סיוע משפטי
סיוע משפטי הוא מתן עזרה לאנשים שאינם יכולים להרשות לעצמם ייצוג משפטי וגישה למערכת המשפט. סיוע משפטי נחשב לחיוני בהבטחת גישה לצדק על ידי הבטחת שוויון בפני החוק, זכות לייעוץ משפטי וזכות למשפט הוגן. מאמר זה מתאר את התפתחות הסיוע המשפטי ועקרונותיו, בעיקר כפי שהם מוכרים באירופה, חבר העמים הבריטי ובארצות הברית.
סיוע משפטי חיוני להבטחת גישה שוויונית לצדק לכלל, כפי שמוגדר בסעיף 6.3 באמנה האירופית לזכויות אדם לגבי משפט פלילי ובסעיף 6.1 של אותה אמנה הן למקרים אזרחיים והן למקרים פליליים. במיוחד עבור אזרחים שאין להם אמצעים כספיים מספיקים, מתן סיוע משפטי על ידי ממשלות מעלה את הסבירות, במהלך הליכים משפטיים, לקבלת עזרה משפטית בחינם או בעלות מופחתת, או לקבלת סיוע כספי.
קיימים מספר מודלים למתן סיוע משפטי, הכוללים עורכי דין בשירות המדינה, קליניקות משפטיות קהילתיות ותשלום לעורכי דין לטיפול במקרים של אנשים הזכאים לסיוע משפטי. ייעוץ משפטי כללי ופחות פורמלי עשוי להינתן גם בחינם או בעלות נמוכה באמצעות מרכזי משפט (בריטניה), מרכזים משפטיים קהילתיים (אוסטרליה) או מגוון ארגונים אחרים המספקים סוגים שונים של סיוע משפטי בתוך ומחוץ לבית המשפט.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לסיוע משפטי יש קשר קרוב עם מדינת הרווחה, והענקת סיוע משפטי על ידי המדינה מושפעת מעמדות כלפי רווחה. סיוע משפטי הוא חלק מהסעד שמעניקה המדינה לאנשים שלא היו יכולים להרשות לעצמם ייעוץ מהמערכת המשפטית. סיוע משפטי גם עוזר להבטיח שאנשים הזכאים לשירותי רווחה, כגון דיור ציבורי, יקבלו גישה לייעוץ משפטי ולבתי המשפט.
מבחינה היסטורית, סיוע משפטי מילא תפקיד חזק בהבטחת כבוד לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות הקשורות לביטחון סוציאלי, דיור, שירותי רווחה, בריאות וחינוך, הניתנים באופן ציבורי או פרטי, וכן לחוקי עבודה וחוקי מניעת אפליה. משפטנים כמו מאורו קפלטי טוענים שסיוע משפטי הוא חיוני בהבטחת גישה לצדק, על ידי מתן אפשרות לאכיפה משפטית פרטנית של זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות. דעותיו התפתחו במחצית השנייה של המאה ה-20, כאשר דמוקרטיות עם כלכלות קפיטליסטיות הקימו מדינות רווחה ליברליות שהתמקדו בפרט. מדינות פעלו כקבלנים וכספקי שירותים בתוך פילוסופיה מבוססת שוק שהדגישה את האזרח כצרכן. זה הוביל להדגשת האכיפה הפרטנית להשגת מימוש זכויות לכל.[1]
לפני אמצע המאה ה-20, הספרות על סיוע משפטי הדגישה אכיפה קולקטיבית של זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות. כאשר נבנו מדינות רווחה קלאסיות בשנות ה-40 ולאחר מלחמת העולם השנייה, העיקרון הבסיסי היה שלאזרחים יש אחריות קולקטיבית לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות; והמדינה נטלה אחריות לאלה שלא יכלו לפרנס את עצמם עקב מחלה ואבטלה. אכיפת הזכויות הכלכליות, החברתיות והתרבותיות הייתה קולקטיבית, באמצעות מדיניות ולא באמצעות פעולה משפטית פרטנית. חוקות הותקנו כדי לתמוך בהוראות רווחה, אם כי הן נחשבו לחוקות עבור מתכננים, לא עבור עורכי דין. תכניות סיוע משפטי הוקמו, שכן היה מקובל שהמדינה אחראית לסייע למי שמעורבים במחלוקות משפטיות, אך הן התרכזו בתחילה בעיקר בדיני משפחה וגירושין.[1]
בשנות ה-50 וה-60 השתנה תפקיד מדינת הרווחה, ומטרות חברתיות כבר לא נחשבו למטרות משותפות. אנשים היו חופשיים לרדוף אחר מטרותיהם האישיות. מדינת הרווחה התרחבה באותה תקופה, יחד עם הוראות סיוע משפטי, עקב חששות מהכוח של ספקי הרווחה ואנשי המקצוע. בשנות ה-60 וה-70 עלתה הדרישה לזכות של הפרט לאכוף באופן משפטי זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות והוראות רווחה שהם היו זכאים להן כפרטים. הופיעו מנגנונים שבאמצעותם יכלו אזרחים לאכוף באופן משפטי את זכויותיהם הכלכליות, החברתיות והתרבותיות, ועורכי דין בתחום הרווחה השתמשו בסיוע משפטי לייעוץ למי שמתקשים כלכלית בעת התמודדות עם פקידי מדינה. הסיוע המשפטי הורחב מדיני משפחה למגוון רחב של זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות.[2]
בשנות ה-80, התפקיד של מדינת הרווחה הקלאסית כבר לא נחשב בהכרח כחיובי, והרווחה ניתנה יותר ויותר על ידי גופים פרטיים. הסיוע המשפטי ניתן יותר ויותר באמצעות ספקים פרטיים, אך הם נותרו ממוקדים במתן סיוע במקרים משפטיים. האזרחים נחשבו יותר ויותר כצרכנים, שצריכים להיות מסוגלים לבחור בין שירותים. כאשר לא היה אפשר לספק בחירה כזו, ניתנה לאזרחים הזכות להביע את אי שביעות רצונם דרך תהליכי תלונות מנהליים. זה הוביל למתיחות, שכן הסיוע המשפטי לא נועד להציע ייעוץ לאלה המחפשים סעד דרך תהליכי תלונות מנהליים. מתחים גם החלו להופיע כאשר מדינות שהדגישו אכיפה פרטנית של זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, ולא אכיפה קולקטיבית דרך מדיניות, צמצמו מימון לסיוע משפטי כעזרה ממדינת הרווחה. אכיפה פרטנית של זכאות לרווחה דורשת את סוג המימון לסיוע משפטי שמדינות שהדגישו אכיפה קולקטיבית היו נוטות יותר לספק.[3]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 Regan, Francis (1999). The Transformation of Legal Aid: Comparative and Historical Studies. Oxford University Press. pp. 89–90. ISBN 978-0-19-826589-4.
- ^ Regan (1999), The Transformation of Legal Aid, pp. 90–91
- ^ Regan (1999), The Transformation of Legal Aid, p. 91