ספקא דאורייתא לחומרא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ספקא דאורייתא לחומרא הוא מושג הלכתי הדן במצבים בהם יש ספק בנושא הלכתי שהלכתו מדאורייתא. הכלל במקרים כאלו הוא לפסוק לחומרא. להבדיל מדין דרבנן (שבו מהתורה אין איסור אך חז"ל גדרו גדר לאסור) ואם מתעורר בו ספק, הכלל הוא לפסוק לקולא. ישנם מצבים הנקראים ספק ספיקא, שבהם אפילו בספק דאורייתא הולכים לקולא.

הגדרת המושג היא ספק מציאותי האם זה מקרה שבו ההלכה היא להקל או שזה מקרה אחר שבו ההלכה אומרת להחמיר. הדוגמה הנפוצה היא בהנחה שקיימת לפנינו חתיכת בשר ולא ידוע האם היא האם זו חתיכת שומן המותר באכילה, או חתיכת חלב האסור באכילה.

קיימת מחלוקת יסודית מה יהיה הדין במקרים שהמציאות ידועה ואין בה ספק, אך ההלכה במקרים כאלו אינה ידועה. מה הדין. האם זה נחשב כספק שדינו לחומרא[1], או כמצב לא ידוע.

מקור ההלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחלקו הראשונים במקורה של ההלכה הקובעת שבמקרה של ספק מהתורה יש לנהוג לחומרא יש סוברים שלומדים כן מהכתוב בפרשת נגעים "וטמא הכהן אותו" שרק הוודאי הכהן מטמא כי לא דיברה התורה בספיקות, ויש סוברים כי מקור הלימוד מן הפסוק "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'" שרק וודאי עמוני ומואבי אסורים ולא הספקים.[2] הרמב"ם, פוסק שכל הספקות הם מדברי חכמים[3].

אולם בחלק מנוסחאות משנה תורה יש תוספת (המובאת בסוגריים) לפיה הרמב"ם סובר שבמקרים שהעונש על העבירה הוא כרת, משתנה הדין והספק אסור מהתורה הסיבה לחריגה זו מכיוון שהתורה חייבה על עבירות אלו אשם תלוי גם במקרה של ספק, על כן נראה כי התורה חייבה במקרים חמורים אלו להחמיר ולנהוג מספק - כוודאי. יש המתנגדים לתוספת זו[4], ומישבים את הקושיא מאשם תלוי באופן אחר ולדבריהם במקרים של ספק חזק (איקבע איסורא) מודה הרמב"ם שספקו מהתורה. (הגר"ע יוסף הכריע בוויכוח זה, שרק אם קיימים שני התנאים א. עונש העבירה כרת ב. איקבע איסורא בזה מודה הרמב"ם שספקו מהתורה)

דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן שהן משום ספק הרי הן של דבריהן. ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאת ודאי אבל כל הספיקות בין בטומאות בין במאכלות אסורות בין בעריות ושבתות אין להם אלא מדברי סופרים [ואע"פ כן דבר שחייבין על זדונו כרת ספיקו אסור מן התורה. שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי] כמו שביארנו בהלכות איסורי ביאה ובכמה מקומות

משנה תורה לרמב"ם, ספר טהרה, הלכות טומאת מת, פרק ט', הלכה י"ב

הראב"ד (כלאים, פ"י, הלכה כ"ז) סובר גם הוא כדעת הרמב"ם. לעומתם, חולקים ראשונים אחרים ובראשם הר"ן (קידושין, לט.) והרשב"א[5], שסוברים שספיקא דאורייתא לחומרא מן התורה הוא.

הרי"ף, מראשוני הראשונים והפוסקים סבור כדעת הרמב"ם[6], ובדעת הרא"ש נחלקו האחרונים[7].

השב שמעתתא כותב[8], שמחלוקת זו היא מחלוקת של אביי ורבא במסכת חולין[9].

דעתו של רש"י אינה ברורה. במקום אחד הוא כותב כדעתו של הרמב"ם[10], ובמקום אחר הוא כותב כדעתו של הרשב"א[11]. אך יש שפירשו[12], שבמקום בו הוא מפרש שספק מהתורה לחומרא הוא רק באיסורי מיתה, הסיבה לכך היא מכיוון ששם מפרש את דבריו של אביי, הסבור כך, כאמור לעיל, אך במקומות אחרים מפרש את דעתו של רבא, שההלכה היא כמותו[13]

כללי ספק מדאורייתא[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחלקו הראשונים האם דין ספק מדאורייתא נחשב כוודאי, לעניין ההלכה שאין למחות ביד האנשים שיודעים שלא ישמעו לקול המוכיח כי "מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין". יש שכתבו שלעניין זה נחשב ספק וודאי[14] ולפי זה יש למחות בנשים וקטנים העושים מלאכה בזמן שהוא ספק שבת[15] ויש חולקין[16].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כך פסק הרי"ף בפסחים מ'.
  2. ^ פרשת נגעי עור אדם ע"פ וטהר הכהן (הוצאת איגוד הכהנים), ויקרא יג כב
  3. ^ טומאת מת פרק ט,הלכה יב
  4. ^ משנה תורה הוצאת הרב קאפח הערה יד
  5. ^ בתורת הבית הארוך בית ד' שער א'
  6. ^ הנצי"ב ועוד, ראה כאן.
  7. ^ מקורות כאן.
  8. ^ שב שמעתתא שמעתתא א פרק ד.
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ט', עמוד א'.
  10. ^ בתלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף מ"ד, עמוד ב'.
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף פ"ב, עמוד ב'.
  12. ^ משנת יעקב על הרמב"ם ספר זרעים הלכות תרומות פרק יג הלכה יד.
  13. ^ ההלכה היא כרבא תמיד מול אביי, חוץ משישה מקומות המסומנים כ"יע"ל קג"ם".
  14. ^ אופן הא' בתורת האדם, ים של שלמה פ"ד דביצה סימן ב', מגן אברהם סימן תר"ח ס"ק ב'
  15. ^ פסקי הסידור על הלכות שבת
  16. ^ אופן הב' בתורת האדם.