לדלג לתוכן

עמי זאבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עמי זאבי
לידה 1935
פטירה 1 באוקטובר 2024 (בגיל 89 בערך)
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

עמי זאבי (19351 באוקטובר 2024)[1] היה איש חינוך, מייסד רשת אמי"ת ומנהלה במשך 25 שנים (1977–2002).

עמי זאבי נולד בתל אביב לאברהם ורבקה זאבי.[2] בצעירותו עברה המשפחה למושב אביחיל, וזמן קצר לאחר מכן למושב ביתן אהרון, בו הקימו משק חקלאי. כמשפחה דתית, שלחו ההורים את זאבי לבית הספר היסודי תחכמוני בנתניה, ולאחר מכן לבית הספר היסודי בכפר הרא"ה. בהמשך למד זאבי במדרשית נעם, בה סיים לימודים תיכוניים בשנת 1953. הוא התגייס לצה"ל ושירת בנח"ל כחבר בגרעין "גאולים" של בני עקיבא בקיבוץ טירת צבי. בקיבוץ פגש את טובה, לימים נישאו ונולדו להם שלוש בנות.

הכשרתו ותחילת דרכו החינוכית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1955 השתחרר מצה"ל, והחל את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים חינוך וסוציולוגיה. במקביל ללימודיו עבר כמדריך חינוכי בפנימיית הילדים משק ילדים מוצא בירושלים.

בשנת 1957 החל לעבוד ברשת "אורט". לאחר שמונה שנים שבהן שימש כמנהל הפדגוגי של "אורט הנביאים" בירושלים, הוא הקים את קריית החינוך של "אורט" ברמת גן, וניהל אותה עד 1970. באותה שנה יצא בשליחות המחלקה לחינוך של הסוכנות היהודית לדרום אפריקה כמנהל החינוך היהודי "בגליל הקייפ" למשך שלוש שנים. בשנים אלה גם סיים לימודי דוקטורט בחינוך ובספרות עברית.

בשנת 1973, עם חזרתו עם משפחתו לישראל, שימש כמנהל מערכת המכללות של "אורט" ישראל, מערכת שהוקמה באותם ימים. תקופה קצרה שימש גם מנהלה של המחלקה לחינוך מקצועי בעיריית תל אביב, ובתוקף תפקידו זה היה אחראי על כל בתי הספר המקצועיים בתל אביב. לאחר מכן היה בין מקימי המכון לחינוך טכנולוגי באוניברסיטת תל אביב (מל"ט חולון) שבו שימש כראש המכון לפיתוח וכמרצה בנושאי חינוך.

ניהול רשת אמי"ת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי שנת 1977 מונה עמי זאבי למנכ"ל ארגון "נשי מזרחי באמריקה", שהפך ביוזמתו ל"רשת אמי"ת". מאז, ובמשך 25 שנים שימש כמנהל הכללי של הרשת. במהלך תקופה זו דאג לקיים רשת ממלכתית דתית שמטרתה להקנות חינוך ציוני-דתי מתון לאוכלוסייה המגוונת של החמ"ד.

הארגון מנה בתחילת דרכו 8 מוסדות חינוך והפך לרשת שבבעלותה עשרות מוסדות הפרוסים בכל רחבי הארץ – מדימונה בדרום ועד לחצור הגלילית בצפון. המאכלסת יחדיו תלמידים מאוכלוסיית מצוקה עם תלמידי העשירון העליון, תלמידים המעוניינים בחינוך עיוני וטכנולוגי.

לילדי מצוקה וחסרי בית פיתח זאבי דגם מיוחד של מוסד פנימייתי - "משפחתון", הבנוי על בסיס משפחה, ולא "הקבוצה" המקובלת במבנה הרגיל של הפנימייה. ואכן הישגי החניכים במסגרת הזו הוכיחו את התאמתה לאוכלוסייה הנ"ל.

זאבי כאב את השסע שנוצר בחברה הישראלית בנושא דתיים-חילוניים. שכן הוא היה בעל השקפה חינוכית דתית מתונה. במסגרת פעילותה המיוחדת של הרשת בחינוך לציונות דתית מתונה, הוא דאג שנושא הציונות הדתית יילמד כחלק ממערכת השעות המחייבת כל תלמיד, והגיע להסדר עם משרד החינוך להכרה בהוראת הנושא כתוכנית לימודים ייחודית המזכה את תלמידי רשת אמי"ת בלבד ביחידת לימוד בתעודת הבגרות.

הוא לא הסתפק בכך וחייב את כל מוסדות הרשת לאמץ במקום יישובם או מחוצה לו מוסד חינוכי ממלכתי, ולקיים אתו קשר הידברות קבוע בין ההנהלות, המורים והתלמידים.

הוא דאג להעמיד לרשות תלמידיו מערכת חדשנית ועדכנית של חינוך טכנולוגי מדעי בכל בתי-הספר של הרשת, כדי שהתלמידים יוכלו להשתלב היטב במערכת מתקדמת זו. ואכן, הרשת הוכרה על ידי משרד החינוך כרשת המובילה בחינוך הטכנולוגי במגזר הממלכתי-הדתי, והיא נמנתה עם שלוש הרשתות לחינוך טכנולוגי המוכרות על ידי משרד החינוך.

זאבי כיהן בתפקידים ציבוריים נוספים כגון: חבר הוועד המפקח של קופת חולים מאוחדת; יו"ר ארגון הבעלויות של מוסדות חינוך חקלאיים ופנימייתיים בישראל; חבר הנהלת האגודה לקידום החינוך; ממייסדי אגודת בת עמי לשירות לאומי, וחבר הוועד המנהל שלה; חבר הוועדה המייעצת לחינוך טכנולוגי שליד משרד החינוך; חבר בפורומים ובוועדות שונות במשרד החינוך; חבר "המועצה לחינוך ממלכתי-דתי" במשך שתי קדנציות.[3]

  • פרס על מפעל חיים, מטעם משרד החינוך, בשנת תשנ"ט, 1999
  • פרס יקיר החינוך הדתי מטעם ארגון המורים הדתיים, בשנת תשנ"ט 1999
  • פרס הציונות הדתית למנהיגות ולהגשמה מטעם המפד"ל עבור מפעל חיים בפיתוחה של רשת אמי"ת כמערכת חינוך ציונית דתית לכל תלמיד ולכל רמה לרבות בפריפריה, בשנת תשע"א, 2011
  • תעודת הוקרה מטעם ההסתדרות הציונית העולמית על תרומתו הרבה לחינוך הדתי ציוני במדינת ישראל, על בנייתה, פיתוחה והרחבתה של רשת החינוך "אמי"ת" במשך חצי יובל שנים בשנים 1977–2002

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • חוברת "פרסי חינוך ותעודות ההערכה לשנת הלימודים התשנ"ט", הוצאת משרד החינוך, ירושלים, התשנ"ט – 1999

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]