עאישה תיימור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עאישה תיימור

עאישה (עיסמת בנת איסמאעיל באשא בן מוחמד כאשף) תיימורערבית: عائشة عصمت بنت إسماعيل باشا بن محمد كاشف تيمور; 1840 - 2 במאי 1902) הייתה סופרת ומשוררת פמיניסטית. תיימור הייתה חלוצה בקריאתה לשיפור מצבן של הנשים בחברה הערבית-המצרית והביעה צורך בשיפור משמעותי במעמדן וביחס אליהן.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיימור נולדה בשנת 1840 באחד מארמוני דרב סעאדה (درب سعادة), אחת משכונות א-דרב אל-אחמר (الدرب الأحمر) המיוחד למעמד האריסטוקראטי בקהיר שבמצרים, לאם ממוצא צ'רקסי (מאהתאב האנים) ולאבא ממוצא כורדי (איסמאעיל תיימור), ששימש כקצין בפיקודו של מוחמד עלי מוחד עלי באשא, והיה נציג מחוזו של מוחמד תאופיק באשא (יורש העצר דאז). אביה של עאישה מת בהיותו בן 33 שנה ואמה מתה בשנת 1868[1].

משפחתה של תיימור הייתה משפחה משכילה. אחיה החורג אחמד תיימור באשא, היה הוגה וחוקר ידוע. עאישה התחתנה בהיותה בת 15 שנים (1855) עם אלשריף מחמוד ביק בן עבדאללה אפנדי אלאיסלאמבולי פקיד במשכנו של הסולטאן המאיון. מאז היא התמקדה בקריאה ושירה במקהלה ואת מרבית זמנה היא השקיעה בעבודות הבית. עאישה ילדה שתי בנות ובן אחד. הבת הבכורה שמה תאוחידה ולבנה קראו מחמוד[2].

עאישה הטיבה לחנך את בניה והשקיעה בכך את מירב זמנה. הבת תאוחידה הייתה אחראית על ניהול משק הבית, אך היא מתה במפתיע טרם מלאו לה 18 שנים. מותה של תאוחידה השפיעה רבות על עאישה אשר הרגישה צער וייגון רבים. היא הזניחה את הקריאה והשירה והתאבלה על תאוחידה שבע שנים רצופות עד אשר לקתה במחלת עיניים. לאורך כל התקופה הזו המשפחה לא הפסיקה לתמוך בעאיישה והפצירו בה להתאושש מהאובדן של הבת, שהייתה ליד ימינה ובתה הבכורה.

באותה תקופה כתיבת ספרות על ידי נשים לא הייתה מקובלת חברתית. אמה של עאישה הביעה התנגדות רבה לכך ואילו עאישה העדיפה את הכתיבה והספרות על פני העיסוק ברקמה. לרוב היא ניסתה להכריחה להשתתף איתן בחוגי רקמה, אך עאישה סלדה מחוגים כאלה ככל, שאמה התעקשה. אביה של עאיישה שם לב לעניין הרב שלה בספרות וכתיבה לכן הוא תמך בה ובקש מאמה כי תיתן לה ללמוד ולקרוא כפי שהיא רוצה.

תיימור הביעה עניין רב בקריאה, כשאביה שם לב לנטייה שלה לספרות הקפיד להביא לה את מיטב המורים והמורות כדי ללמדה שירה, ספרות ומדעי השירה הערבית בשפה הטורקית, הפרסית והערבית. אחד מחשובי המורים שלה היה אבראהים אפנדי מואנס אשר הקפיד ללמדה את הקוראן, יסודות הכתב והשריעה, המורה השני הוא ח'ליל אפנדי רגאאי אשר התמקד בלימודי הפונולוגיה והשפה הפרסית. לאחר פטירת בעלה עאישה המשיכה ללמוד אצל שתי מורות– פאטמה אלאזהריה וסתיתה אלטבלאויה - אשר התמחו במדעי השירה עד אשר התפתחה רבות בתחום הזה.

לאחר שתיימור השלימה את לימודי הקוראן, היא החלה להתמקד בספרות ובמיוחד ספרי השירה. ההשקעה הרבה שלה שהחלה בגיל צעיר הביא לכך השירה שהיא כתבה הייתה ברמה גבוהה מאוד והפכה את עאישה לשם מפורסם באותה העת בשירה, בספרות ומדעי השירה הערבית. באותה העת אביה הוא זה, שליווה אותה בהמשך הלמידה שלה, כיוון שלא רצה כי תהיה בחברת גברים. הם התמקדו בכתיבת שני ספרים מפורסים, הראשון הוא שאהנאמה והשני הוא מסנאווי[3][4].

שירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירתה של תיימור נחלקת לחמשה סוגים: שירי אהבה, שירה מסורתית, שירה דתית, שירה משפחתית ושירי שבח. מה שמאפיין את שירתה של תיימור היה הרגש העז והאמיתי. בפרט היו אלה שירי הפתוס (הספד), שהיוו את מרבית שיריה והושפעו רבות ממאורעות חייה, במיוחד מותה של בתה הבכורה, תאוחידה. באשר לשירי האהבה שהיא כתבה, הם נכתבו לשם תרגול סוג שירה זה[5].

תיימור כתבה שירה בשפה (ערבית) וטורקית וגם בשפה פרסית, רמת הכתיבה שלה בשפות השונות היו ראויים להערכה רבה. עאישה פרסמה בעיתון "אלאאדאב" (الاداب) ובעיתון "אלמואיאד" (المؤيد) מספר מאמרים בהם התנגדה לדעותיו של קאסם אמין אשר יצא נגד הרעלה שעטו הנשים. עאישה הייתה חלוצה בקריאתה לשיפור מצבן של הנשים בחברה והביעה צורך בתנופה משמעותית במעמדן והיחס אליהן. אחד מספריה המפורסמים היה "מיראאת אלתאמול פי אלאומור" (مرآة التأمل في الامور) בו היא קראה לגברים שלצד יישום זכותם בהנהגה והאחריות למשפחה עליהם להמשיך לשמור ולכבד את השנים ולמלא את חובותיהם כלפי נשותיהם.

במישור הכתיבה הנשית לתיאטרון, שהיווה תופעה תרבותית חשובה בתחילת המאה העשרים, תיימור נחשבת לאחת הכותבות הבולטות ביותר באותה תקופה ואשר התמקדה בענייני הנשים, תקוותיה והמחסומים בדרכה. כתיבה זו החלה בתקופה בה העיסוק הציבורי בענייני תרבותית היה נחלתם של גברים בלבד. באותה תקופה רק גברים הורשו ללמוד ולעבוד מחוץ לבית.

בכך, הכתיבה הספרותית לתיאטרון, שהפיקה תיימור היוותה במה בה היא מביאה את רעיונותיה והאמונה שלה בכל מה, שקשור לעולמה של האישה והקשר שלה עם ההגבר. השפעה של כתיבה זו התעצמה כאשר היא הועלתה על במת התיאטרון. תיימור נחשבה לאחת המנהיגות בתנועה הנשית בעולם הערבי. היא בחרה בשני תחומי עבודה חשובים: הכתיבה בעיתונאים, שאפשרה לה להגיע למספר רב של קוראים והשפיעה על דעת הקהל. התחום השני היה כתיבת הסיפור שאז היה תחום חדש בתרבות הערבית. תיימור פרסמה את כל היצירות שלה בשמה האמתית בעת שמרבית הנשים אשר כתבו השתמשו בשמות בדויים. ולכן בשנת 1908 איחוד הנשים הערביות התחיל קמפיין אשר עודד נשים ערביות לפרסם את הספרים והמאמרים שלהם בשמן האמיתי והדגיש כי האסלאם הרשה זאת ואף עודד אותו[6].

מותה של תיימור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1898 תיימור לקתה במחלה במוח, אשר נמשכה לאורך 4 שנים. והיא מתה ב-2 במאי 1902, בת 62 הייתה. הלווייתה התקיימה אחרי הצהרים. היא נקברה בבית קברות המשפחה בקהיר.

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נתאאיג אלאחואל פי אלאקואל ואלאפעאל, ספר בשפה הערבית, כלל סיפורי מסורת בשיטה תחבירית, יצא לאור בשנת 1888. (نتائج الأحوال في الأقوال والأفعال).
  • מיראאת אלתאמול פי אלאומור, נכתב בשפה הערבית, יצא לאור בשנת 1893.(مرآة التأمل في الامور).
  • חיליאת אלטיראז, ספר שכלל אוסף שיריה בשפה הערבית. (حيلة التطريز).
  • שקופה (דיוואן עיסמאת), ספר שכלל אוסף שיריה בשפה הטורקית, כלל שירים אשר כתבה על בתה המנוחה תאוחידה. (ديوان "اشكوفة").
  • אללקאא בעד אלשתאת, לא ידוע המוציא לאור ובאיזה שנה. (اللقا بعد الشتات).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חנא אלפאכורי, אלגאמיע פי תאריך אלאדאב אלערבי-אלאדאב אלחאדית' , דאר אלגיל, ביירות-לבנון, 1986, עמוד 129. (الفاخوري، حنا. الجامع في تاريخ الادب العربي- الادب الحديث).
  • עאישה אלתימוריה, חיליאת אלטיראז, בית דפוס דאר אלכיתאב אלערבי, קהיר, 1952.(التيمورية، عايشة. حلية التطريز)
  • ח'יר אלדין אלזרקלי, אלאעלאם, דאר אלעילם ליל מלאיין, ביירות-לבנון, כרך שלישי, פרק שלוש, פברואר 1997. (الزركلي، خيرالدين.الأعلام).
  • זינב בת יוסף פואז אלעאמלי, אלדור אלמנת'ור פי טבקאת רבאת אלח'ודור, דאר אלמאעריפא לילטיבאעא ואלנשיר, ביירות-לבנון.(زينب بنت يوسف فواز العاملي، الدر المنثور في طبقات ربات الخدور).
  • עבאס מחמוד אלעקאד, שועראא מאסר וביאאתהום פי אלגיל אלמאדי, בית דפוס חוגאזי, קהיר, 1937.(العقاد، عباس محمود. شعراء مصر وبيئاتهم في الجيل الماضي).
  • מוחמד אמין זכי, משאהיר אלכורד וכורדיסטן פי אלעהד אלאיסלאמי, בית דפוס אלסאעאדא פי מאסר, פרק 2, 1947.(زكي، محمد امين. مشاهير الكورد وكردستان في العهد الاسلامي).
  • עלאא אלדין אלאלוסי, אלדור אלמונתת'ר, דאר אלגומהוריה, בגדד 1967.(الآلوسي، علاء الدين. الدر المنتثر).
  • לאגנאת נאשר אלמואלפאת אלתי מוריה, תאריך אלאוסרה אלתיימוריה, קהיר 1948.(لجنة نشر المؤلفات التيمورية - تاريخ الأسرة التيمورية).
  • עבאס ח'דר, עאישה אלתימוריה פי זיכראהא אלסיתין, אלמגאלא אלמאסריה, מאי 1962.(خضر، عباس. عايشة التيمورية في ذكراها الستين).
  • עבד אלפתאח עובאדה, עאישה אלתימוריה: אואל מאן חמל ליואא אלאדב מן אלניסאא פי נהדתנא אלחדית'א אלהילאל, קהיר, פברואר 1927.(عبادة،عبدالفتاح. عائشة التيمورية أول من حمل لواء الأدب من النساء في نهضتنا الحديثة).
  • מוחמד עבד אלגני חסן, שאעירת אלרית'אא ואדואר לגינאא עאישה אלתי מוריה, אלהילאל, קהיר, אפריל 1974. (حسن، محمد عبدالغني. شاعرة الرثاء وأدوار لغناء عائشة التيمورية).
  • Mervat F. Hatem. Literature, Gender, and Nation- Building in Nineteenth-Century Egypt
  • The Life and Works of A’isha Taymur Palgrave Macmillan, March 2011.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא עאישה תיימור בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ג'מעה, אחמד ח'ליל, נשים מההיסטוריה, אלימאמה ללטבאעה ואלנשר. דמשק - ביירות. ע 160 - نساءٌ من التاريخ. (أحمد خليل جمعة). اليمامة للطباعة والنشر والتوزيع، دمشق-بيروت. ص 160.
  2. ^ פואז, זינב יוסף, א-דר אל-מנת'ור פי טבקאת רבאת אלח'דור, אל-מטבעה אל-כברא אל-אמירייה, מצרים, א-טבעה אל-אוולא, 1312. ע 58 - الدر المنثور في طبقات ربات الخدور. زينب يوسف فواز. المطبعة الكبرى الأميرية، مصر،الطبعة الأولى، 1312 هـ. ص 58
  3. ^ ar:المثنوي
  4. ^ צקר, עבד אלבדיע, שאעראת אלערב, מנשוראת אלמקתב אלאסלאמי 1967. ע' 80 - شاعرات العرب، جمع وتحقيق عبد البديع صقر, منشورات المكتب الإسلامي 1967. ص 80.
  5. ^ דכיל, עלי מחמד עלי, אעלאם אלנסאא, אלדאר אלאסלאמיה, אלטבעה אלת'אלת'ה 1992. ע' 199- أعلام النساء، علي محمد علي دخيل، الدار الاسلامية الطبعة، الثالثة 1992. ص 199.
  6. ^ מאי זיאדה, עאאשה תימור, קלמאת ערביה ללתרג'מה ואלנשר, קהיר. עע' 69-73- عائشة تيمور، مي زيادة، كلمات عربية للترجمة والنشر، القاهرة. ص ص 69 -73.