סיימון קאוול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סיימון קאוול
Simon Cowell in December 2011.jpg
סיימון קאוול, 2011
מידע כללי
תאריך לידה 7 באוקטובר 1959 (בן 57)
מקום לידה למבת', לונדון, אנגליה
עיסוק מפיק מוזיקה, מפיק טלוויזיה
חברת תקליטים EMI, E&S Music‏, BMG‏, Fanfare Records‏, S Records‏, סוני מיוזיק‏, ‏Syco

סיימון קאוולאנגלית: Simon Cowell; נולד ב-7 באוקטובר 1959) הוא מפיק טלוויזיה ומוזיקה, וידוען בריטי.

נודע במיוחד בזכות דמותו הסרקסטית במסגרת תפקידו כשופט בתוכניות מציאות לגילוי כשרונות, ביניהן פופ איידול ואמריקן איידול, ולאחר מכן בתוכניות דומות שיצר: The X Factor ו-Britain's Got Talent.

נחשב לאחד האנשים המשפיעים ביותר בעולם על שוק המוזיקה של העשור הראשון של המאה ה-21.[1][2]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קאוול הוא יליד רובע למבת' בלונדון, אנגליה. אביו היה ממוצא יהודי ואמו נוצריה מסקוטלנד.[3] הוא החל את הקריירה בשנות השמונים כמנהל רפרטואר ואמנים בחברת EMI, וב-1985 הקים חברת תקליטים קטנה בשם Fanfare Records, שעבדה עם חברת הפקת הלהיטים סטוק אייטקן ווטרמן. כאשר נמכרה החברה ל-BMG ("סוני מיוזיק" לשעבר) עבר קאוול להיות מנהל רפרטואר ואמנים בחברה זו. הוא החתים לחברה אמני מוזיקת פופ שונים, ביניהם סקרנות הרגה את החתול ולהקות הבנים וסטלייף ופייב. ב-2002 הקים את חברת ההפקה Syco [דרושה הבהרה], שמשמשת להפקת תוכניות טלוויזיה בתחום המוזיקה, ולהפקת תקליטיהם של הזוכים בתחרות במסגרת תוכניות אלו.

ב-2001 השתתף כשופט בתוכניות מציאות בתחום הכשרונות, תחילה בתוכנית "פופ איידול" הבריטית ושנה לאחר מכן בגרסתה האמריקאית אמריקן איידול. קאוול התבלט בסגנונו הסרקסטי והבוטה, ובכך שלא נמנע מהתקפות והטחת עלבונות כלפי המשתתפים בתוכנית, הן המתמודדים והן חבריו לפאנל השופטים. משפט שהפך מזוהה עמו היה "I don't mean to be rude, but..." (בתרגום חופשי: "אני לא רוצה להיות גס רוח, אבל...") שאותו המשיך, כשהשתמש בו בתוכניות, בשטף עלבונות.[4]

הפורמט "איידול" היה להצלחה רבה ונפוץ בגרסאות מקומיות ברחבי העולם (בין אם תחת אותו מותג ובין אם בחיקויו, כמו כוכב נולד הישראלית), ודמות השופט הבוטֶה והסרקסטי של קאוול נתפשה כחלק מהותי בפורמט ובהצלחתו, וכך בהפקות מקומיות שונות של המותג "איידול" ומקבילותיו, דאגה ההפקה המקומית ללהק לצוות השופטים דמות מקומית שחיקתה את התנהגותו.

ב-2002 הקים את חברת ההפקה בתחום הטלוויזיה והמוזיקה, Syco. [דרושה הבהרה] לימים שימשה Syco להפקת תוכניות מציאות נוספות באותו סגנון שקאוול יצר, והן כחברת התקליטים המחתימה את הזוכים בתחרות.

ב-2004 החלו שידוריה של תוכנית המציאות הבריטית "The X Factor", שאת הפורמט שלה יצר קאוול, ואותה גם הפיק והשתתף בה כשופט. כמו "פופ איידול" ו"אמריקן איידול", גם "The X Factor" נועדה לאיתור ופיתוח כשרונות מוזיקליים במסגרת תחרות כשרונות. הפרס הראשון היה הפקת תקליט בחברת Syco.

ב-2007 החלו שידוריה של התוכנית הבריטית Britain's Got Talent, עוד תוכנית דומה, גם היא פורמט שיצר קאוול, ומבוצע בהפקתו ובהשתתפותו כשופט, וגם בה הפרס המוענק לזוכה הוא הפקת תקליט על ידי Syco. גם הפורמט הזה ("Got Talent") הפך למותג והופק באופן מקומי בארצות שונות (בארצות הברית America's Got Talent, ובישראל תוכנית מקבילה היא הדבר הגדול הבא). תוכנית זו פנתה לקהל משתתפים רחב יותר ולכשרונות רבים יותר, בכך שלא הוגבלה למוזיקת הפופ. אחד מהרגעים הנודעים במיוחד במהלך התוכנית, שנחשף ברחבי העולם מעבר לקהל הצופים של התוכנית, היה מבחן הבמה של המועמדת סוזאן בויל בעונה השלישית של התוכנית ב-2009.[5] בויל הדהימה את הקהל והשופטים בשירתה הצלולה ורבת הכישרון, שעמדה בניגוד-לכאורה לחזות חיצונית מרושלת. יש שראו זאת כמניפולציה של קאוול שמטרתה להעלות את שיעור הרייטינג של התוכנית ולקדם את מכירות אלבום הבכורה של בויל, שהצהיר קאוול מראש שבכוונתו להפיק אותו, כשבוע בלבד מאז הופעתה בתוכנית.[6] אלבום הבכורה של בויל אכן הופק על ידי Syco, למרות שלא זכתה במקום הראשון, והיה להצלחה מסחרית אדירה.[7]

בפברואר 2014 נולד בנו הראשון מהשחקנית לורן סילברמן. הוא חולק את מגוריו בין אנגליה וארצות הברית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "במסגרת סיכומי העשור בבריטניה, קשה למצוא רשימה של אנשי העשור שאינה כוללת את קאוול"; מתוך: שאול אדר, כך הפך סיימון קאוול ממפיק בריטי קטן, למולטי מיליונר טלוויזיה אמריקאי, באתר הארץ, 25 בדצמבר 2009
  2. ^ בטיים מגזין נכלל קאוול ברשימת 100 האנשים המשפיעים ביותר בעולם בשנת 2004 [1] ובשנת 2010 [2]
  3. ^ Tom Bower, Sweet Revenge: The Intimate Life of Simon Cowell, 2012, עמ' 1–19.
  4. ^ המשפט שימש גם כשם הכותרת לאוטוביוגרפיה שכתב קאוול ב-2003.
  5. ^ סיפור המקרה פורסם בשידורי חדשות רבים [דרוש מקור], וסרטון האודישן באתר YouTube רשם מעל למאה מליון צפיות, בנוסף להעתקים של הסרטון שרשמו גם הם מיליוני צפיות.
    ראו גם: Eliot Van Buskirk, Susan Boyle YouTube Video: 100 Million Hits, So Where's the Money?, 20.4.2009 (באנגלית)
  6. ^ רותה קופפר, סוזן בויל: הרווח הכפול של השופט סיימון קאוול, באתר עכבר העיר, 22 באפריל 2009
  7. ^ ראו פרטים נוספים בערך האלבום I Dreamed a Dream