמיחה סדרה חדשה של שיח המתבססת על מספר היגדים מהשיח שקדם לה.
  5. תורשה - מפנה לעבודתו של פרנסואה ז'קוב על העברת המידע ומנגנוני הוויסות התאיים.

פרק חמישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק חמישי, מישל פוקו מודה ומונה רשימה של מקורות שהשפיעו על צורת חשיבותו.

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עדי אופיר, "פוקו התוניסאי", הארץ, מוסף ספרים, 21.12.05, עמ' 46-48.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מישל פוקו, סדר השיח, תרגום נעם ברוך, 2002, עמ 7
  2. ^ מישל פוקו, סדר השיח, תרגום נעם ברוך, 2002, עמ' 7-8
  3. ^ מישל פוקו, סדר השיח, תרגום נעם ברוך, 2002, עמ' 9
  4. ^ מישל פוקו, סדר השיח, תרגום נעם ברוך, 2002, עמ' 9-10
  5. ^ עמוד 45