עידן הקיסרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

עידן הקיסריםסינית מסורתית: 帝王世紀, בסינית מפושטת: 帝王世纪, בפין-יין: Dìwáng Shìjì.) הוא ספר אבוד שנכתב בתקופת שושלת ג'ין המערבית, במאה ה-3 לספירה, בידי חְוָאנְגְפֿוּ מִי. הגרסה הקיימת כיום מורכבת מעשר מגילות של ליקוטים שבוצעו בדורות מאוחרים יותר. הספר מפרט את תולדות הקיסרים ושושלותיהם, ואת הרישום ההיסטורי של קורותיהם. הספר מארגן בצורה שיטתית את תקופת שלושת המלכים (פושי, שנונג והקיסר הצהוב), ומכיל בדיקה מפורטת מאוד של שמות השליטים ושל הגיניאולוגיה של תקופות קיסרים העתיקים, שושלות שיה, שאנג וג'ואו, וכן גם של שליטי המדינות השונות בתקופות האביב והסתיו והמדינות הלוחמות. המידע מדויק מספיק בשביל להשלים חוסרים ברשומות ההיסטוריון ובספר האן.

תהליך הכתיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהקדמה לספר נמצאים רמזים לדרך בה אורגן:

"מאז נפרדו שמיים ומאז, מאז קיסר אנושי ועד השנה השנייה של תקופת שְׂייֵנְשִׂי במדינת ויי (שנת 265 לספירה), עברו סך הכל 272 דורות, שהסתכמו ב-2,760,745 שנים המתחלקות לעשרה עידנים... חילקתי לעמודים, ובחנתי את הדברים בהרחבה".[1]

חְוָאנְגְפֿוּ מִי מציג בספר ציטוטים רבים ממגוון סוגי ספרים לצד תוצרי מחקר ראשוני משלו. אם נתקל במידע חסר על שלושת המלכים וחמשת הקיסרים, אסף שברי אזכורים שלהם מיצירות של חכמים מתקופת טרום צ'ין, פנה ל"ביוגרפיות של חמשת הקיסרים" (五帝本紀) בספר "רשומות ההיסטוריון", ועל בסיס אלו ניתח בשיטתיות כמה אירועים מרכזיים מן התקופה המדוברת. כך גם נקט בחקר ההיסטוריה ושינויי שמות המקומות של התקופות האחרות. הדבר איפשר לו לספק הבהרות לגבי שלל נושאים סבוכים שעלו מן החומר.

המהדורות הקיימות כיום הן אלו שנערכו בתקופת שושלת צ'ינג, ועל בסיסן נוצרו מהדורות ביקורתיות והשוואות בין מהדורות.

תוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרקיו של הספר מחולקים לפי תקופות השלטון בהיסטוריה הקדומה של סין:

  1. מהיפרדות השמיים וארץ ועד שלושת המלכים
  2. חמשת הקיסרים
  3. שושלת שיה
  4. שושלת יין שאנג
  5. שושלת ג'ואו
  6. שושלת צ'ין
  7. שושלת האן המוקדמת
  8. שושלת האן המאוחרת
  9. וֵיי
  10. נוף הכוכבים, עיבוד השדות והאוכלוסייה בכל שושלת

שושלות שלושת המלכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לתפיסה הרואה בשלושת המלכים שלוש דמויות היסטוריות או מיתולוגיות, "עידן הקיסרים" מחשיב את פֿוּ שִׂי, שֶׁנּוֹנְג ושׂוֵ'אן-יְוֵּ'אן לשושלות. לשיטתו בני פֿוּ שִׂי שלטו 16 עידנים, בני שֶׁנּוֹנְג שלטו שמונה עידנים ובני שׂוֵ'אן-יְוֵּ'אן שלטו שבעה עידנים. אלו השושלות:

בני פו שי

  1. הקיסר טָאי הָאו, אדון בָּאושִׂי
  2. אדונית נוּ'וָה
  3. אדון טָאיְטִינְג
  4. אדון בָּאיְחְוָאנְג
  5. אדון ג'ונְגְיָאנְג
  6. אדון לִילוּ
  7. אדון לִילְייֵן
  8. אדון חֶשׂוּ'
  9. אדון דְזוּנְלוּ
  10. אדון חוּנְדוּן (מילולית: "תוהו")
  11. אדון הָאויִינְג
  12. אדון יוּאוּצָ'או (מילולית: "בעל הקן")
  13. אדון גֶטְייֵן
  14. אדון יִינְקָאנְג
  15. אדון ווּחְווָאי (מילולית: "חסר דעת")

בני שנונג (מוכרים גם בשם "קיסרי הלהט")

  1. אדון שֶׁנּוֹנְג (מילולית: "האיכר האלוהי"), יִיצִ'י שְׁנְייֵן
  2. הקיסר לִינְקְווֵי
  3. הקיסר צֶ'נְג
  4. הקיסר מִינְג
  5. הקיסר גֶ'נְג
  6. הקיסר לִי
  7. הקיסר אָי
  8. הקיסר יוּ'וָאנְג

בני שׂוֵ'אן-יְוֵּ'אן

  1. אדון יוּאוּשְׂיונְ'ג, שׂוֵ'אן-יְוֵּ'אן הקיסר הצהוב
  2. אדון שָׁאוהָאו, שׂוֵ'אן שְׂיָאו
  3. אדון צִ'ינְגְיָאנְג, גִ'י בֵּייפָה, המכונה צְ'יוֹנְג גִ'י
  4. אדון גָאויָאנְג, גְ'ווָאנְשׂוּ', ובנו הקיסר ז'וּ
  5. אדון גָאושִׂין, גִ'י צ'וּ'ן המכונה הקיסר קוּ ובנו הקיסר גְ'ה
  6. אדון טָאוטָאנְג, יָאו המכונה פָאנְג שׂוּ'ן, ובנו דָאנְג'וּ
  7. אדון יוּאוּיוּ', שׁוּן, המכונה "כפול האישונים", ובנו שָׁאנְג ג'וּ'ן

תפיסת הספר בדורות מאוחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי שושלת טאנג ספג הספר ביקורת מן המלומד לְיוֹ גְ'ה-גִ'י (劉知幾) בשל המובאות הרבות שהוא מביא מיצירות מתחום המיסטיקה הקונפוציאנית.[2]

בתקופת שושלת צ'ינג זכה לשבחים מן המלומד סונְג שְׂיָאנְגְפֶנְג (宋翔鳳) על כך ששימר ידע אבוד כמו גם על הידע הרב והפירוט בו ניחן. סונְג אף ערך את הספר והוציא מהדורה שלו.[3]

גם בתחילת המאה העשרים זכה להערכה רבה מצד ההיסטוריון לוּ סְה-מְייֵן (呂思勉).[4]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על פי מחקריו של שׂוּ' דְזונְגְיְוֵּ'אן בספרו: 徐宗元《帝王世紀輯存》,הוצאת 中華書局, 1964。
  2. ^ על פי 劉知幾, "史通",הוצאת 遼寧教育出版社, 1997, עמ' 34。
  3. ^ על פי 《帝王世紀集校序》 המצוטט בהקדמה (作者简介) ל"עידן הקיסרים" עצמו, כפי שנצפה באתר https://ctext.org/wiki.pl?if=gb&chapter=838808, 作者简介 פיסקה 2, בתאריך 18.11.2019
  4. ^ על פי 呂思勉, "先秦史",הוצאת 上海古籍出版社, 1982, עמ' 17.