סיירות המערכה מסדרת אדמירל
 _profile_drawing.png) | |
| אה"מ הוד בתצורה החדשה, 1932. ניתן לראות בירכתיים את המעוט ועליו מטוס
| |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | סיירת מערכה |
| צי |
 הצי המלכותי הבריטי |
| סדרה קודמת | סיירות המערכה מסדרת קורייג'וס |
| סדרה עוקבת | סיירות המערכה מסדרת G3 (מתוכנן) |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
ג'ון בראון ושות'  |
| הוזמנה | 1916 |
| הושקה | 1918 |
| תקופת הפעילות | 1920–1941 (כ־21 שנים) |
| אחריתה | 1 טובעה, 3 בוטלו |
| מלחמות וקרבות |
מלחמת העולם השנייה |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | 48,100 טון |
| אורך | 262.3 מטר |
| רוחב | 31.7 מטר |
| שוקע | 10.1 מטר |
| מהירות | 31 קשרים |
| גודל הצוות | 1,200 ברגיעה, 1,400 בחירום |
| הנעה | 4 טורבינות קיטור בהספק 144,000 כוחות סוס |
| צורת הנעה | 4 מדחפים |
| שריון |
חגורת השריון: 6-12 אינץ' (152-305 מ"מ) סיפונים: 0.75-3 אינץ' (19-76 מ"מ) ברבטות: 5-12 אינץ' (127-305 מ"מ) צריחים: 11-15 אינץ' (279-381 מ"מ) |
| חימוש | 8 תותחי 381 מ"מ, 12 תותחי 140 מ"מ, 8 תותחי 102 מ"מ, 24 תותחי 2 פאונד, 20 מקלעי 12.7 מ"מ |
| מטוסים | אחד, הופעל מ-1932 |
| מוטו | "Ventis Secundis" (לטינית: "כשהרוחות לטובתנו") |
  | |
סיירות המערכה מסדרת אדמירל (באנגלית: Admiral) היו אמורות להיות סדרה של ארבע סיירות מערכה של הצי המלכותי הבריטי שנבנו סמוך לסוף מלחמת העולם הראשונה. התכנון שלהם התחיל כגרסה משופרת של אוניות המערכה מסדרת קווין אליזבת, אך היא תוכננה מחדש כגרסה של סיירות מערכה לאחר שאדמירל ג'ון ג'ליקו, מפקד הצי הגדול, הצביע על כך שאין צורך אמיתי באוניות מערכה נוספות, אלא שהונחו סיירות מערכה גרמניות שהיו עדיפות על מרבית סיירות המערכה של הצי הגדול והתכנון שופץ כדי להתמודד עם אלה. הסדרה הייתה אמורה להיות מורכבת מאה"מ "הוד", "אנסון", "האו" ו"רודני" - כולם שמות של אדמירלים מפורסמים - אבל שלוש האוניות האחרות הושעו מכיוון שהחומר והעבודה הנדרשים להשלמתן היו נחוצים עבור אוניות סוחר ואוניות ליווי בעלי עדיפות גבוהה יותר. התכנונים שלהם עודכנו כדי לשלב את הלקחים מקרב יוטלנד, אבל האדמירליות החליטה בסופו של דבר שעדיף להתחיל מחדש עם עיצוב של לוח נקי ולכן הם בוטלו ב-1919. לא נבנו סיירות מערכה נוספות עקב הסכמי הגבלת הנשק של בין שתי מלחמות העולם.
הוד, לעומת זאת, הייתה בשלם מתקדם מספיק בבנייה שהיא הושלמה ב-1920 והפכה מיד לאוניית הדגל של שייטת סיירות המערכה של הצי האטלנטי. היא שימשה כאוניית הדגל של שייטת השירות המיוחד במהלך השיוט שלה מסביב לעולם בשנים 1923–1924. הוד הועברה לצי הים התיכון ב-1936 ובילתה חלק ניכר מהשנים הבאות בסיורים ללא התערבות במהלך מלחמת האזרחים בספרד, וחזרה לבריטניה לפני תחילת מלחמת העולם השנייה ולשייטת סיירות המערכה של צי הבית.
הוד בילתה את רוב החלק המוקדם של המלחמה בפטרולים נגד פושטות מסחר גרמניות וליווי שיירות. כאוניית הדגל של כוח H, שבסיסה בגיברלטר, היא הפגיזה ספינות צרפתיות במהלך ההתקפה על מרס אל כביר. במאי 1941 נצטוו הוד ואוניית המערכה פרינס אוף ויילס ליירט את אוניית המערכה הגרמנית ביסמרק והסיירת הכבדה פרינץ אויגן כשניסו לפרוץ לצפון האוקיינוס האטלנטי. בקרב מצר דנמרק שנערך לאחר מכן, התפוצצו מחסני התחמושת האחוריים של הוד והטביעו אותה תוך חמש דקות מפתיחת הקרב.
תכנון ותיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1915 האדמירליות שקלה את הדור הבא של ספינות מלחמה שיעקוב אחר אוניות המערכה מסדרת קווין אליזבת. מנהל הבנייה הימית (DNC), סר יוסטס טניסון-ד'איינקור, קיבל הנחיות להכין תכנונים לאוניית מערכה חדשה. התכנון צריך: "לקחת את החימוש, השריון וכוח המנוע של סדרת קווין אליזבת כסטנדרט ולבנות מסביבם גוף שאמור לגרור כמה שפחות מים באופן שנחשב מעשי ובטוח, ואשר אמור לגלם את כל ההגנה והשיפורים העדכניים ביותר מפני איומים תת-מימיים."[1] העיצוב ('A') הוגש לאדמירליות ב-30 בנובמבר לבחינה. ה-DNC הצליח להפחית את השוקע בהשוואה לקווין אליזבת ב-22% על ידי הרחבת האונייה ל-104 רגל (31.7 מטרים) והארכתו ל-810 רגל (246.9 מטרים); הייתה לכך תוצאה של הגבלת האוניות להשתמש רק במבדוק אחד ברוזית' ושניים בפורטסמות'. הותקנו בליטות גדולות נגד טורפדו, וחימוש משני של 12 תותחים 5 אינץ' (127 מילימטרים) בעיצוב חדש הותקנו על סיפון המצודה. הלוח החופשי הגבוה שהתקבל העניק לעיצוב יחס גדול יותר של עתודת ציפה לתפוסה מאשר בכל דרדנוט בריטית קודמת. צורת הגוף המתוח של העיצוב העניקה לה גם מהירות משוערת של 26.5 קשרים (49.1 קמ"ש), כ-2.5 קשרים (4.6 קמ"ש) מהר יותר ממה שקווין אליזבת הצליחה להגיע בשירות. לורד הים הראשון, אדמירל סר הנרי ג'קסון, הגיב ב-6 בדצמבר שאונייה גדולה כל כך עשויה להתחיל מרוץ חימוש חדש עם האמריקאים שבריטניה לא יכלה להרשות לעצמה, ושיש צורך בהגנה טובה יותר על הסיפון כדי להביס פגזים צוללים במהלך קרבות ארוכי טווח.
האדמירליות ביקשה לעבד את התכנון מחדש ('B') עם רוחב מרבי של 90 רגל (27.4 מטרים), אך זה נחשב כלא מספק מכיוון שפגע בהגנה התת-ימית של האונייה. התבקשו זוג תכנונים מתוקנים כשהמהירות מופחתת ל-22 קשרים (41 קמ"ש) כדי לאפשר לקצר את גוף האונייה כך שיתאים יותר לרציפים צפים קיימים ולמינימום שוקע אפשרי. הראשון מבין השניים ('C1') היה בעל הגנת בליטה מלאה והשני ('C2') בעל הגנת הבליטה הטובה ביותר האפשרית מבלי לחרוג מאורך של קווין אליזבת . 'C1' התקצר ב 100 רגל (30.5 מטרים) בהשוואה ל-'B' ו-'C2' היה באורך רק 610 רגל (185.9 מטרים), אך השוקע גדל ב-1 רגל 3 אינץ' (0.38 מטרים). בשתי ההצעות היה צורך לצמצם את מספר התותחים בחימוש המשני ולהקטין את עובי השריון. האדמירליות לא הייתה מרוצה מאף אחד מהתכנונים וביקשה גרסה מתוקנת של 'A' של אותו שוקע, רוחב, שריון וחימוש, אך מקוצרת ובאותה מהירות כמו קווין אליזבת. בנוסף, תותח ה-5 אינץ' החדש נדחה לטובת תותח ה-5.5 אינץ' (140 מילימטרים).[2]
לפחות חלק מהעיצובים הועברו לאדמירל ג'ון ג'ליקו, מפקד הצי הגדול, שציין שאין צורך באוניות מערכה חדשות מכיוון שהעליונות הבריטית במספרים על הגרמנים הייתה משמעותית, אבל זה לא היה כך לגבי סיירות מערכה. היה ידוע כי גרמניה בונה שלוש סיירות מערכה חדשות מסדרת מקנזן עם מהירות משוערת שמתקרבת ל-30 קשרים (56 קמ"ש) ודיווח על חימוש של תותחי 15.2 אינץ' (386 מילימטרים). אוניות אלו יהיו עדיפות על כל סיירות המערכה הבריטיות הקיימות, ואלו שהיו בבנייה אז (שתי סיירות המערכה מסדרת רינואון ושלושת 'הסיירות הגדולות' מסדרת קורייג'וס) היו מהירות באותה מידה, אך משוריינות בשריון דק מכדי להתחרות בהן. הוא גם ציין כי ניסיונו עם סדרת קווין אליזבת שיכנע אותו שמהירות ביניים בין אוניות המערכה לסיירות המערכה הייתה מועילה מעט; הוא הציע שהעיצוב יהיה עבור אוניית מערכה של 21 קשרים (39 קמ"ש) או סיירת מערכה של 30 קשר, כאשר האופציה השנייה היא המועדפת.
ה-DNC הכין שני עיצובים חדשים בתגובה להערותיו של אדמירל ג'ליקו ב-1 בפברואר 1916, כל אחד עבור סיירת מערכה המסוגלת להגיע ל-30 קשר ומעלה וחמושה בשמונה תותחי 15 אינץ' (381 מילימטרים). עיצוב '1' היה בעל הדחק של 39,000 טונות ארוכות (39,626 טונות) עם חגורת שריון דקה ב-2 אינץ' ומהירות של 30 קשר. הוא השתמש בדוודי הצינורות הגדולים המגושמים המסורתיים באוניות הראשה הבריטיות, מה שמסביר מדוע העיצוב היה גדול ב-9,000 טונות ארוכות (9,144 טונות) יותר מכל העיצובים הקודמים של אוניות המערכה. עיצוב '2' היה בעצם חזרה על העיצוב הראשון, פרט לכך שהוחלפו דוודים עם צינורות קטנים. אלו היו קטנים במידה ניכרת מהסוג הישן יותר וחסכו 3,500 טונות ארוכות (3,556 טונות) לעומת עיצוב '1' ובנוסף השוקע היה נמוך ברגל אחת לעומת העיצוב השני. החיסכון הזה היה משמעותי מספיק כדי להתגבר על התנגדותו של המהנדס הראשי שהם דורשים תיקונים תכופים ויקרים יותר. ה-DNC התבקש להגיש ארבעה עיצובים נוספים באמצעות דוודים עם צינורות קטנים שהוגשו ב-17 בפברואר. עיצוב '3' היה עיצוב '2' שבו הספק המכונות גדל ל-160,000 כוחות סוס (120,000 קילוואט) כדי להגביר את המהירות המרבית ל-32 קשרים (59 קמ"ש) בעוד שלשאר העיצובים היו ארבעה, שישה או שמונה תותחי 18 אינץ' (457 מילימטרים). עיצוב '3' נבחר מכיוון שאדמירל ג'ליקו ציין שמספר התותחים המינימלי צריך להיות לא פחות משמונה מכיוון שפחות מכך גרמו לבעיות בבקרת אש מדויקת, ושתי חלופות אמורות להיות מסופקות, האחת עם תריסר תותחי 5.5 אינץ' ואחרת עם שישה עשר תותחים כאלו. ההצעה האחרונה נבחרה ב-7 באפריל והוצאו הזמנות ב-19 באפריל לשלוש אוניות (הוד, האו ורודני). ההזמנה לאונייה הרביעית, אנסון, בוצעה ב-13 ביוני.
הוד הונחה ב-31 במאי 1916, באותו היום שבו התרחש קרב יוטלנד. אובדן של שלושה סיירות מערכה בריטיות במהלך אותו קרב גרם להשעיית העבודה על כל שלוש הספינות עד לחקירה של פגמי תכנון אפשריים. החקירה של אדמירל ג'ליקו האשימה את אובדן הספינות בנוהלי טיפול לקוי של קורדיט שאפשרו לשריפות בצריחים או במנופים להגיע למחסני הספינות. היא המליצה להתקין ציוד נגד רשף במחסנים ובחדרי טיפול ושיפור שריון הסיפון מעל המחסנים כדי למנוע מפגזים צוללים או רסיסים להגיע למחסני התחמושת. ה-DNC ולורד הים השלישי התנגדו לכך, מתוך אמונה שאין ראיה ישירה לכך שהמחסנים נחדרו ישירות.[3]
ב-5 ביולי ה-DNC הגיש שני תכנונים מתוקנים עבור האוניות מסדרת אדמירל. הראשון היה שינוי של העיצוב הקודם עם הגדלות קלות של הסיפון, הצריח, הברבט ושריון קליטת הארובה, הגנה של אינץ' אחד עבור פתחי התחמושת והמנופים של תותחי ה-5.5 אינץ', ומספר הגנרטורים החשמליים גדל מארבעה לשמונה. שינויים אלו הגדילו את ההדחק ב-1,250 טונות ארוכות (1,270 טונות) ואת השוקע ב-9 אינץ' (228.6 מילימטרים). העיצוב השני שיפר באופן דרסטי את ההגנה והמיר את הספינות לאוניות מערכה מהירות. השריון האנכי הוגדל בדרך כלל ב-50% והגנת הסיפון עובתה מעט כמו בעיצוב הראשון. שינויים אלה היו מוסיפים עוד 4,300 טונות ארוכות (4,369 טונות) לעיצוב המקורי והגדילו את השוקע ב-2 רגל (0.6 מטרים), אבל עלתה חצי קשר במהירות. עיצוב זה היה שווה לזו של סדרת קווין אליזבת, אבל מהיר יותר ב-7 קשרים (13 קמ"ש) ועם הגנת טורפדו משופרת בהרבה, למרות שהיה גדול בכ-13,000 טונות ארוכות (13,209 טונות) מהספינות הישנות. לאחר שה-DNC הגיש את העיצובים הנ"ל, הוא התבקש לשקול וריאציות עם צריחים משולשים של תותחי 15 אינץ', ואלה הוגשו ב-20 ביולי. האדמירליות בחרה בתכנון אוניית המערכה המהירה, והוד הונחה שוב ב-1 בספטמבר.
מאוחר יותר באותו החודש תוכנית השריון של הוד עודכנה מעט לאור ניתוח נוסף של תוצאות יוטלנד ושריון הסיפון הוגדל באופן צנוע על מנת להבטיח שעובי מינימלי של 9 אינץ' של שריון יצטרך להיחדר על ידי פגזים שפוגעים בזוויות ירידה של עד 30 מעלות מהאופק. שינויים נוספים בוצעו בשנת 1917 במהלך בנייתה שהגדילו את עובי פני הצריח שלה וגגותיה. שינויים אלה, ועוד רבים אחרים, הגדילו את הדחק שלה ב-600 טונות ארוכות (610 טונות) ואת השוקע שלה ב-3 אינץ' (76.2 מילימטרים), והפחיתה את מהירותה ל-31 קשרים (57 קמ"ש). השינויים נמשכו במהלך 1918 כאשר עובי כתרי מחסני התחמושת שלה הוגדל מאינץ' אחד לשניים; השריון עבור קליפת הארובה מעל סיפון החזית הושמט כפיצוי. במאי 1919 הוגדל שריון הסיפון הראשי שלה בצד שליד המחסנים ל-3 אינץ' (76 מ"מ), וארבעה תותחי 5.5 אינץ' והתחמושת שלהם הוסרו כתוצאה מכך. לחודש הבא אושרו תוכניות להגדיל את עובי הסיפון הראשי מעל המחסנים הקדמיים ל-5 אינץ' (127 מילימטרים) ועד 6 אינץ' (152 מילימטרים) מעל המחסנים האחוריים; יש להשמיט את ארבעת צינורות הטורפדו מעל המים שלה והגנתם, ולצמצם את הקיר של מגדל הפיקוח על הטורפדו לעובי של 1.5 אינץ' (38.1 מילימטרים) לקיזוז משקל השריון. עם זאת, שריון הסיפון הנוסף מעולם לא הותקן וצינורות הטורפדו (בניכוי ההגנה עליהם) נשמרו.
אולם מוקדם יותר בשנת 1917, בנייתן של שלוש אחיותיה של הוד הושעתה מכיוון שכמות העבודה והחומרים שהן דרשו הועברו עבור בנייה ותיקון של ספינות סוחר וליווי הדרושים כדי לשמור על קווי התקשורת של בריטניה פתוחים בעקבות המצור של הצוללות הגרמניות. עם זאת, עבודת התכנון נמשכה, למרות שהוד התקדמה מכדי לשלב את השינויים הללו, ובסופו של דבר הייתה מספיק נרחבת כדי ששלוש האוניות האחרות יהוו סדרה משלהן. בסוף 1917 שונה עיצוב האוניות כדי להגדיל את עובי גגות הצריח ל-6 אינץ' (152 מ"מ), ובוצעו שינויים (לא מוגדרים) במחיצות המשוריינות. אלה עלו בסך הכל 267 טונות ארוכות (271 טונות) בהדחק. שינויים נוספים היו מבנה גשר שעוצב מחדש וקירוב הארובות זה לזה והחלפת המיקום בין חדרי הפגזים ומחסני הפגזים בקוטר 15 אינץ'. שינוי אחרון זה היה גורם למילוי מסוים של צורת גוף האונייה כדי להכיל את חדר הטיפול של הצריח האחורי ביותר במחיר של אובדן קל במהירות ובאחסון תחמושת.
הוד הייתה הקרובה ביותר להשלמה ובנייתה נמשכה למקרה שהגרמנים יצליחו להשלים את כל אחת מסיירות המערכה החדשות שלהם. אדמירל ביטי לחץ ללא הרף לזרז את בנייתה של הוד ולהתחיל מחדש את אחיותיה, אך קבינט המלחמה סירב לאשר אף אחת מהאמצעים מכיוון שלא ניתן היה להקריב דבר בתוכנית בניית הספינות לשם כך. לאחר תום המלחמה בוטלו שלוש האוניות שהושעו מכיוון שלא יכלו לשלב במלואן את לקחי המלחמה.
מאפיינים כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
האוניות מסדרת אדמירל היו גדולות משמעותית מקודמותיהן מסדרת רינואון. היה להם אורך כולל של 860 רגל (262.1 מטרים), רוחב של 104 רגל (31.7 מטרים), ושוקע של 31 רגל 6 אינץ' (9.6 מטרים) במעמס מלא. זה היה 110 רגל (33.5 מטרים) ארוך יותר ו-14 רגל (4.3 מטרים) רחב יותר מהאוניות הקטנות יותר. הדחק האוניות היה 41,200 טונות ארוכות (41,861 טונה מטרית) בתפוסה סטנדרטית ו-45,620 טונות ארוכות (46,352 טונה מטרית) במעמס מלא, מעל 13,000 טונות ארוכות (13,210 טונה מטרית) יותר מהאוניות הישנות. היה להם גובה מטאצנטרי של 4.6 רגל (1.4 מטרים) במעמס מלא וכן תחתית כפולה מלאה.
הנעה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאוניות היו ארבע מערכות טורבינות קיטור בראון-קרטיס עם הילוך הפחתה יחיד, שכל אחת מהן הניעה צילינדר מדחף אחד. הם היו מסודרים בשלושה חדרי מכונות. חדר המנועים הקדמי הכיל את שתי הטורבינות עבור צירי הכנף, התא האמצעי הכיל את הטורבינות עבור הציר הפנימי השמאלי וחדר המכונות האחורי הכיל את הטורבינות עבור הציר הפנימי הימני. בתוך המעטפת של כל טורבינת כנף נבנתה טורבינת שיוט. הטורבינות הונעו על ידי עשרים וארבעה דוודי צינורות קטנים של Yarrow שחולקו באופן שווה בין ארבעה חדרי דוודים. הם תוכננו להפיק סך של 144,000 כוחות סוס (107,000 קילוואט) בלחץ עבודה של 235 PSI (1,620 קילו-פסקל, 17 קילוגרם-כוח לסמ"ר), אך השיגו יותר מ-151,000 כוחות סוס (112,601 קילוואט) במהלך הניסויים של הוד, כאשר היא חרגה מעט מהמהירות המיועדת שלה של 31 קשרים (57 קמ"ש).
הם תוכננו לשאת בדרך כלל 1,200 טונות ארוכות (1,219 טונות) של מזוט, אך היו בעלות קיבולת מקסימלית של 4,000 טונות ארוכות (4,064 טונות). בתפוקה מלאה, הוד יכלה להפליג במהירות של 14 קשרים (26 קמ"ש) לטווח של כ-7,500 מיילים ימיים (13,890 ק"מ). היו להם שמונה גנרטורים 175 קילוואט (235 כוחות סוס), שניים דיזל, שניים מונעי טורבו וארבעה מונעי בוכנה.
חימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]
האוניות מסדרת אדמירל הרכיבו שמונה תותחי Mk I BL 15 אינץ' בארבעה צריחים תאומים Mark II המונעים הידראולית, המסומנים 'A', 'B', 'X' ו-'Y' מלפנים לאחור. ניתן היה להנמיך את התותחים ל-3° ולהגביה אותם ל-30°; ניתן היה לטעון אותם בכל זווית של עד 20°, אם כי טעינה בזוויות גבוהות נטתה להאט את חזרת התותח לסוללה. האוניות נשאו 120 פגזים לכל תותח. הם ירו פגזים במשקל 1,920 ליברות (871 קילוגרם) במהירות לוע של 2,467 רגל לשנייה (752 מטר לשנייה); זה העניק בפגזים חודרי שריון (AP) טווח מקסימלי של 29,000 יארד (26,518 מטרים).
החימוש המשני שלהם כלל 16 תותחי Mk I BL 5.5 אינץ', שהיו מורכבים על צריחים על סיפון המצודה, מוגנים על ידי מגני תותחים. הם סופקו עם 200 פגזים לכל תותח. התותחים על צריחי ה-CPII שלהם היו בעלי הגבהה מקסימלית של 30°. הם ירו פגזים במשקל 82 ליברות (37 קילוגרם) במהירות לוע של 2,790 רגל לשנייה (850 מטר לשנייה). הטווח המרבי שלהם היה 17,700 יארד (16,200 מטרים) בזווית של 30°. קצב האש שלהם היה שנים עשר פגזים לדקה.
האוניות תוכננו עם ארבעה תותחי נ"מ QF ארבעה אינץ' Mark V. היה להם הנמכה מקסימלית של -5° והגבהה מקסימלית של 80°. הם ירו פגזים סופר נפיצים במשקל 31 ליברות (14 קילוגרם) במהירות לוע של 2,387 רגל לשנייה (728 מטר לשנייה) בקצב של עשרה עד חמישה עשר פגזים לדקה. לתותחים הייתה תקרה מקסימלית של 31,000 רגל (9,400 מטרים), אבל טווח יעיל הרבה יותר נמוך.
שני צינורות טורפדו שקועים בקוטר 21 אינץ' (533 מ"מ) הותקנו בצידי האונייה לפני צריח 'A' ושמונה צינורות סימן V הנטענים מהצד מעל המים נועדו להיות מותקנים לצד הארובה האחורית בסיפון העליון, אם כי רק ארבעה מהם נישאו על ידי הוד. הם הועמסו והועברו בכוח הידראולי; הצינורות השקועים נורו באוויר דחוס ואילו הצינורות מעל המים השתמשו במטעני קורדיט. 32 ראשי נפץ אוחסנו בשני המחסנים בחזית חדר הפגזים של צריח 'A'. הוד נשאה טורפדות סימן IV ו-IV*, שלכל אחד מהם היה ראש נפץ של 515 ליברות (234 קילוגרם) של TNT. היו להם שלוש הגדרות מהירות ששלטו בטווח שלהם; 8,000 יארד (7,315 מטרים) במהירות 35 קשרים (65 קמ"ש), 10,000 יארד (9,144 מטרים) במהירות של 29 קשרים (54 קמ"ש), ו-13,500 יארד (12,344 מטרים) במהירות של 25 קשרים (46 קמ"ש).
בקרת אש[עריכת קוד מקור | עריכה]
התותחים העיקריים של האוניות מסדרת אדמירל נשלטו מאחד משני מנהלי בקרת האש. המנהל הראשי היה רכוב מעל מגדל הניווט בתא משוריין והשני היה בחלק הקדמי על התורן הקדמי. צריח 'B' יכול היה גם לשלוט בכל צריחי התותחים הראשיים בעוד שצריח 'X' יכל לשלוט על התותחים האחוריים. נתונים ממדי טווח 30 רגל (9.1 מטרים) בתא המשוריין הוכנסו לשולחן בקרת אש Mk V Dreyer הממוקם בתחנת השידור (TS) על סיפון הרציף שם הם הומרו לנתוני טווח והיסט לשימוש התותחים. נתוני המטרה גם תועדו בצורה גרפית על טבלת התוויה כדי לסייע לקצין התותחנות לחזות את תנועת המטרה. החלק הקדמי היה מצויד במד טווח 15 רגל (4.6 מטרים). כל צריח סופק עם מד טווח של 30 רגל בתא משוריין על גג הצריח ומחשב אנלוגי Dumaresq עבור בקרת אש מקומית.
החימוש המשני נשלט בעיקר על ידי מנהלי בקרת האש בגודל 5.5 אינץ' שהותקנו בכל צד של הגשר. הם הורחבו על ידי שני עמדות השליטה הנוספות בחלק הקדמי, שסופקו עם מדי טווח 9 רגל (2.7 מטרים). כל אחת מהעמדות הללו הייתה מצוידת במחשב Dumaresq לשליטה מקומית, אך נתוני הזיהוי נשלחו בדרך כלל ל-TS 5.5 אינץ' בסיפון התחתון, בדומה לנוהל עבור תותחי ה-15 אינץ', אלא שנתוני הירי חושבו על ידי שני שעוני בקרת אש מסוג F (מחשבים אנלוגיים). התותחים נגד מטוסים נשלטו על ידי מד טווח 2 מטרים (6 רגל 7 אינץ') המותקן על המבנה האחורי.
לטורפדות הייתה בתחילה מערכת דומה שבה מדדי טווח שונים, במיוחד מד הטווח של 15 רגל מעל מגדל הפיקוח על הטורפדו האחורי, ומראות סטיה סיפקו נתונים לשולחן דרייר בטורפדו TS בצמוד ל-TS 5.5 אינץ' בסיפון התחתון. עם זאת, שולחן דרייר הוסר במהלך השיפוץ של הוד בשנים 1929–1931 והחישובים בוצעו בעמדת השליטה בטורפדו בגשר.
שריון[עריכת קוד מקור | עריכה]
חגורת השריון בקו המים של האוניות מסדרת אדמירל הייתה בעובי 12 אינץ' (305 מילימטרים), בזווית של 12° כלפי חוץ בחלקו כדי לשמור את החגורה בתוך מבנה הבליטה ולאפשר לפגיעות טורפדו להתפרק באוויר. זווית זו גם הגדילה את עוביו היחסי של השריון לאש אופקית מטווח קרוב, אם כי במחיר הקטנת גובהו היחסי מה שהגדיל את הסיכוי לפגיעת אש פגזים צוללים מעליו או מתחתיו. חגורה משופעת זו הפכה את השריון שלהם להשוואה לחגורת השריון בעובי 13 אינץ' (330 מילימטרים) אשר הייתה בדרדנוטים הבריטיות האחרונות. החגורה התמשכה לאורך 562 רגל (171.3 מטרים), מהקצה הקדמי של ברבטה 'A' לאמצע של ברבטה 'Y'. החגורה התדללה ל-6 אינץ' לפני שהצטמצמה עוד יותר ל-5 אינץ' (127 מילימטרים) והסתיימה במחיצה קצרה בעובי 5 אינץ' (127 מ"מ) מעט לפני החרטום. מאחורי הקטע באמצע האונייה, החגורה הצטמצמה ל-6 אינץ' (152 מ"מ); היא לא הגיעה לירכתיים, אלא הסתיימה במחיצה בעובי 5 אינץ'. לחגורה זו היה גובה של 9 רגל 6 אינץ' (2.9 מטרים), אשר 4 רגל (1.2 מטרים) מתוכם היו מתחת לקו המים המתוכנן. מעליה הייתה החגורה האמצעית בעובי 7 אינץ', בגובה 7 רגל (2.1 מטרים), והחגורה העליונה בעובי 5 אינץ', הייתה בגובה 9 רגל (2.7 מטרים). החגורה האמצעית נמתחה בין ברבטות 'A' ו-'Y', והסתיימה במחיצות רוחביות בעובי 4 אינץ' בכל קצה. החגורה העליונה עברה רק מ-"A" עד לקצה חללי המכונות והסתיימה במחיצה רוחבית נוספת בעובי 4 אינץ'. חמישה מהסיפונים של הוד היו ממוגנים בעוביים שנעו בין 0.75–3 אינץ' (19–76 מילימטרים), עם העוביים הגדולים ביותר מעל מחסני התחמושת וגלגל ההיגוי. מיד בסמוך לברבטות 'A' ו-'Y' הסיפון הראשי היה בעובי של 5 אינץ' כדי להגן על המחסנים.
חזיתות הצריחים היו בעובי של 15 אינץ' ואילו הצדדים שלהם נעו בעובי בין 11–12 אינץ' (279–305 מילימטרים), והגג היה בעובי 5 אינץ'. לברבטות היו לכל היותר 12 אינץ' של שריון, אך עובייהם הצטמצמו בשלבים מתחת לסיפון, אם כי החזיתות החיצוניות של הברבטות 'A' ו-'Y' היו עבות במידה ניכרת מתחת לסיפון מאשר שאר הברבטות. שריון מגדל הניווט היה בעובי 9–11 אינץ', והוא היה הגדול ביותר שעדיין הותקן על אוניית ראשה בריטית שכן משקלו היה 600 טונות ארוכות (610 טונות). המנהל הראשי של בקרת האש בראש מגדל הניווט היה מוגן על ידי תא משוריין. חזית התא הייתה בעובי של 6 אינץ', דפנותיו בעובי 2 אינץ', וגגו היה מוגן על ידי שריון של 3 אינץ'. צינור תקשורת עם דפנות בעובי 6 אינץ' עבר ממגדל הניווט למטה אל עמדת הניווט התחתונה על הסיפון הראשי. שלושת מחיצות הטורפדו היו בעובי 1.5 אינץ' (38 מילימטרים), 1 אינץ (25 מילימטרים) ו-0.75 אינץ' (19 מילימטרים).
בליטות נגד טורפדו של סיירות המערכה בסדרת אדמירל היו הראשונים שהותקנו על אוניית ראשה בריטית ששילבו במלואם את הלקחים שנלמדו מסדרת ניסויים שהחלו לפני מלחמת העולם הראשונה. הם כללו מרחב אוויר חיצוני, מרחב ציפה פנימי ומחיצת מגן בעובי 1.5 אינץ'. חלל הציפה היה מלא בצינורות ריסוק פלדה אטומים שנועדו לפזר את כוח הפיצוץ על שטח רחב ככל האפשר וכן לספוג כמה שיותר מכוחו. עם זאת, בדיקות שנערכו לאחר השלמת הוד הראו כי מילוי חלל הציפה במים יעיל באותה מידה וזול במידה ניכרת.
אוניות הסדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
| שם האונייה | המספנה | על שם | הונחה | הושקה | כניסה לשירות | גורל |
|---|---|---|---|---|---|---|
| הוד | ג'ון בראון, קליידבנק | אדמירל סמואל הוד, ויקונט הוד הראשון | 1 בספטמבר 1916 | 22 באוגוסט 1918 | 15 במאי 1920 | טבעה בקרב מצר דנמרק, 24 במאי 1941 |
| אנסון | ארמסטרונג ויטוורת', אלסוויק | אדמירל הצי ג'ורג' אנסון, ברון אנסון הראשון | 9 בנובמבר 1916 | – | – | הושעו ב-9 במרץ 1917; בוטלו ב-27 בפברואר 1919 |
| האו | קאמל לירד, בירקנהד | אדמירל הצי ריצ'רד האו, רוזן האו הראשון | 16 באוקטובר 1916 | |||
| רודני | פיירפילד, גובן | אדמירל ג'ורג' ברידג'ס רודני, ברון רודני הראשון | 9 באוקטובר 1916 |
היסטוריית שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
זמן קצר לאחר כניסתה לשירות ב-15 במאי 1920 הפכה הוד לאוניית הדגל של שייטת סיירות המערכה של הצי האטלנטי, בפיקודו של אדמירל משנה סר רוג'ר קיז. היא ערכה שייט לסקנדינביה באותה שנה. היא ביקרה בים התיכון בשנים 1921 ו-1922 כדי להראות את הדגל ולהתאמן עם צי הים התיכון, לפני שהפליגה לשייט לברזיל ואיי הודו המערבית יחד עם שייטת סיירות המערכה.
בנובמבר 1923 יצאה הוד, מלווה בסיירת המערכה ריפאלס ומספר סיירות מסדרת דאנס של שייטת הסיירות הקלות הראשונה, לשייט עולמי ממערב למזרח דרך תעלת פנמה. הם חזרו הביתה עשרה חודשים מאוחר יותר בספטמבר 1924. טייסת הקרב ביקרה בליסבון בינואר 1925 כדי להשתתף בחגיגות ואסקו דה גאמה לפני שהמשיכה לים התיכון לתרגילים. הוד המשיכה את הדפוס הזה של ביקור אימוני חורף בים התיכון למשך שארית העשור.
הוד עברה שיפוץ גדול מ-1 במאי 1929 עד 10 במרץ 1931 ולאחר מכן חידשה את תפקידה כאוניית הדגל של שייטת סיירות המערכה. מאוחר יותר באותה שנה הצוות שלה השתתף במרד אינברגורדון בגלל קיצוץ בשכר למלחים. זה הסתיים בשלום והוד חזרה לנמל הבית שלה לאחר מכן. שייטת סיירות המערכה ביצעה שייט בקריביים בתחילת 1932. בשנה שלאחר מכן היא חידשה את התרגול הקודם שלה בשייט חורף בים התיכון. כשהייתה בדרכה לגיברלטר לאחת מההפלגות הללו היא התנגשה בסיירת המערכה רינואון ב-23 בינואר 1935, אך נפגעה קלות בלבד. הוד השתתף בסקירת צי לרגל יובל הכסף של המלך ג'ורג' החמישי בספיטהד באוגוסט שלאחר מכן. היא הועברה לצי הים התיכון זמן קצר לאחר מכן והוצבה בגיברלטר עם פרוץ המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה ומלחמת האזרחים בספרד. ב-23 באפריל 1937 היא ליוותה שלוש אוניות סוחר בריטיות לנמל בילבאו למרות נוכחותה של הסיירת הלאומנית אלמירנטה סרוורה שניסתה לחסום את הנמל. היא חזרה לפורטסמות' בינואר 1939 לשיפוץ שנמשך עד 12 באוגוסט.
מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביוני 1939, הוד שובצה לשייטת סיירות המערכה של צי הבית בעודה עוברת שיפוץ מחדש; כאשר פרצה המלחמה מאוחר יותר באותה שנה, היא הועסקה בעיקר בסיורים בסביבת איסלנד ואיי פארו כדי להגן על שיירות וליירוט פושטות סחר גרמניות שניסו לפרוץ לאוקיינוס האטלנטי. בספטמבר 1939 היא נפגעה על ידי פצצת מטוס במשקל 250 ק"ג (550 פאונד) וספגה נזק קל. בתחילת 1940 המכונות של הוד היו במצב גרוע והגבילו את מהירותה הטובה ביותר ל-26.5 קשר (49.1 קמ"ש; 30.5 מייל לשעה) ; היא עברה שיפוץ מחדש בין ה-4 באפריל ל-12 ביוני.
הוד ונושאת המטוסים ארק רויאל נצטוו להפליג לגיברלטר על מנת להצטרף לכוח H ב-18 ביוני, שם הוד הפכה לאוניית הדגל. ככזו, היא השתתפה בהשמדת הצי הצרפתי במר-אל-כביר ביולי 1940. שמונה ימים בלבד לאחר הכניעה הצרפתית, האדמירליות הבריטית הציבה אולטימטום לצי הצרפתי באוראן כדי להבטיח שהם לא ייפלו לידיים גרמניות או איטלקיות. התנאים נדחו והצי המלכותי פתח באש על הספינות הצרפתיות שעגנו שם. תוצאות הירי של הוד אינן ידועות בדיוק, אבל היא גרמה נזק לאוניית המערכה הצרפתית דנקרק, שנפגעה מארבעה פגזים בקוטר 15 אינץ' ונאלצה לחוף את עצמה. הוד כמעט ונפגעה במהלך הקרב על ידי דנקרק; רסיסי פגז פצעו שני אנשי צוות. אוניית האחות של דנקרק, סטרסבור, הצליחה להימלט מהנמל והוד עם מספר סיירות קלות רדפו אחריה, אך ויתרו לאחר שעתיים לאחר שהוד התחמקה ממטח טורפדות צרפתי והיא האיצה את הטורבינה שהגיעה למהירות של 28 קשר (52 קמ"ש; 32 מייל לשעה).
הוד הוחלפה כאוניית הדגל של Force H על ידי רינואון ב-10 באוגוסט לאחר שחזרה לסקפה פלו. לאחר שיפוץ קצר היא חידשה את תפקידה הקודם בסיור נגד פושטות סחר גרמניות וליווי שיירות. זה נמשך עד ינואר 1941 כאשר היא החלה בשיפוץ שנמשך עד מרץ. עם השלמתו היא קיבלה הוראה לצאת לים בניסיון ליירט את סיירות המערכה הגרמניות גנייזנאו ושרנהורסט. ללא הצלחה, היא קיבלה הוראה לפטרל במפרץ ביסקאיה נגד כל ניסיון פריצה של האוניות הגרמניות מברסט. הוד קיבלמ הוראה לצאת לים נורווגי ב-19 באפריל כאשר האדמירליות קיבלה דיווח כוזב שביסמרק יצאה מגרמניה. לאחר מכן היא סיירה בצפון האוקיינוס האטלנטי לפני שנכנסה לסקפה פלו ב-6 במאי.
קרב מצר דנמרק[עריכת קוד מקור | עריכה]
בערב ה-21 במאי 1941 הפליגו הוד ואוניית המערכה החדשה פרינס אוף ויילס מסקפה פלו כדי להצטרף לסיירות הכבדות נורפוק וסאפוק שפטרלו במצר דנמרק בין גרינלנד לאיסלנד, בשל הידיעה שאוניית המערכה ביסמרק והסיירת הכבדה פרינץ אויגן חדרו לתוכם לעבר צפון האוקיינוס האטלנטי. הם עדיין לא הגיעו למצר כאשר סאפוק הבחינה באוניות הגרמניות מצפון לאיסלנד בשעות הערב המוקדמות ב-23 במאי. הוד ופרינס אוף ויילס שינו מסלול והגבירו את מהירותם כדי ליירט את האוניות הגרמניות. השייטת הבריטית הבחינה בגרמנים בשעה 05:37 אך הגרמנים כבר היו מודעים לנוכחותם. הבריטים פתחו באש בשעה 05:52 כאשר הוד ירתה לעבר פרינץ אויגן, האונייה המובילה במערך הגרמני, והגרמנים השיבו באש 05:55, כאשר שתי האוניות התרכזו בהוד. פרינץ אויגן (כנראה) הייתה האונייה הראשונה שפגעה כאשר פגז פגע בסיפון הסירה של הוד, בין הארובות שלה, והציתה אש גדולה בין התחמושת המוכנה לשימוש לרקטות תותחי הנ"מ. ממש לפני השעה 06:00, בזמן שהוד פנתה 20 מעלות שמאלה כדי לחשוף את הצריחים האחוריים שלה, היא נפגעה שוב על סיפון הסירה מפגז מהמטח החמישי של ביסמרק. המיקום המדויק והשתלשלות האירועים אינם ידועים, אך מחסני התחמושת האחוריים שלה בקוטר 15 אינץ' התפוצצו. זה שבר את גבה והיא שקעה עם אובדן כל הצוות שלה מלבד שלושה.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Alan Raven, John Roberts, British Battleships of World War Two: The Development and Technical History of the Royal Navy's Battleship and Battlecruisers from 1911 to 1946, Annapolis, Maryland: Naval Institute Press, 1976, p. 60
- ^ Alan Raven, John Roberts, British Battleships of World War Two: The Development and Technical History of the Royal Navy's Battleship and Battlecruisers from 1911 to 1946, Annapolis, Maryland: Naval Institute Press, 1976, p. 61
- ^ Alan Raven, John Roberts, British Battleships of World War Two: The Development and Technical History of the Royal Navy's Battleship and Battlecruisers from 1911 to 1946, Annapolis, Maryland: Naval Institute Press, 1976, p. 63